newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם נגד בכירים: הנשים הערביות לא מוכנות יותר לשתוק מול הטרדות

אפקט me too בערבית הגיע באיחור של שלוש שנים למחוזותינו, ועורר סערה ותגובות נגד קשות. אך המאבק של המיעוט הפלסטיני בישראל אינו יכול להתקדם אם ההנהגה שלנו עדיין נושאת דנ"א פטריאכלי-שוביניסטי, ומפרידה בין צדק לאומי לצדק מגדרי

מאת:

הרשתות בחברה הערבית גועשות כבר שבועיים. נושא אחד עומד על הפרק. ולא – זה לא הבחירות מועד ג', אלא פרשה של הטרדות מיניות. אז כמנהגי, מתוך חסד לחברי היהודים, החלטתי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה – כי אין דרך אחרת להיאבק בהטרדות מיניות בכל חברה, וכנראה שגם בחברה הערבית.

אפקט me too בערבית הגיע באיחור צפוי של שלוש שנים למחוזותינו, ממש me too late. מכיוון שאין כאן הרבה ידוענים ותעשיית הבידור במקום המדכא הזה נמצאת בדעיכה, המוקד הוא פעילים פוליטיים וחברתיים בולטים, מרצים, וגברים אחרים ממעמד חברתי גבוה.

הסערה הנוכחית התחילה לאחר שארגון אל-סיוואר, עמותה פמיניסטית פלסטינית המתמחה בסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחברה הערבית, השיקה קמפיין במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, בהשתתפות ארגוני נשים רבים. הפעילות החליטו לפרסם 16 סיפורים של הטרדה מינית – עדות אחת בכל יום. בין השאר, נחשפו בחלק מהעדויות שמות של פעיל חברתי בולט, מנהל עמותה לזכויות אדם, ולסיום הופיע גם שמו של ח"כ ערבי לשעבר.

הממזרות התעוררו. אלפי נשים מפגינות בתל אביב בקריאה "אנחנו לא שקופות", ו"נלחמות בהשתקת נפגעות". (צילום באדיבות דוברות שדולת הנשים בישראל)

באיחור של שלוש שנים, האפקט הגיע גם לחברה הערבית בישראל. נשים מפגינות בתל אביב (צילום באדיבות דוברות שדולת הנשים בישראל)

חשוב לציין שכל הנשים שהעידו בשמן המלא אינן ערביות, אלא מתנדבות ועובדות מחו"ל. כל הנשים הערביות שחשפו את סיפורן נותרו בעילום שם.

התגובות ותגובות הנגד, ההכחשה, ההתנערות והאיומים בתביעות לא איחרו לבוא כמובן, והצליחו לבלבל את כולנו. להלן עמדתי בעניין, שהתפרסמה קודם בערבית כדי שלא יאשימו אותי בבגידה או ריגול למען האויבים.

גם אני, כמו כל פמיניסטית מתחילה, למדתי שצריך להאמין לקורבן – לנשים האחיות שנפלו במלכודת ההטרדות המיניות, האלימות והאונס, ולא להתעניין כל כך בהוכחות ובראיות החותכות. אני, כמו כולן, קראתי את הסיפורים והאמנתי למילים ולהשתלשלות האירועים שמתארות הנפגעות, ואני סומכת על מרכז הסיוע ששמע, תיעד וטיפל במקרים כמו שצריך.

אך גברים ערבים רבים, ולצערי גם כמה נשים, התגייסו בהתלהבות יתרה לטובות החשודים, והתחילו להישמע קולות ששואלים איפה הראיות, איך תוכיחי, למה לא התלוננת ולמה לא הלכת למשטרה במקום לפייסבוק. כל הקולות שאנחנו נלחמים בהם, מתנקזים למקום אחד – של האשמת הקורבן.

להתמודד כדי להשתנות

פעילים רבים נתקלו בקושי להתמודד עם הפרשה, בין היתר בשל זהותו של המוזכר הראשון בה, פעיל בולט למען שוויון וזכויות אדם, איש מוערך בחוגים רבים באליטה ובמנהיגות הפוליטית הפלסטינית בישראל, שנגדו כבר נאספו כמה עדויות וסיפורים בעבר. הוא מנהל מלחמת חורמה בכל החזיתות, וטוען שההאשמות נגדו הן קונספירציה גדולה במסגרת חיסולי חשבונות פוליטיים, שנועדו להשתיק את קולו החזק נגד השלטון ולמען הפלסטינים. לטענתו, "קומץ הנשים הזה" תכננו לסיים את הקריירה הפוליטית שלו, ופעלו לטובת מתנגדיו.

כמה עיתונאים התגייסו לטובתו והצהירו כי ציד המנהיגים לא יעבור, והמליצו לו לא להתרגש כי הם אתו נגד כל הרודפים והמכפישים. פתאום הנשים האלה מואשמות שהן עורפות את ראשי החשודים בהתאם לאג'נדה אנטי-לאומית ואנטי-פטריוטית. הרי אין מה שמדגדג את הרגשות של גברים ערבים יותר מאשר טיעון ה"בגידה במולדת".

ובכן, נשים יקרות ופמיניסטיות בכל העולם, אין סיבה להתרגש. התרגלנו כבר להכפשות מהסוג הזה בכל תחום ובכל מאבק. במאבק נגד האלימות אמרו שאנחנו מחבלות במרקם המשפחתי העדין. במאבק שלנו למען זכויות נשים בדיני אישות אמרו שיש לנו אג'נדה שממומנת בכסף זר, שתפגע בדת האסלאם והשריעה. במאבק נגד פוליגמיה ונישואי בוסר הואשמנו שאנחנו חותרות תחת עצמאותו של בית הדין השרעי, המעוז הלאומי האחרון ששרד במדינת ציון. לא מפתיע שגם במאבק בהטרדות המיניות, המתקפה נגד ארגוני הנשים נמשכת.

הפגנת הנשים בטורעאן. בפייסבוק שאלו, מה קורה, מה הנשים רוצות (צילום: סמאח

הפגנת הנשים בטורעאן ב-2018. בפייסבוק שאלו מה קורה, מה הנשים רוצות (צילום: סמאח סלאימה)

כמו כן, נשמעה טענה כי ארגוני הנשים בעצם פוגעים במאבק שלהם עצמם בצורה הזאת, ושעם החשיפה והפרסום אנחנו מאבדות את האמון ואת התמיכה באג'נדה שלנו. תמיכה עממית שמעולם לא הרגשנו אותה כמובן, אבל בכל אופן איבדנו אותה היום.

לכל אלה אני אומרת: די כבר, נמאסתם אתם והתיאוריות הגלובליות שלכם. הגיע הזמן להבין שארגוני הנשים הם כמו כל ארגון אחר בעל אג'נדה ויעדים, שמקדם את מטרותיו לפי מה שנראה לו נכון. למרות הסיכונים הטמונים בכך, אנחנו משתמשות בכלי העבודה שיש בידינו, כמו פרסום, חשיפה, מחאה, כל מה שאפשר כדי להשמיע את הקולות המושתקים של הנשים. מדובר בארגונים מקצועיים שעושים את השיקולים שלהם, ושלנגד עיניהם עומדים רצון האישה וטובתה.

אני, במסגרת פעילותי בארגון נעם, ארגון פמיניסטי שפועל לקידום מעמדן של נשים ערביות בערים המעורבות לוד ויפו, מביאה כבר מזה עשור סיפורים של רצח נשים בחברה הערבית לכל סלון ערבי, בכל דרך אפשרית. האם משפחות הרוצחים אוהבות את זה? האם מישהו מתענג על החשיפה, על הוצאת הלכלוך החוצה, כשכולם בעיקר רוצים להסתיר ולשכוח? ברור שלא. האם ההפגנות והמחאות מחזירות את הנרצחת לחיים? לצערנו גם לא. גם המשטרה והרשויות לא מחבבות אותנו במיוחד, אבל זה התפקיד שלנו.

כל זמן שחברה לא רוצה להתמודד עם התופעות הקשות של פגיעה בנשים בתוכה, היא לא תשתנה. לכן אנחנו נאלצות לשאת את הדגל הלוהט הזה, לטובת העתיד של כולנו – גברים ונשים כאחד.

השיח בנושא הוא צעד קדימה

ובחזרה לסערה הנוכחית. אחת הטענות שהושמעו נגד הקמפיין – אי שמירה על האיזון המקודש והמהולל בזירה הווירטואלית – היא הזויה בעיני. פתאום הגברים הערבים רוצים חשיפה שווה וזכות תגובה הוגנת, כאילו היינו בעימות תקשורתי ב"אל ג'זירה".

אין זה מתפקידם של ארגוני הנשים לאזן בין החשוד לקורבן, בין מטריד למוטרדת, בין חזק למוחלש, בין פוגע לנפגעת. הקול המושתק הוא שלנו, הנשים. מנגנוני הכוח והפטריארכיה לא פועלים לטובתנו. והעובדה שהידוענים ששמותיהם הוזכרו בקמפיין ותומכיהם קיבלו מיד במה בתקשורת עם הצהרות, הודעות ונאומים רק מדגישה את זה. ספק אם במה כזאת היתה ניתנת לקורבנות אלמלא החשיפה הזאת.

ואם לא ידעתם את זה קודם, פמיניסטיות אינן עיתונאיות בערוץ הכנסת ולא שופטות בבית המשפט החברתי. ולא, אנחנו לא חסידות גדולות של דרישת האיזון בין הצדדים. שנים רבות נדם קולנו סביב הטרדות מיניות בחברה הערבית. עסקנו ברצח נשים ובאלימות קשה, ונושא ההטרדות נתפש כמשהו קליל יחסית ולא מסוכן, חלק מהמחיר שאשה ערבייה צעירה צריכה לשלם בדרך לקריירה ולפעילות ציבורית או פוליטית.

שנים רבות עסקנו ברצח נשים ואלימות קשה. ארון קבורה סמלי בעת הפגנה ברמלה נגד רצח נשים (צילום: אורן זיו/ אקטיבסטילס)

אז בסוף 2019, הנשים הערביות החליטו שנמאס להן מתופעת ההטרדות המיניות במרחב הציבורי, והשיח שמתנהל בנושא, קשה ככל שיהיה, הוא צעד קדימה.

מצערת אותי במיוחד העובדה שהנשים שנחשפו בשמן הן כולן נשים לא ערביות מחו"ל. מצער שגברים ערבים, מנהיגים לעתיד, חשבו שאפשר להתעסק עם מתנדבת צעירה, שתחזור בקרוב לארצה הרחוקה בקרוב עם הסוד המגעיל, והשיירה תמשיך לעבור.

כולי בושה ובוז לכל גבר שמתייחס לגופה של אישה, ערביה או לא, שחומת עור או בלונדינית, עם חיג'אב או עם חצאית מיני, כחפץ שנועד לספק לו רגעי שליטה גברית והנאה מינית מדומיינת. אני מתביישת ומתנצלת בפני כל המתנדבות והעובדות האלה, שעזבו את חייהן ומשפחותיהן כדי להתגייס למאבק הצודק של הפלסטינים בישראל, למען שוויון, צדק וזכויות אדם, וחזרו הביתה פגועות בידי גברים ערבים – שפגעו בכולנו.

אני חושבת שהמאבק של המיעוט הפלסטיני בישראל אינו יכול להתקדם אם ההנהגה הלאומית שלנו עדיין נושאת דנ"א פטריארכלי-שוביניסטי, עדיין מפרידה בין צדק לאומי לצדק מגדרי, בין זכויות אדם לזכויות נשים, ועדיין חיה בשלום עם הדו-פרצופיות הזאת. אתם לא נתקדם, ותחת הנהגתם לא יבוא השחרור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf