למה כילד חרדי שרפתי את דגל ישראל?
כתב רשת יצר "פייק ניוז" חילוני ברחובות בני ברק, והצית מחאת רשת חרדית נזעמת במיוחד. אז האם חרדים שורפים דגלים, ולמה לחרדים הקלאסיים זה לא ממש מזיז?
גולשים חרדים ברשתות החברתיות סערו בסוף השבוע סביב פרסום הסרטון של "רשת", בו נראה כתב הערוץ גיא הוכמן מנסה ליצור מהומה עם דגל ישראל ברחובות בני ברק.
הוכמן נראה מסתובב במשך זמן מה, מנסה לשלהב את התושבים שכמעט ואדישים לקיומו, למעט כמה ילדים, עד שבסופו של דבר אופנוען חרדי ניגש אליו ושובר את הדגל. בעוד הגולשים דנים בטיבה של הפרובוקציה המכוונת, חשף ידידי צביקה גרוניך שיחת טלפון בין האופנוען החרדי לכתב גיא הוכמן, בה מודה הכתב כי הוא ביקש מהצעיר לשבור לו את הדגל – מה שכמובן לא נראה בסרטון. בעקבות המחאה והפרסומים הסירה רשת את הסרטון המדובר ואף פרסמה הודעת התנצלות, שהצליחה גם היא להרגיז את הגולשים.
> מדליק המשואה הערבי במלכודת לתפארת מדינת ישראל
כילד חרדי, האזהרות מהפרובוקציות אותן יוצרת התקשורת הישראלית בערב ימי הזיכרון והעצמאות ("יום אידם") הייתה לחם חוקינו. מדי שנה, מיד עם החזרה מחופשת הפסח, בעוד הדגלנים הצעירים כבר עומדים בצמתים ורכבי השכנים הדתיים כבר מתהדרים בפיסת הבד על מקל הפלסטיק, אסף אותנו המנהל והזהיר: תשמרו על עצמיכם מחילול השם. "חילול השם" זהו קוד פנימי – ילד חרדי שחוצה באדום ליד חילונים הוא "מחלל השם", כך גם נוסע אוטובוס שלא קם בפני מבוגר. החילונים מחפשים אותנו, אל תעזרו להם – הזהיר המנהל, והרב המלמד בכיתה תיאר לנו את העיתונאים החילונים המגיעים מידי שנה למאה שערים, ומשלמים חמישים שקל לכל מי שמוכן "ללכת בצפירה".
אנחנו ידענו מה הכתבים רוצים, והם ידעו שרק אנחנו ניתן להם אייטם
כילדים, צרבה בנו מאד תחושת חוסר הצדק והתדמית הרעה אותה עמלה התקשורת לצייר לחרדים. מאידך, כבוד מיותר לסמלים הישראליים בוודאי שלא היה לנו, וכך בסופו של דבר גבר היצר הרע על המשמעת, ואנו היינו יוצאים למסעות ציד נגד הדגלים שעל הרכבים ובכניסות הבתים, במה שהיה נגמר בדרך כלל במדורה קטנה, המרימה על נס את דגל המרד בסמלים, במדינה הציונית, ויותר מכל – במנהל ובמלמד. אתם רשאים לדון לשלילה את הילד הפרחח ההוא שהייתי, ואני מקווה שאני עדיין, אך את חוסר הכבוד לסמלי המדינה חלקנו בשווה עם חוסר הכבוד למנהל ואולי אף להורים, שאם היו מגלים על כך היו מענישים אותנו ללא רחמים (כולי תקווה שאמא שלי לא תקרא את הפוסט הזה, ושנשמות טובות שמלוות אותי מגיל שש לא ירוצו לספר לה).
הברית הזו בין הילדים הסוררים והכתבים החילונים היא עוד ביטוי לתפקידה הראשי של תקשורת המיינסטרים בישראל: שומרת הסף של הסטראוטיפים. המזרחי תמיד יהיה חם ורגיש, האשכנזי תמיד ישנא חגים ומשפחה, החרדי תולש דגלים והבדואי מכניס אורחים. בכל הסטראוטיפים הללו, כביכול, אין משהו פסול בהכרח, למעט העובדה שהם שגויים. כשהיא נוכחת בחוסר הקשר בין התיוג למציאות, התקשורת מעצימה את הסטראוטיפ, וכך נולדות לנו כותרות "מפתיעות" כמו: "הכירו את רופא השיניים המרוקאי", או "החרדי שאבל ביום השואה".
אמנם השימוש בסטראוטיפים הללו, ואחרים, הוא זה שמתדלק את הגזענות ויוצר את האפליה, אך בזמן נתון הם נראים לרוב חביבים ובלתי מזיקים, ומי שמתרעם על השימוש בהם – חסר הומור, זאת על אף שבדיחות העדות הממוחזרות חדלו להצחיק מזה שנים. כל מי שצופה בתכנית סאטירה, במהדורת חדשות או קורא בעיתון סוף שבוע רנדומלי רואה כיצד עיתונאים ועורכים ממשיכים ומעצימים את הסטראוטיפים, כמו צו אב עלום שם ופנים, קרבן מנחה המוגש בעיניים עצומות בטקס ישראלי קדום. כשזה מתפרץ, כמו אצל גרבוז (ראיון מעולה), אורשר או רמי סדן, כולם מעמידים פני מופתעים ומצקצקים, אבל האמת היא שהסטראוטיפ תמיד נוכח, עשוי היטב בידי פוליטיקאים, עיתונאים ועורכים המתכבדים בקלונו של האחר התורן.
הסערה הספציפית הזו הדהימה אותי בהיקפה. בכל זאת, היה נראה לי שכבר התרגלנו. על אף שבפייסבוק הזעם היה מיידי – הייתי צריך להתאמץ מאד לתאר לבת משפחתי, חרדית, על מה הסער הגדול. זה לא מה שתמיד עושים העיתונאים החילונים? היא שאלה, וכשגמגמתי שכן זה רק הוסיף לשאלה – אז מה נזכרתם עכשיו?
חרדים ביום העצמאות (מתוך שטיסל)
ההלם והזעזוע של הנפגעים והמגנים, חרדים חדשים יותר – עם חשבון פייסבוק, טוויטר, גישה לאפליקציית "רשת" והבנה בשפה הישראלית הלא חרדית (באחת הקבוצות הסבירו שהכתב המדובר הוא "זה שמראיין את מודחי האח הגדול בדרך כלל ועכשיו נשלח לבני ברק") עומד בניגוד לאדישות הכללית של החרדים הקלאסיים. למי אכפת? הגיב עורך עיתון חרדי גדול, ובצדק. "החילונים שנאו וישנאו אותנו", הוא כתב בקבוצה סגורה, "והאמת אף פעם לא עניינה אותם". הדרך של החרדים לשרוד, גורסת תפיסת העולם החרדית, היא דרך העצמת האחדות החרדית ופוליטיקה יעילה. אסור לנו לסמוך על טוב ליבו של החילוני.
מי שנפגע מהפרובוקציות הללו זהו החרדי החדש, השואף להשתלב בחברה הישראלית. הוא גר לידם, לומד ומבלה אתם בקניון ובאוניברסיטה, עובד לצדם בהיי טק ובשירות המדינה – ועדיין הם מספרים עליו את אותו סיפור מומצא ושקרי. סיפור כזה, שנועד לתייג את החרדים כ"לא ישראלים", יפגוש אותם בראיון העבודה, בפארק ובכניסה לקולנוע, בבואם לשכור דירה ובכל ניסיון לקחת חלק, שם הוא הופך לדעה קדומה ולאפליה בפועל.
דווקא נושאי המחאה הזו, וזהותם החרדית החדשה המתפתחת – בקונפליקט עם העולם הישן ותוך גישוש בנבכי העולם החדש – מספרים על הנזק הגלום בשימוש בסטראוטיפים: אחרי שנים שהיית אדיש לבדיחה, אתה מגלה שכבר מזמן היא היא הסיבה לאפליה ולהדרה.
> מילא ברקת, אבל למה לחרדים פתאום דחוף לסגור את גלריית ברבור?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן