חזית של התנגדות אפשרית. אלה תנאי הסף שלה

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, אמרה ביום חמישי האחרון בנאומה בכנס חיפה למשפט שנערך באוניברסיטת חיפה, שאם החוקים של הקואליציה יעברו, ישראל תהיה דמוקרטיה רק בשם.

ראוי כמובן להזכיר לבהרב מיארה שישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה של ממש: מהנכבה ומניעת השיבה ב-1948 דרך הממשל הצבאי, 55 שנות כיבוש, התנחלויות ואפרטהייד זוחל.

אבל האמירה של בהרב-מיארה היא ביטוי למה שקורה כאשר מפלגות העליונות היהודית הבלתי מתפשרת מקבלות נתח כל כך מרכזי בשלטון, ואולי בעצם הופכות לשלטון עצמו.

בן גביר וסמוטריץ' חושבים שהדמוקרטיה הנוכחית – הנכה אבל הקיימת – ואפילו החילוניוּת, הן מכשול בפני השלמת הפרויקט הציוני, כפי שהם תופסים אותו, פרויקט של עליונות יהודית, שאותו הם רוצים להביא לקצה, להכרעה של הפלסטינים: כניעה או גירוש. במילים אחרות: נכבה חדשה.

אבל דווקא המפלצתיות של השלטון הנוכחי, המזקק את העליונות היהודית לחוקים ותקנות, עשוי ליצור strange bedfellows. הפלסטינים, משני צידי הקו הירוק, הם המאוימים הראשונים, כמובן, אבל גם יהודים רבים שמעולם לא ראו בנוסחה של יהודית ודמוקרטית כבעיה.

כרגע אין קשר אמיתי בין ההתנגדות של הפלסטינים של היהודים הדמוקרטים המעטים ובין ההתנגדות של בהרב-מיארה, של יו"ר לשכת עורכי הדין, של בכירי ההייטק, של בכירים לשעבר בצבא או במשטרה ושל אחרים, שעדיין דבקים במדינה יהודית ודמוקרטית.

השאלה היא איך יוצרים חזית של התנגדות, שגם אם לא תהיה אחת ומשותפת, יהיו לה לפחות קווי מתאר כלליים.

האחריות ליצירת חזית כזו מוטלת קודם על היהודים, בתור הצד החזק והמעוול. גם אם חלקים מהמרכז-שמאל היהודי הבינו שבלי קולות האזרחים הפלסטינים אין להם סיכוי לרוב (בהקשר הזה ראוי לזכור את הסצנה באולפן ערוץ 12 בליל הבחירות, שבו אורנה ברביבאי מ"יש עתיד" כססה ציפורניים בתקווה שבל"ד יעברו את אחוז החסימה), הם לא מבינים שכדי ליצור התנגדות רחבה צריך להעמיד בסימן שאלה אמיתות ישנות, ולהכיר באמיתות אחרות.

החשובה שבאמיתות האלה היא שהסיפור של הפלסטינים בישראל הוא לא רק אזרחי ולא יתוקן על ידי תקציבים ותשתיות. הוא סיפור לאומי.

לכן נדרשת מהיהודים הכרה בלאומיות הפלסטינית, מעבר לקו הירוק וגם בתוך ישראל, הכרה שהפלסטינים הם לאום אחד. חייבת לבוא הכרה שצריך להתקיים כאן שוויון לאומי, לא עליונות יהודית, לא מדינה יהודית במובן המקובל היום. שוויון אזרחי, כמובן, אבל גם שוויון לאומי. כל לאומיה, לא רק כל אזרחיה.

רק דרך הכרה כזו הציבור היהודי הדמוקרטי, במירכאות ובלי מירכאות, יוכל לבקש מהציבור הפלסטיני בישראל שיעזור לו במאבק על שמירה על ערכים ומוסדות דמוקרטיים, או בעצם במאבק לכונן אותם מחדש.

זו העסקה.

אבל יש עוד דבר מאוד חשוב. הדו-לאומיות הזו משתרעת בין הירדן לים, בכל המרחב שיהודים ופלסטינים קוראים לו מולדת. יפו לא פחות מרמאללה, חברון לא פחות מרמת השרון.

השוויון האזרחי והלאומי הזה צריך להשתרע בכל המרחב. שתי מדינות, מדינה אחת, פדרציה, קונפדרציה, שארץ לכולם תומכת בה – הכל על השולחן, כל עוד העקרונות האלה נשמרים. ההפרדה נוסח "אנחנו פה והם שם" לא יכולה להתקיים.

רק משטר כזה, הבנוי על שוויון לאומי ואזרחי, על דמוקרטיה ועל שותפות אמיתית ומכבדת, יוכל לסיים את הכיבוש, להביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וגם לאפשר את שיבת הפליטים הפלסטינים, ובה בעת גם לייצר ליהודים חלופה לחיות בארץ הזו כקולקטיב, ללא עליונות, אבל בביטחון, ותוך מענה לפחדים העמוקים של הקולקטיב הזה.

זה האתגר.

הדברים נאמרו ביום שישי האחרון, בכנס של מפלגת "כל אזרחיה" בתל-אביב.