הסרט על אום כולתום מסרב לאיקוניזציה מבלי להקטין את דמותה
בתודעה הערבית התרגלו לראות את דמויות המפתח כנטולות חולשה, סתירות או שגיאות. הסרט "אל-סת" בחר דווקא להדגיש את אנושיותה של הזמרת הנערצת, ובכך הפך אותה לגדולה ויפה אף יותר
אישה שעיצבה את עצמה בתנאים קשים. אום כולתום ברקע הספינקס בגיזה, ב-1967 (צילום: וויקימדיה, CC BY-SA 4.0)
לפני שבועיים נסענו, רעייתי יארא ואני, לרמאללה כדי לצפות בסרט "אל-סת" על חייה של אום כולתום. לא נסענו רק מתוך סקרנות לגבי הסרט, אלא גם משום שרצינו להיות שותפים באירוע תרבותי ערבי עכשווי. והבחירה להגיע לרמאללה לא נבעה רק ממניע רומנטי, אלא היתה ניסיון מודע לאתגר מציאות מורכבת, שמטילה עלינו, הפלסטינים אזרחי ישראל, מגבלות שאין דומות להן.
הסרט אינו מוקרן בבתי הקולנוע בישראל. בדרך כלל אנחנו לא צופים בסרטים בערים שלנו, אלא בבתי הקולנוע הפזורים בערים יהודיות או מעורבות, שם מוקרנים בעיקר סרטים הוליוודיים חדשים, קולנוע אירופי, הפקות ישראליות ויצירות מפסטיבלים בינלאומיים. מה שכמעט אינו זמין שם הם סרטים ערביים עכשוויים, כשהם עדיין חדשים וחלק מדיון תרבותי תוסס בעולם הערבי.
בעידן הרשתות החברתיות אנחנו שומעים על הסרטים האלה, קוראים ביקורות ועוקבים אחר הוויכוחים שמתנהלים סביבם. אנחנו מכירים את שמות הבמאים והשחקנים, את המחלוקות שלפני ההקרנה ואחריה, אך ברוב המקרים אין לנו אפשרות לצפות בהם בזמן אמת. זה אולי נראה לא מאוד דרמטי, אבל עם הזמן נוצר אצלנו פער תרבותי ממשי, שמציב אותנו מחוץ לזמן הערבי הדינמי – אף שאנחנו חלק ממנו מבחינה לשונית ותרבותית. זהו פער שאינו נמדד רק במה שאיננו רואים, אלא במה שאיננו שותפים לו.
כך הפכה הנסיעה שלנו לרמאללה כדי לצפות בסרט למסע, שהעלה מחדש שאלות של שייכות, שפה והזכות הטבעית לגישה אל התרבות שלך.
ההקרנה התקיימה בשעה מאוחרת, 11 בלילה, והסרט נמשך שעתיים וחצי. היינו לאחר יום ארוך ומתיש, והחלטנו לצפות עד שנתעייף. אך במהלך הצפייה לא הבטנו בשעון ולא שקלנו לצאת לפני הסיום, למרות הדרך הארוכה חזרה, שעוברת דרך מחסום שעלול להיסגר ולעכב אותנו, או אף למנוע מאיתנו לשוב הביתה.
טריילר לסרט "אל-סת"
העובדה שלא שמנו לב למשך הזמן אינה שולית. סרטים ביוגרפיים נוטים להיות כבדים או צפויים, בייחוד כשהם עוסקים בדמויות מיתיות. אך הסרט הזה הצליח לרתק אותנו באמת, במידה רבה בזכות הדמות עצמה ובאמצעות בנייה דרמטית שגרמה לזמן לחלוף מבלי שנרגיש בכך.
ישראלים רבים מכירים את קולה של אום כולתום. הם מאזינים לשיריה, אוהבים חלק מהם, מזמזמים את "אינתא עמרי", ולפעמים אף מבצעים אותם בהופעות או בערבי מוזיקה. אום כולתום נוכחת כאן כקול אדיר מהמזרח או כסמל מוזיקלי מצרי. אך זו היכרות חלקית: מכירים את הקול, ולא את האישה; מכירים את הלחן, ולא את הסיפור. לא רבים יודעים שהיא הגיעה מכפר עני בדלתת הנילוס, כיצד בנתה את הסמכות האמנותית שלה בחברה שמרנית, ומה ייצגה בזמנה מבחינה תרבותית ופוליטית.
פער הידע הזה אינו תולדה של בורות אישית, אלא של ניתוק מההקשר הערבי שבו נולדו הזמרת והתופעה. האירוניה היא שגם ערבים רבים אינם מכירים היבטים אלה של דמותה, משום שהתרגלו לצרוך אותה כאיקונה שאינה זקוקה להסבר.
מה שיפה בסרט "אל-סת" הוא הסירוב שלו לאיקוניזציה המוכנה מראש הזאת, וההתעקשות להתייחס לאום כולתום כאל אישה שעיצבה את עצמה בתנאים קשים: ילדה ששרה כשהיא מחופשת לבן משום שהחברה לא קיבלה שירת נשים; צעירה שהגיעה לקהיר – עיר של הזדמנויות וסכנות – ונכנסה לעולם שנשלט בידי גברים; אמנית שהבינה בשלב מוקדם שכישרון לבדו אינו מספיק, ושקול יוצא דופן זקוק לאישיות שמסוגלת להגן על עצמה, לבנות את מעמדה ולנהל את מאבקיה. הסרט אינו שולל את גדולתה, אלא מגדיר אותה מחדש דרך אנושיותה.
הסרט "אל-סת" עורר סערה עוד לפני שיצא לאקרנים. בין השאר הוטחו בו האשמות שהוא מעוות סמל לאומי ופוגע בזיכרון המצרי, והיו אף מי שהגדירו אותו כאיום על הביטחון הלאומי. חלק מהזעם נקשר למימון סעודי ולמעורבותו של היועץ הסעודי, טורקי אל שייח', דמות שנויה במחלוקת ולא אהודה במיוחד במצרים. חלק אחר נגע לבחירת השחקנית מונא זכי לגלם את אום כולתום. רבות מהעמדות האלה גובשו עוד לפני הצפייה בסרט, כאילו עצם הצגתה של אום כולתום באופן החורג מדימויה המסורתי מהווה קו אדום.
הצפייה בסרט מבהירה כי הבעיה אינה במה שהוא מציע, אלא במה שאנחנו מבקשים מהסמלים שלנו. בתודעה הערבית התרגלו לראות דמויות מפתח כנטולות חולשה, סתירות או שגיאות. זה מובן מבחינה נפשית, אך דל מבחינה תרבותית. "אל-סת" בחר בדרך אחרת: הוא אינו הורס את הדמות או מקטין אותה, אלא מציג אותה כגדולה דווקא משום שהיא אנושית, על כל המשתמע מכך.
אישיות מורכבת
לפי הסרט, לאישיותה של אום כולתום תפקיד מרכזי בסיפור עלייתה לגדולה. מודעותה לעצמה ולכישרונה; הבנתה המוקדמת את כוחה של התקשורת; ויכולתה לנהל משא ומתן, להגן על מעמדה ולקבל החלטות ברגעים מכריעים. כל אלה אפשרו לה להישאר בפסגה במשך עשרות שנים, בתקופה רוויית תהפוכות פוליטיות וחברתיות.
בנוסף, הסרט לא מסתיר היבטים מורכבים באישיותה – הפחד המתמיד מעוני, הבדידות, הנוקשות ביחס לסובבים אותה. מי שמכיר את הביוגרפיה של אום כולתום יודע שהיא לא היתה אדם קל, ולעיתים אף תוארה כרודנית, בעיקר ביחסה למתחרים. התעלמות מההיבטים הללו היתה הופכת את הסרט ליצירה מהללת ושטחית, והמורשת שלה גדולה מכדי שפרטים כאלה יערערו אותה.
הדיון בדמיון החיצוני בין אום כולתום לבין השחקנית המגלמת אותה תפס מקום רחב מדי. זהו דיון משני. הקולנוע אינו מבחן חיקוי. יש הבדל טבעי וברור בין אום כולתום ההיסטורית לבין השחקנית שמפרשת את דמותה, והבדל זה אינו פגם אלא חלק מהמעשה הקולנועי. המשחק הוא העיקר: היכולת להעביר את רוח הדמות, את מורכבותה ואת עולמה הפנימי. ההתמקדות המוגזמת במראה מרוקנת את הדיון ומסיטה אותו מליבת היצירה.
הסרט היה יכול להעניק מקום רחב יותר לדמויות מפתח נוספות בחייה של אום כולתום: מוחמד עבד אל-והאב, שלמרות המחלוקות ביניהם הלחין עבורה כמה מן השירים הגדולים והמוכרים ביותר; המשורר אחמד ראמי, שהיה מאוהב בה וכתב לה שירים מהיפים ברפרטואר שלה; והנשיא גמאל עבד אל-נאצר, שנוכחותו הפוליטית היתה חלק בלתי נפרד ממסלולה הציבורי. גם עבד אל-חלים חאפז, זמר מרכזי בדור שלה, שיחסיהם לא היו חמים, נעדר מן הסרט. אך כל סרט כפוף למגבלות הזמן. דחיסה של יותר מ-70 שנה לשעתיים וחצי מחייבת בחירות קשות, ולא ניתן לרצות את כולם.
אחד ההיבטים החזקים בסרט הוא האופן שבו האמנות נשזרת בהקשר הלאומי כבר בפתיחה. "אל-סת" נפתח בחזרה לשלהי 1967, לאחר התבוסה במלחמה והודעת ההתפטרות של עבד אל-נאצר, ומדלג מייד לפריז, אל רחבת תיאטרון אולימפיה, שם קהל עצום מציף את המקום לקראת ההופעה היחידה של אום כולתום באירופה.
האמנות נשזרת בהקשר הלאומי. אום כולתום ליד השלט שמפרסם את ההופעה שלה בפריז, ב-12 בנובמבר 1967 (צילום: וויקימדיה, CC BY-SA 4.0)
הבחירה לפתוח בזה אינה מקרית: אישה בת 63, חודשים ספורים לאחר מלחמה טראומטית, עומדת על אחת הבמות החשובות באירופה ושרה למען מצרים, וזאת לאחר שהכריזה כי הכנסות סיבוב ההופעות יוקדשו למאמץ המלחמתי. מאחורי הקלעים מבקש ממנה מנהל התיאטרון הצרפתי להימנע משירים לאומיים, מחשש להתלהטות הרוחות בקהל, שככל הנראה נכחו בו גם יהודים. תגובתה חדה וברורה: היא לא הגיעה לפריז כדי לנטרל את קולה, אלא כדי לשיר למען ארצה. היא אף מאיימת לבטל את ההופעה. זהו רגע שמבהיר כי האמנות עבורה אינה קישוט אלא עמדה.
בהמשך משתלב רגע זה במסלול רחב יותר שמציג הסרט: המעבר משירה בארמון להזדהות עם מהפכת יולי, תפקידה של אום כולתום לאחר תבוסת 1967 וסיבובי ההתרמה למאמץ המלחמתי. אלה אינם פרטים שוליים, אלא עדות לאופן שבו קול יכול להפוך לכוח מורלי וממשי, במצרים ומחוצה לה.
אום כולתום – אישה ערבייה שיצאה מכפר בחברה שמרנית ובנתה סמכות אמנותית ותרבותית חסרת תקדים – יחד עם דמויות נוספות מדורה, אינה מורשת מוזיקלית בלבד, אלא גם הוכחה חיה ליכולתה של התרבות הערבית להצמיח סמלים בעלי מעמד עולמי, כאשר מתקיימים התנאים לכך.
עבורנו, הצפייה ב"אל-סת" היתה גם חזרה אל ההיסטוריה, לא כסיפור רחוק אלא כחלק מזהות חיה. הקול הזה, הסיפור הזה והזמן הזה אינם זרים לי, גם אם המציאות הפוליטית מנסה לנתק את הקשר. הסרט אינו מושלם ואינו חף מטעויות או מבחירות שראויות לדיון, אך הוא אמיץ וישר. הוא לא פגע בדמותה של אום כולתום בזיכרון שלנו; להפך, הוא עשה אותה לגדולה ויפה יותר, וגם הזכיר מדוע אנו חוששים לעיתים לראות את סמלי התרבות שלנו, ואולי גם את עצמנו, כפי שהם באמת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
