חצי מהישראלים מודרים מהשכלה, והדמוקרטיה לא תשרוד את זה

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע דוח אודות פערי ההשכלה בישראל, לפי נתוני שנת 2018. בתמונה הכללית נמצא שרק מחצית מבין 4.3 מיליון נשים וגברים בגיל 25 עד 69, הם בעלי תעודת בגרות. כלומר, סיימו את מסלול לימודי החובה בישראל ועמדו ברף שמשרד החינוך עצמו קבע כסטנדרט ההישג הנדרש (ראו תרשים).

53 מתוך 100, איך שלא נסתכל על זה, צריך להיחשב כציון נכשל למדינת ישראל. מדובר בשני מיליון אזרחיות ואזרחים שלא קיבלו את מה שלכאורה מובטח לכל אזרחי ישראל, ונחסמה דרכם להמשך לימודים ולמקומות עבודה רבים.

בכל מדד שנבדק, איכות החיים והרווחה של בעלי השכלה גבוהה טובים יותר מחסרי השכלה. בעיקר כואב הקשר בין השכלה לבין לכידות החברתית ואורח חיים דמוקרטי. עם זאת, לא ברור כיוון הקשר: האם הדמוקרטיה נחלשת כיוון שמחצית מהאוכלוסייה אינה משכילה? ואולי דווקא מחצית מהאוכלוסייה מוזנחת מאחור בגלל היחלשות המשטר הדמוקרטי?

הפתרונות שנוסו עד כה: הרפורמה בהשכלה הגבוהה והעדפה תקציבית מתקנת בבתי הספר, לא הועילו. נותר לרדת שלב אחד אחורה, ולטפל במקום שבו הפערים נפערים: בחיק המשפחה בגיל הרך.

השכלה קשורה לרווחה חברתית

בדוח הלמ"ס חילקו את האוכלוסייה לפי ארבע דרגות השכלה: מתחת לתיכון, תיכון עם ובלי תעודת בגרות, בעלי תעודה על תיכונית לא אקדמית, ואקדמאים. בכל המדדים שנבדקו, התברר כי לרמת ההשכלה יש קשר חזק עם איכות החיים ורווחתם (שְלוֹמוּת).

בתרשים (לוח 5 מהדוח) תוכלו לראות שככל שאדם משכיל יותר, כך הוא מרוצה יותר מחייו, מעריך את העתיד ביתר אופטימיות, מוציא יותר כסף על פעילות פנאי, ומצליח לשמור על איזון כלכלי.

מתאם דומה נמצא גם בתחום החברתי: ככל שאדם משכיל יותר, הוא מרוצה יותר מהקשרים עם בני משפחתו ונמצא בקשר תכוף יותר עם חברים. ככל שאדם משכיל פחות, הוא מדווח יותר על בדידות ועל כך "שאין למי לפנות בעת משבר ומצוקה".

השכלה קשורה לחוסן הדמוקרטי

גם התפיסה האזרחית משתנה בהתאמה להשכלה: אנשים משכילים יותר מדווחים שניתן לבטוח בבני אדם אחרים, שיש להם יותר אמון במערכות ציבוריות (כמו מערכת המשפט), ושהם מעורבים יותר בחיים הציבוריים.

בעניין זה, במחקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נטען, כי אי השוויון החברתי קשור "לפירוק הלכידות החברתית" וכן "מכרסם ביסודות המשטר, בהליכים הדמוקרטיים ובערכי הכבוד ההדדי והשוויון".

זה עניין רציני, שכן על פי מדד הדמוקרטיה בישראל לשנת 2019, "בשלושת מדדי הזכויות והחירויות הדמוקרטיות, הציון הנוכחי שלה [של ישראל] נמוך מן הציון הממוצע שלה בעשור האחרון".

עד כדי כך, שעל פי עורכי המדד (הבינלאומי), ישראל מוגדרת כמדינה שמגינה באופן מתון בלבד על זכויות אזרחיות, ולא באופן מלא, כפי שהוגדרה בעבר. במילים אחרות: "ישראל היא מדינה שיש בה הליך בחירות דמוקרטי, אבל אין בה מחויבות מלאה לערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית."

השכלה קשורה לבריאות

ככל שאנשים משכילים יותר, כך הם בריאים יותר. תוחלת החיים של בעלי השכלה על תיכונית ואקדמית היתה (בשנת 2017) 86.2 שנים, שהם 2.3 שנים יותר מאשר בעלי השכלה תיכונית, ו-6.9 שנים יותר מאשר מי שלא סיימו תיכון.

65 אחוזים מהאקדמאים דיווחו שבריאותם טובה מאוד, לעומת 42 אחוזים מבעלי השכלה שמתחת לתיכון. ככל שאדם משכיל יותר, הוא מבצע פעילות גופנית בתדירות גבוהה יותר, ומעשן פחות. אפילו הסיכוי להיפצע או למות בתאונת דרכים יורד ככל שרמת ההשכלה עולה.

השכלה קשורה לרווחה כלכלית

פחות מפתיע הקשר החזק בין השכלה לבין תעסוקה ושכר. ככל שאדם משכיל יותר, כך גדל הסיכוי שימצא מקום עבודה, וגדל הסיכוי שמשכורתו תהייה גבוהה (ראו תרשים). כמו כן, ככל שאדם משכיל יותר, כך גדלה שביעות הרצון שלו ממקום העבודה, והוא פחות חרד שיפוטר ממקום עבודתו, או שלא ימצא מקום עבודה חלופי.

כיוון שהשכר נמצא בקשר ישר להשכלה, הסיכון לעוני אצל בעלי השכלה שמתחת לתיכון גדול פי חמישה יותר מבעלי השכלה אקדמית. הסיכוי שהם יהיו רשומים כבעלי נזקקות בשירותי הרווחה גדול פי 6.5 מהאקדמאים. בעלי ההשכלה הנמוכה מתיכון מהווים את רוב הנזקקים לשירותי רווחה בתחומים: עוני, זקנה, תפקוד משפחתי לקוי, בריאות ואלימות (תרשים 14 מהדוח).

חוסר ההצלחה של המדינה להביא כמחצית מהאוכלוסייה לסף ההשכלה הנדרש מהווה נטל חברתי וכלכלי משמעותי על החברה בישראל.

שני הפתרונות שנוסו עד כה כשלו

מדינת ישראל נקטה עד כה שני פתרונות מרכזיים לצמצום פערי ההשכלה. האחד היה פתיחה של מסלולי השכלה גבוהה רבים יותר ומגוונים יותר, החל משנות התשעים של המאה הקודמת. אל שש האוניברסיטאות בישראל נוספו כחמישים מוסדות להשכלה גבוהה, בהן מכללות מתוקצבות ופרטיות.

רפורמה זאת אכן הובילה לגידול מרשים במספר הסטודנטים, אולם מחקר מכון טאוב מדצמבר 2019 הראה, שהגידול במספר המוסדות והסטודנטים לא הניב צמצום פערים. צעירים מבתים במעמד חברתי כלכלי גבוה ניצלו את הרפורמה יותר מאשר צעירים מבתים במעמד חברתי נמוך. מסקנת המחקר הייתה: "התרחבות ההשכלה הגבוהה אינה תנאי מספיק לסגירת פערים, וכי יש לפעול לצמצום פערים כבר בשלבים מוקדמים יותר, שבהם יש למדינה השפעה ניכרת כמפעילה העיקרית של שירותי החינוך."

הפתרון השני שנקטה המדינה התמקד בשלבים המוקדמים יותר. החל משנת 2002 הונהגה במערכת החינוך העדפה מתקנת, באמצעות תקצוב דיפרנציאלי. מחקר אחר של מכון טאוב שהצגתי בעבר מצא כי תלמיד מרקע חלש קיבל מהמדינה 13 שעות לימוד שבועיות יותר מתלמיד מרקע חזק. אולם, מעקב אחר השנתונים שלמדו תחת מדיניות התקצוב הדיפרנציאלי הראה כי הפערים לא צומצמו. יותר שעות לימוד ביסודי ובתיכון לא הניבו את התיקון החברתי הדרוש.

ההשכלה עוברת בירושה

הרעיון להתחיל את התיקון "בשלבים מוקדמים יותר" הוא נכון, והוא מגיע עד השכלת ההורים והחינוך בגיל הרך. כמו מחקרים קודמים, גם הפרסום החדש של למ"ס מראה שההשכלה עוברת בירושה. ככל שאמו של אדם משכילה יותר, כך גדל הסיכוי שלו להיות משכיל בעצמו. הילדים להורים שאינם משכילים נושרים יותר מבתי הספר, משיגים תעודות בגרות נחותות יותר באיכותן, עומדים בדרישות הסף ללימודים גבוהים בשיעור נמוך יותר, ומסיימים לימודים אקדמיים בשיעור נמוך יותר (ראו תרשים).

על כן, התיקון הנדרש אינו רק במוסדות להשכלה הגבוהה, או במערכת החינוך. התיקון הנדרש הוא בהדרכה להורים לצעירים. שיחה, קריאה, משחק וארוחה משפחתית, אלה הכלים לתיקון חברתי.