newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסכם ישראל-תורכיה: הודאה שהמרמרה לא היה משט טרור

לאחר שהסכימה לשלם פיצויים הגיע הזמן שישראל תתנצל גם בפני אזרחי המדינה על השקרים בנושא המשט, בפני ח"כ זועבי על מסע ההסתה שעברה ובפני החיילים שהיא שלחה למשימה פוליטית בלב ים. חמש הערות על הסכם הפיוס שמדלג מעל הראש של הפלסטינים

מאת:

1.

לוחם שייטת שהיה בין החיילים שפשטו על משט המרמרה התראיין אתמול למעריב אונליין בעקבות הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה ואמר כי "נשלחנו לעצור משט של טרור, זו הייתה המשימה. איך אפשר היום לשלם פיצויים לטרוריסטים שניסו לרצוח אותנו על הסיפון". בהמשך המשיך הלוחם ותהה: "איזה מסר זה מעביר לשאר הלוחמים? לאלו שנפצעו בפעולה והושלכו מהסיפון על ידי המחבלים שעכשיו יקבלו פיצויים? האם גם לוחמי השייטת יפוצו על הטראומה מהאירוע".

כן, החיילים שנשלחו על ידי המדינה כדי לבצע פעולה אלימה ללא כל הצדקה, ששימשו כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים צינים – צריכים בהחלט לדרוש פיצוי מהמדינה על הטראומה חסרת התוחלת שנגרמה להם. על השקר. על ההונאה. והם קודם כל צריכים לדרוש ממנה לא לשלוח אותם יותר לפעולות ראווה אידיוטיות כאלו, שכל קשר בינן לבין בטחון אינו קיים.

כי אולי עכשיו הגיע הזמן שישראל תודה בפה מלא על האמת – המרמרה לא היה משט של טרור, והסיבה לעצור אותו לא היתה בטחונית, אלא פוליטית. האנשים על המרמרה לא שטו לכיוון עזה כדי לתקוף את ישראל, אלא כדי לשבור את המצור. אבל הם לא היו תמימים לחשוב שהם באמת יצליחו לשבור את המצור, הם רצו לעשות פעולה ישירה, אקט פוליטי שיעורר את תשומת הלב הבינלאומית לעובדה שישראל כולאת מיליוני בני אדם בתוך רצועה צרה וצפופה. ובמובן הזה הם גרפו הצלחה עצומה.

המסרים ותיאורי האימה החוזרים ונשנים מהם ניתן להבין כאילו על המרמרה היו מינימום פעילים עם תתי מקלע, פצצות מוכנות להפעלה, וטילים שהם התכוונו לשגר לעבר ספינות חיל הים – הם פשוט שקריים. לא נמצא על המרמרה ולו כלי נשק חם אחד. אנשי המשט התורכי שהתבצרו על הספינה השתמשו בכל הבא ליד ככלי נשק – החל ממוטות ברזל, וכלה בסכיני מטבח וסכינים יפניות. שום נשק חם לא נמצא על הספינה.

נכון, הם לא הגיעו למשט מתוך אהבה גדולה למדינת ישראל, ובטח שלא מתוך אהבת הכיבוש או אהבת המצור על עזה. הם בהחלט רצו לשבור את המצור. נכון, הם לא קיבלו את פני החיילים הישראלים שבאו כדי להשתלט על הספינה שלהם בפרחים ובישיבה שקטה בבגדים לבנים. אבל בסופו של דבר מי שתקפו מפגינים בלב ים היו חיילים ישראלים בשליחות המדינה.

במשך שש שנים סיפרה המדינה, בעיקר לאזרחיה שלה, שלא ניתן להתפייס עם התורכים בגלל הטרור הנורא שהם שלחו בצורת המרמרה לחופי עזה. עכשיו הבלון השקרי הזה מתפוצץ כאשר ישראל משלמת מיליונים רבים כפיצויים לקורבנות ומשפחותיהם. לא הגיע הזמן שמישהו ייקח אחריות ויסתכל לאזרחי ישראל בלבן של העיניים ויודה – עבדנו עליכם, הגזמנו, המצאנו, שיקרנו?

> בגלל האבטלה והעוני: הוכפל מספר הילדים שנאלצים לעבוד בעזה

מתפייסים. נתניהו וארדואן (צילום נתניהו: יותם רונן/אקטיבסטילס. צילום ארדואן: ויקימדיה)

מתפייסים. נתניהו וארדואן (צילום נתניהו: יותם רונן/אקטיבסטילס. צילום ארדואן: ויקימדיה)

2.

במשך שנים ארוכות ישראל הרשמית מכחישה את העובדה שיש מצור על עזה וטוענת כי היא יצאה מהרצועה. הטיעון הזה "יצאנו מעזה ותראו מה הם עושים לנו" איפשר לישראל לתקוף שוב ושוב ולהרוג אלפי אזרחים בעזה מאז ההתנתקות. אבל עכשיו ישראל מתעקשת בהסכם רשמי לשמור על המצור שלה עומד. המצור שהיא הכחישה כל כך. אז יש מצור או אין מצור?

3.

הסכם הפיוס שייחתם השבוע היה בשל כבר מזמן, ומועד הפרסום שלו היה תלוי במציאת תזמון שמתאים הן לאינטרסים של נתניהו והן לאלו של ארדואן מבחינה פוליטית בתוך הבית. ונראה שעכשיו הצטלב המועד שבו לכולם בוער לחלוק בנזיד מאגרי הגז.

בעניין הזה כדאי לומר מילה על הקלילות בה "ויתר" ארדואן על הסרת המצור על עזה כחלק מן ההסכם, אחרי שנים של התבטאויות ואיומים. במשך שנים עשתה תורכיה, כמו גם מצרים, שימוש ציני בעזה כקלף מיקוח או כדי לשפר עמדות בתוך העולם הערבי כשזה נוח. עכשיו, כשהאינטרסים משתנים, אין להן גם בעיה לזרוק לכלבים את הפלסטינים בכלל ואת העזתים בפרט. וכך החיינו והגיענו ליום שבו מצרים היא הצלע השניה במצור שמוטל על הרצועה, וארדואן שוכח מעזה כשהוא מתחבק לו עם נתניהו.

למעשה, נוצר מצב שבו לתורכים, למצרים, לסעודים, לאירופאים, לאמריקאים – לכווולם – מותר לדבר עם ישראל על עזה. עם כל אלה אפשר לריב, להתפייס, לנהל משא ומתן, לפעול מאחורי הקלעים. נראה שהיחידים שאין להם שום סיי על החיים של עצמם הם הפלסטינים. להם אסור להתערב. ובעיקר לא אם הם פלסטינים אזרחי ישראל. כשהאחרונים מתערבים בכיבוש הם בכלל הופכים להיות סוגיה של השב"כ.

מה שמוביל אותי לחברת הכנסת חנין זועבי, פלסטינית אזרחית ישראל שהעזה להביע התנגדת אקטיבית לכיבוש ולמצור. בעקבות השתתפותה במשט המרמרה עברה זועבי מסע של הסתה שקרית, מסע שמטרתו להפוך אותה מאדם לגיטימי ליצור דמוני, לבוגדת ומחבלת. אם המרמרה לא היה משט טרור, וישראל משלמת עליו 21 מליונים לקורבנות התורכים ומשפחותיהם, אז בהחלט הגיע הזמן לפחות להתנצל גם בפני זועבי ולפצות אותה.

4.

שנתיים למתקפה האחרונה על עזה ורבות מהתשתיות שנהרסו במהלך המתקפה הישראלית ברצועה עדיין לא שוקמו. תושבים רבים עדיין עקורים מבתיהם. החשמל בעזה מוקצב, וכך גם המים הנקיים. העוני בעזה מרקיע שחקים, ויש מחסור במזון ותרופות. בספטמבר הקרוב צפוי משט נוסף, שמאורגן על ידי נשים, לנסות לשבור את המצור.

5.

ועכשיו נותר לראות כמה בדיוק ירוויחו הזוכות הגדולות והמנוע מאחורי הסכם הפיוס הזה – חברות הגז.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> לבקשת המדינה הוטל חיסיון על עתירה נגד יצוא ציוד מעקב לדרום סודן

בין הריסות שג'אעיה, שבמזרח עזה. יולי 2015. (צילום: ג'ן מרלו)

בין הריסות שג'אעיה, שבמזרח עזה. יולי 2015. (צילום: ג'ן מרלו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf