"הכי טוב לי באפגניסטן, אבל מה יהיה עם הבנות?"

כותבת אורחת: יעל נוי, גבול קרואטיה-סרביה.
רשמה: רחל בית אריה

בתחנת המעבר לפליטים בגבול סרביה-קרואטיה הבחנתי באישה אפגנית היושבת בצד. ניגשתי אליה. היא החזיקה בידיים תינוקת בת שנה. שאלתי אם היא מניקה ובקצת אנגלית היא ענתה שבזמן המסע התייבש לה החלב, בגלל הלחץ, והיא נותנת לה מים ולחם. הצעתי שתנסה להמשיך להניק וזה יכול להחזיר את החלב. ישבנו קצת ושוחחנו, היא הניקה והתינוקת נרדמה. ביקשתי את רשותה לעזור לה ולקחתי את התינוקת עלי. כיסיתי אותה במעיל שלי והאישה לקחה את בת השלוש העיפה והבוכיה אליה והצליחה להרדים גם אותה.

ישבנו עם הילדות עלינו ישנות וסוף סוף הצלחנו לדבר קצת. היא סיפרה שכבר חודש לא דיברה עם אף אישה, שהיא לגמרי לבד במסע, הבעל יושב באוטובוס המעושן ומלא בגברים, והיא יוצאת עם הילדות החוצה מתי שאפשר, לנשום קצת אויר נקי. היא התחילה לבכות ושאלה: "לאן אני אלך? לאן אני אלך? אפגניסטן הכי טובה לי, שם אמא שלי נמצאת, אבל מה יש לבנות שלי באפגניסטן? יש לי שלוש בנות וצריך להוציא אותן מאפגניסטן, אז אנחנו בדרך לגרמניה". היא לא יודעת כלום על גרמניה ואין לה מושג מה תעשה שם. ישבנו יחד עד שהאוטובוס התחיל לזוז. עזרתי לה להעלות את הילדות הישנות ונפרדנו בחיבוק. היא המשיכה במסע, ואני רק התפללתי  שיהיו לה חיים טובים.

> "ברגע האחרון תפסתי את הילד לפני שנעלם בים"

שיעור בצניעות

הגעתי לכאן עם משלחת של ארגון  Isra-aid זהו אירגון ישראלי השולח מתנדבים לכל מקום ברחבי העולם שבו יש משבר הומניטרי. הצטרפתי למשלחת כמדריכת הנקה, יחד עם מתנדבות ומתנדבים נוספים- סטודנטית לרפואה, עובדים סוציאליים ועוד. מהר מאד קיבלנו שיעור בצניעות ולמדנו שהעזרה שאנחנו יכולים להגיש מוגבלת מאד. האנשים כל הזמן בתנועה מגבול אחד לשני, נעצרים כאן, על תחנה לצד האוטוסטראדה, לכמה שעות ומחכים לאוטובוסים ולאישור להמשיך למעבר הגבול הבא. יעוץ הנקה לא ממש נתתי מעבר לעצות מאד בסיסיות כמו להגיד את אמא טובה, ולתת יד. פגשתי נשים עם תינוקות בני שבועיים, מיטלטלות ימים שלמים באוטובוסים מלאי עשן וזה משכב הלידה שלהן. ניסיתי להושיט יד, לתת מקום לקושי שלהן, אבל ידעתי שאין לי פתרון אמיתי בשבילן.

זה אולי נשמע כמו המקום הכי עצוב בעולם, אבל האמת היא שפגשנו המון אופטימיות של מי שיצאו מהתופת ועכשיו מצפים לעתיד אחר. פגשנו בין השאר כורדים ויזידים שסיפרו על האימה מדאע"ש, פליטים פלסטינים מסוריה שעדיין מציינים כבית שלהם את חיפה צפת ועכו, וגם אפגנים ואיראנים ואריתראים – ברגע שיש פרצה אל אירופה, כולם מגיעים לשם, ורובם מעדיפים לשאול על העתיד מאשר לדבר על מה שהם בורחים ממנו.

> היום בו יהודי לונדון עלו על בריקדות ולא נתנו לפשיזם לעבור

אנשים כל הזמן מתכננים לאן ילכו, מתייעצים זה עם זה אם כדאי להגיע לגרמניה או לשוודיה. ישנם כאלה שבן משפחה שכבר הגיע לאירופה מחכה להם בסוף המסע, ורואים אצלם אושר גדול. יש שממש נשברים, אבל בעיקר יש תנועה מתמדת של אלפים שלא נפסקת לרגע – מגיעים, מחכים כמה שעות, וממשיכים.

כולם שילמו המון כסף למבריחים כדי להגיע לכאן, ולכן הרבה פעמים רואים גברים צעירים לבד, כאלה שהמשפחות שלהם לא הצליחו לשלם על הברחה של כל המשפחה ושלחו את מי שיש לו סיכוי לשרוד, ואולי להסתדר ולשלוח כסף או להביא את שאר המשפחה אחריו. בתורכיה לוקחים 900-1,500 יורו לאדם לסירה, ועוד 200 יורו על חגורת הצלה. בנקודות הגבול הבאות לוקחים מהם עוד כסף על תחבורה, וזאת אחת הדאגות הגדולות והשאלה שכל הזמן נשאלת: כמה נצטרך עוד לשלם?

הגבולות באירופה כל הזמן נפתחים ונסגרים, והאנשים ממשיכים לחפש דרך. כשהיינו שם הודיעו שסרביה מאפשרת רק לסורים, לעיראקים ולאפגאנים לעבור. כל החלטה כזאת משפיעה מיד על המדיניות של המדינות השכנות שחוששות שפליטים ייתקעו אצלם, ולפעמים יוצרת פקקים בגבולות.

המחנה הזה, ומחנה נוסף שראינו במקדוניה, מוקפים כוחות משטרה ומלאים פעילות של ארגונים: הצלב האדום, רופאים ללא גבולות ומתנדבים מקומיים. הפליטים מחויבים להישאר במתחם מופרד מהסביבה עד שהם ממשיכים ברכבת או באוטובוס למדינה הבאה, שגם היא ממהרת ככל האפשר לשלוח אותם הלאה – ככה עד שיגיעו לאוסטריה ולגרמניה, כמו בסרט נע. הארגונים מתאמצים לשמור על מחנה נקי. ברגע שהאוטובוסים עוזבים, מפנים מהר את הררי האשפה שהצטברו, שומרים על ניקיון של שורות תאי שירותים כימיים, וכולם מחכים בחשש לחורף. יום אחרי שעזבנו התחיל לרדת שלג וברור לכולם שעכשיו, בחורף, הכל יהיה קשה יותר.

> אפשר גם אחרת: כך קולטים את מבקשי המקלט בברלין

מה אנחנו היינו עושים?

הם כמה שבועות בדרך, ואולי כבר מתחילים להבין מה יתבעו מהם החיים החדשים באירופה, אם יצליחו להגיע למקום שיקבל אותם. פגשנו זוג עיראקים עם ילד קטן, זוג שאפשר להרגיש בבירור את האהבה הגדולה ביניהם. האשה אמרה לי שכשתגיע, היא רוצה ללבוש מכנסיים, כמוני. האיש צוחק, "היא כבר לובשת פחות ממה שלבשה פעם ועכשיו היא רוצה מכנסיים, מה אני אעשה איתה?". בינתיים, הילד הקטן שלה התחיל לנשק אותה ואני התמלאתי פתאום געגועים לילדים שלי, הלכתי הצידה והתחלתי לבכות. תקראי לה שתחזור, שלא תבכה, הם אמרו לסטאז'רית לרפואה שהייתה איתי במשלחת, פלסטינית אזרחית ישראל, ניתן לה לצלם אותנו, שלא תהיה עצובה.

אנחנו פוגשים שופטת מסוריה, רופא אורטופד, עורכי דין, אנשים שבטח לא חשבו שיום אחד החיים שלהם יתהפכו ככה ואני חושבת אם אלה יכולים להיות אנחנו פעם. איש מבוגר מעיראק, מתורגמן במקצועו בעל אנגלית משובחת, עושה את המסע לבד, עם רגל שבורה. הוא לא דואג לעצמו אלא למשפחה הסורית שיושבת לידו באוטובוס. הבת שלהם עברה ניתוח קצת לפני שעלו על הסירה בתורכיה, הוא אימץ אותם למשך המסע ועכשיו מנסה לזרז את הרשויות שיתנו לכולם להמשיך להתקדם. "אנחנו כאן כבר מחמש בבוקר, הם ימותו אם לא יצליחו להמשיך ולהגיע לבית חולים".

במקום הזה, אחת התחנות של נדידת הפליטים הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה, אני מבינה שאירופה, ואולי העולם כולו, משתנים לתמיד, ותוהה איך השינוי יראה, ומה יקרה לנו בתוכו? מה אנחנו יכולים לעשות בתוך המהומה הזאת? שבוע בגבול לא הביא תשובות אבל שוב ושוב נזכרנו בשיר ישן שכתבה חווה אלברשטיין, על סיפורו של נוסע סמוי, שנמלט מסכנה גדולה, ומה אתם הייתם עושים לו הייתם קברניט הספינה.

עמוק בבטן הספינה,
בחום גובר,
אדם נואש מאוד
מצא מחבוא.

נמלט מסכנה גדולה,
אל הלא נודע,
היש נמל גם בשבילו.

עושה לילות ללא שינה,
ללא חיוך, ללא מילה,
מה יעלה בגורלו?

קשה לברוח בעולם,
אם יתגלה – יושלך לים,
הסכנות אורבות גם פה.

עצוב להיות נוסע סמוי,
לחיות תמיד בצל,
פרצוף בלי שם, עולם בדוי.

עצוב להיות נוסע סמוי,
לחיות תמיד בצל,
ללא עתיד, ללא סיכוי.

אדם בונה סביבו חומות,
מסתיר היטב את הנשמה,
ומפחד מאוד מפני עצמו.

והצלילים שבראשו,
והצבעים שבעיניו,
והתשוקות שבתוכו.

נוסע סמוי בתוכנו חי,
מציץ מעיניך ועיני,
מביט על חייך וחיי.

נוסע סמוי בתוכנו נושם,
הוא מנחם, הוא מאיים,
הוא לעולם אינו נרדם.

יעל נוי היא אימא לארבעה שגרה בגליל ומנסה לעשות טוב.

> אושפיזין של קבע: מסע בתמונות עם הפליטים ברחבי אירופה