מותו של הרב הישיש ממאה שערים שרצה לשים סוף לכיבוש
הרב שלמה פפנהיים שהלך לעולמו בגיל 91, התנגד לעלייה להר הבית ולהתנחלויות. הוא היה אדם פתוח ולמרות פערי המעמדות והגילאים בינינו אף פעם לא חשב להדיר את קולי כי אני אשה. פרידה ממורה דרך
כותבת אורחת: פנינה פויפר
הרב שלמה פפנהיים הלך לעולמו בגיל 91, וזו הפעם הראשונה בחיי שהצער על לכתו של אדם דגול הוא גם צער אישי ותהומי.
את הרב פפנהיים, יו"ר "העדה החרדית" בירושלים, פגשתי כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות. הפעם הראשונה הייתה בבוקרו של יום שישי. שמוליק דרילמן, שותפי לדרך בארגון "חרדים לשלום" הזמין אותי לאקונית להיפגש עם פפנהיים. קבעתי ביומן, ולתומי חשבתי שהוא מתכוון לנכד שלו שמואל, ששנינו מכירים כפעיל חברתי חרדי. בתאריך הנקוב, מצאתי את עצמי בתוככי מאה שערים ולא בבית קפה כפי שציפיתי. בפגישה בה נכחו הרב פפנהיים הסב, עוד כמה רבנים אפורי זקן, הפעיל שהזמין אותי, ואנכי.
כחרדית, הסיטואציה הייתה סוריאליסטית ממש. רציתי שהאדמה תכף תבלע אותי, אבל לפני כן הייתה לי דילמה לפתור מידית: מקום ישיבה סביב השולחן. התכוננתי לשתוק.
השיחה סבה סביב הנושא הערבי יהודי. הרב פפנהיים טען בתוקף שכעת יש הזדמנות, כי הפלסטינים חוששים מדאעש ומוכנים לשתף פעולה. המיתוסים החלו מתנפצים בזה אחר זה. הרב היה מעודכן, הוא צרך תקשורת זרה בשלל שפות. וכשהגיע תורי ביקש ממני להסביר איך אני מפיצה מסרים. התחלתי להסביר על פייסבוק והוא התעניין עד הפרטים הקטנים. אחד הרבנים הצעירים יותר היה זה שציין שמדיה חברתית היא מדיום בעייתי לחרדים.
קשה להסביר כמה שכבות של הדרה אישה חרדית רגילה לעבור בלי לשים לב בכלל. ופתאום היעדר הזקן שלי לא עניין אף אחד. הקול שלי היה אחד הקולות סביב השולחן והוא המשיך להיות כזה בכל המפגשים הבאים. הרב פפנהיים תמיד הקפיד לתת לי את זכות הדיבור. שלא כמו הרבנים האחרים הצעירים יותר שלקח להם זמן להתרגל לנוכחותי במפגשים.
> למה כילד חרדי שרפתי את דגל ישראל?
"אני מעדיף את החילוניות על כל פגעיה ושלל בעיותיה על פני הדת הקיצונית שמגדלת בני אדם שמסוגלים לערוף ראשים". הרב שלמה פפנהיים (יונתן זינדל/פלאש90)
המפגשים שלנו עסקו תמיד סביב נושאי שמאל חרדי. הרב פפנהיים התנגד לעלייה להר הבית נחרצות, והתנגד להתנחלויות. וזה עוד מיתוס שהתנפץ. הוא אמנם היה בעל תפקיד בכיר בהנהלת הבית דין של העדה החרדית. אך דעותיו לא נבעו מאנטי ציונות המאפיינת את הקהילה ברובה. הוא היה תומך נלהב בריבונות יהודית. אך סלד מכל גילוי של כוחנות מיותרת ופגיעה במיעוטים.
הפגישה האחרונה ארכה כשלוש שעות של שיחה משמעותית. ישבתי לידו ושאלתי המון שאלות שכבר היה לי את האומץ לשאול ישירות. ואז נפתח דיון על החיבור לשמאל ועל הבעיה של החילוניות בה. הרב פפנהיים היה ירא שמיים בראש ובראשונה. כל חייו היו חיי רוח ודת. ההשכלה הרחבה ואוסף האמנות השתלבו בתוך החיים האלה אך תפיסת עולמו סבבה את עבודת הא-ל באופן מובהק. ובלהט הוויכוח הוא פנה לרב שהתווכח איתו ואמר: אני מעדיף את החילוניות על כל פגעיה ושלל בעיותיה על פני הדת הקיצונית שמגדלת בני אדם שמסוגלים לערוף ראשים.
לא הספקתי לשאול אותו על מעמד האישה, אולי כי היה לי כל כך ברור מה היא דעתו. הדלת תמיד היתה פתוחה בפני. דבריי היו חשובים בעיניו למרות פער הגילאים והמעמדות. את ההשכלה הרחבה שלו הוא הנגיש בפשטות. מבחינתו היינו שותפים לדרך. חדורי אותה מטרה של השכנת שלום אזורי ומיגור עוולות.
כאיש צעיר הוא הקים מוסדות פורצי דרך בתחום החברתי: בית לפליטות ובית החלמה ליולדות. מוסד שעד לאחרונה היה קיים רק בעולם החרדי. הגישה היזמית והלהט לתקן נשארו בעינם יחד עם בהירות המחשבה וחמלה אינסופית.
המשפט שאני מנסה להתנחם בו כעת היתה תשובה שלו לשאלה האם אוכל לצטט את דבריו בפומבי: את יכולה לצטט אותי תמיד. אני סומך עלייך.
הרב שמואל פפנהיים, יו"ר "העדה החרדית" בירושלים ומנכבדי היישוב הישן, היה תלמידם ומקורבם של גדולי ורבני ירושלים, ייסד וניהל חלק גדול ממוסדות קהילות "העדה החרדית" בהם בית חינוך לבנות, בית יתומות ובית עזר ליולדות המשמש את כל המגזר החרדי. בנו הוא הרב גבריאל פפנהים, העומד בראשות ועד הכשרות של "העדה החרדית" הגדול בישראל.
הרב פפנהיים, שהשתייך לקהילות החרדים האנטי-ציוניים, החזיק בדעות שמאל מובהקות ואף הדריך ואירח בביתו פעילים ופעילות, ייעץ להם ותמך בהם באהבה וחיבה. פטירתו בגיל 91 הורידה אבל על מאה שערים ועל העדה החרדית, ומילאה בכאב את ליבם של הפעילים שהכירו ואהבו אותו בימי חייו.
פנינה פויפר היא פעילה פוליטית ירושלמית וחרדית. חברת ועד מנהל של עמותת 0202
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
