newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הסירוב הוא הדרך שלי לשנות, המעשה הקטן שלי"

אחרי 56 ימים בכלא, ועדת המצפון החליטה לשחרר את הסרבנית הלל רבין. בראיון היא מספרת על הכלא, על השיחות עם חיילות ומפקדות ועל הדיון בוועדת המצפון. "קשה להם, ילדה בת 19 אומרת להם שצבא זה לא בסדר"

מאת:

"אם המדים היו ורודים, היית מוכנה ללבוש אותם?״ שאל יו"ר ועדת המצפון הצבאית, אלוף משנה צבי גל, את הסרבנית הלל רבין. ״אין לי בעיה עם הצבע, יש לי בעיה ללבוש מדים של צבא, של כל צבא״. היא ענתה לו בדיון שהתקיים לפני שבועיים. ביום שישי שעבר סיימה רבין לרצות את תקפות מאסרה הרביעית בכלא הצבאי, וקיבלה הודעה שהוחלט לשחרר אותה משירות צבאי לאחר 56 ימי מאסר בכלא שש.

"גם בשווייץ לא הייתי מתגייסת, אבל אני חיה פה". הלל רבין, השבוע בהרדוף (צילום: אורן זיו)

"גם בשווייץ לא הייתי מתגייסת, אבל אני חיה פה". הלל רבין, השבוע בהרדוף (צילום: אורן זיו)

רבין, בת 19 מהישוב הרדוף בצפון, חשבה שהיא יוצאת לעוד חופשה קצרה בבית לפני תקופת המאסר הבאה, אך כשפתחה את הנייד שלה, היא מצאה הודעה מעורך דינה, אסף ויצן, שדיווח לה שהוועדה קיבלה את בקשתה והיא שוחררה מ"טעמי מצפון".

פחות משבוע לאחר השחרור, רבין עדיין לא התרגלה לגמרי לחיים מחוץ לכלא. היא מתעוררת כל יום בשש בבוקר, לפי סדר היום בכלא, ועונה למאות הודעות שהיא מקבלת מהארץ ומהעולם, לאחר שמקרה שלה פורסם בכלי תקשורת בינלאומיים. פגשתי אותה השבוע בהרדוף לשיחה על סירוב, על המאסר ועל האפשרות לדבר עם בני ובנות נוער על התנגדות מצפונית לצבא.

איך הגעת לכלא, איך התנהל תהליך הסירוב שלך?

"ביום הגיוס, הגעתי לבקו"ם בידיעה שאני אכנס לכלא. זאת היתה המטרה, אבל לא כל כך הצלחתי להבין איך עושים את זה. התחלתי את שרשרת החיול ולא הבנתי למי לפנות. התיישבתי על כיסא ואמרתי בקול רם: ׳אני צריכה שתביאו את הבן אדם שיידע להגיד לי מה לעשות. אני סרבנית ואני צריכה להיכנס לכלא ואני לא אתחייל'.

בסופו של דבר, מישהי נחמדה לקחה אותי למשרד ושם חתמתי סירוב. צחקתי עם עצמי שהמטרה שלי היתה להיכנס לכלא, וברגע שאני נכנסת, אני במקום הנכון. ירד מפלס הלחץ".

רבין נשפטה בפעם הראשונה לשבעה ימי מאסר ונשלחה לכלא שש. "זה היה היום הכי ארוך בחיים, מתיש ומעייף", היא משחזרת. "לקח לי שלושה ימים להבין מי זה מי, ומה זה מה. איך אני עונה, איך אני מסתובבת. למדתי מהר".

איך עברה עליך השהייה בכלא?

"זו חוויה משוגעת, ישבתי בתא עם מג"בניקית, לוחמת מעברים, עם שתי סרבניות תפקיד שסירבו להיות תצפיתניות, עם מישהי שתקפה את המפקדת שלה ועם שוטרת צבאית שהיתה נפקדת. סך הכל שש בתא.

"השאלה הראשונה ששאלו אותי היתה ׳למה את פה?׳ אמרתי, מפוחדת, ׳אני סרבנית מצפון׳, וישר התחילו כל השאלות המוכרות: ׳מה את שמאלנית?׳, ׳את בעד הפלסטינים?׳. בכליאה הראשונה למדתי איך לחיות בתור סרבנית מצפון. איפה אני עונה, איפה אני מבינה שאין לי כוח לדבר. כל פעם שהגיעו בנות חדשות או שחזרתי לכלא, הנושא הזה עלה ועורר הרבה חילוקי דעות ושיח ער".

החיילות והמפקדות בכלא דיברו איתך על הבחירה שלך לסרב?

 "אין חיילת שלא שמעה את הסיפור. גם מפקדות התעניינו ואפילו פרגנו. כשיצאתי לתקשורת זה הגיע אליהן. היתה קצינת ת"ש בקבע, שלקחה אותי לשיחה ואמרה שהיא מעריכה את המעשה והוא מעורר הערכה, שאני בת 19 וחצי ולא מחכה אלא פועלת. זו היתה אחת השיחות המשמעותיות. מישהי מתוך המערכת שהבינה למה אני עושה את זה והעריכה את זה.

"לא הגעתי לסיטואציה של ריב עם מישהי בכלא. זה היה תרגיל לאגו, ליכולת שיחה, ליכולת להיות גמישה חברתית. להיות במצב שלא מסכימים אתי ואני לא בנוח, על גבול המאוימת, אבל להיות ממש בסדר עם זה".

"הציעו לי לעשות 'יומיות', להיות פקידה. אמרתי להם שאני לא יכולה להיות כמו סוסים ששמים להם כיסוי עיניים כדי שלא יראו מה קורה מסביב"

לאחר חמישה ימי מעצר שוחררה רבין לביתה, שם שהתה שבועיים וחצי בבית. "לבית לוקח יותר זמן להסתגל. בכלא את מגיעה ויש מסגרות להכל, ואז פתאום להשתחרר, זה מבלבל", היא אומרת. ״הכי קשה לצאת מהבית חזרה לכלא, פשוט לא רוצים ללכת".

לאחר התקופה הראשונה בבית, היא חזרה לבקו"ם, שם נשפטה לשבועיים, שבוע על הסירוב ושבוע על נפקדות. כמו סרבנים אחרים, לאחר כל מאסר היא קיבלה זימן נוסף להגיע לבקו"ם ונשפטה פעם נוספת על הבחירה שלה לסרב.

 איך העברת את הזמן?

"קראתי שמונה ספרים, ביניהם את 'פמיניזם זה לכולם' ו'אי אלימות כפי שהסברתי לבנותיי'. חברים שלי, הלל ותמר, גם הם סרבנים, אמרו לי חצי בצחוק, ששיעורי הבית זה למצוא את נקודת דמיון בין פמיניזם וסרבנות מצפון, אז עבדתי על זה. זה היה אדיר כי נגמלתי ממסכים. הבעיה היא כשיצאתי קיבלתי מאות הודעות, אז היית צריכה לענות לכולם, כך שלאחר הגמילה, החזרה היתה די מהירה".

כלא שש (צילום: אורן זיו)

העברתי את הזמן בקריאת ספרים. כלא שש (צילום: אורן זיו)

לפני תקופת הכליאה השלישית, החליטה רבין להפוך את הסירוב שלה לפומבי, בליווי של קבוצת מסרבות. "בהתחלה קיוויתי שלא תהיה לי סיבה לצאת לתקשורת, קיוויתי להשתחרר בוועדת המצפון, חשבתי שזה יסתיים אחרי הכליאה הראשונה", היא מסבירה.

עוד לפני הגיוס, פנתה רבין לוועדת המצפון, אולם זו דחתה את בקשתה להשתחרר. בזמן הכליאה הראשונה היא הגישה ערער וחיכתה לנימוקים מהצבא. כשהנימוקים איחרו להגיע, היא החליטה לצאת לתקשורת. אחרי הפעם השלישית שנכנסה לכלא, 'מסרבות' ארגנו הפגנת תמיכה בה מחוץ לבקו"ם. רבין נשפטה ל-25 ימים, חמישה ימים על נפקדות ועשרים על סירוב. בין תקופת הכליאה השלישית והרביעית, נקבע לרבין דיון נוסף בוועדת המצפון.

מה היה ההבדל בין הוועדה הראשונה לשנייה?

"הפעם השנייה היתה יותר ארוכה, הם חפרו לעומק בדברים. בוועדה הראשונה שאלו כדי להכשיל ולא כדי להבין, כדי להוציא את הסירוב פוליטי ולא מצפוני. בוועדה השנייה שאלו אותי למה אני לא על מדים. הסברתי שבאתי מהבית וחוץ מזה שסירבתי חיול מטעמי מצפון, ולכן בכלל לא קיבלתי מדים. גם אם היו דורשים ממני, לא הייתי עולה על מדים".

אז הגיעה השאלה על צבע המדים, ולאחר מכן עוד שאלות רבות. "הם מנסים להבין אם זה סירוב פוליטי או מצפוני, איך את מגיבה לסיטואציות אלימות, ואיך נראה אורח חיים שלך".

מה אמרת בוועדה?

"היית יותר מוכנה. חמישים ימי כלא ודיבור יום יומי על הנושא וריאיונות לתקשורת עזרו לי להסביר את עצמי.

"אמרתי שאני לא מוכנה לקחת חלק ולתרום בכל דרך למערכת שהמהות שלה היא לחימה ודיכוי אלים. אני מאמינה שזה צריך להשתנות, וזו הדרך שלי לשנות, זה המעשה הקטן שלי. הוספתי שאני צמחונית כל החיים, אני קונה יד שניה, אני נגד ניצול, קפיטליזם וסקסיזם".

הרגשת שבוועדה מבינים שסרבנית פציפיסטית, שמתנגדת לאלימות, תהיה גם נגד הכיבוש?

 "זה חורה להם. קשה להם. הם ארבעה אנשי צבא ופרופסור אחד מהאזרחות, אנשים בני חמישים ויותר שהקדישו את חייהם להגיע לדרגות גבוהות, ואני ילדה בת 19 שאומרת להם 'זה לא בסדר'. אני בטוחה שזה צורם להם באופן אישי. גם בשווייץ לא הייתי מתגייסת, אבל אני חיה פה, ומיועדת להתגייס לצבא שעושה את המעשים האלה. אני מתנגדת לכיבוש כי הוא אלימות, דיכוי וגזענות".

במהלך הדיון בוועדת המצפון השנייה, הציגו חברי הוועדה לרבין צילום שלה מהפגנת התמיכה מחוץ לבקו"ם, לפני כליאתה השלישית, ובה היא החזיקה שלט של קבוצת 'מסרבות' ועליו נכתב "סירוב לכיבוש זה דמוקרטיה". "הם שאלו אותי למה התכוונת?", מספרת רבין. "עניתי שזה לגיטימי להתנגד לדברים שהפכו לטאבו, שההתנגדות להם היא דמוקרטיה".

הציעו לך לשרת בלי מדים? בתפקידים ״אזרחיים״?

"הציעו לי לעשות 'יומיות', להיות פקידה. אמרתי להם שאני לא יכולה להיות כמו סוסים ששמים להם כיסוי עיניים כדי שלא יראו מה קורה מסביב. כל צורה של שירות במערכת הוא שירות של המערכת, שהמטרה המרכזית שלה היא לחימה ותחזוק של מציאות אלימה, ואני לא מוכנה לתרום לזה או להיות חלק מזה".

רבין מעידה כי לאחר הדיון השני בוועדה, היא יצאה בהרגשה רעה והייתה בטוחה שלא תשוחרר. "היתה לי הרגשה בשני הדיונים, שהוועדה לא משרתת את המטרה שלשמה היא הוקמה", היא אומרת.

בארגון מסרבות מציינים כי בחצי שנה האחרונה חל שינוי בפעילות הוועדה, שהקשה סרבניות להשתחרר מטעמי מצפון ולקבל מידע על הנימוקים לדחייה. בארגון מקווים כי שחרורה של רבין יסמן שינוי לטובה במדיניות הענקת הפטורים.

את מרגישה שאפשר לדבר עם בני ובנות נוער על הכיבוש?

 "אין לזה גיל. אני לא צריכה לעבור חצי מהחיים שלי בשביל לפעול למען הערכים שלי. ועדת מצפון היא דרך רשמית להשתחרר מהצבא, כמו קב"ן, ועדת אי התאמה או שחרור מטעמי דת. אבל הוועדה הזו חדלה להיות אופציה. כמות אנשי הצבא שהסברתי להם מהי ועדת מצפון היא ענקית. זה לא נורא שאני אומרת בקול רם שהאופציה הזאת לגיטימית וקיימת ושאפשר לחשוב בצורה עצמאית. אפילו הכלא לא נורא. הוא מעייף אבל לא יצאתי בהרגשה חרדות והרגשה שבא לי למות".

איזה תגובות קיבלת אחרי השחרור?

"הרבה פנו אלי מישראל ומהעולם. קיבלתי קצת קללות, כמו 'אני מקווה שהיה לך סיוט בכלא׳ ורציתי לענות ׳האמת שלא׳. אחרים כתבו לי שזה מעורר השראה ומביא תקווה שיש בני נוער שעומדים על הדעות שלהם. גם פלסטינים כתבו לי, אחרי שזה פורסם ברשת טורקית. מישהו מטול כרם כתב לי שהוא מעריך את המעשה ומקווה שיום אחד נשתה קפה ביחד ונדבר על החיים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf