"המחאה הוציאה את השמאל מארון הנייטרליות"

בעוד מחנה הימין מצא את עצמו הפעם מפוצל משני עברי מתרס ה-"כן ביבי, לא ביבי", דווקא לשמאל הציוני החבוט היתה עדנה: מפלגת העבודה הצליחה להשתקם מהחיבור האומלל לגשר והעריקה של עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס, ואילו מרצ הגיעה להישג הטוב ביותר שלה מאז 2013.

בבחירות הקודמות שתי המפלגות הלכו יחד וקיבלו שבעה מנדטים (יחד עם גשר). הפעם הן כמעט הכפילו את כוחן – ל-13 מנדטים. אם יאיר לפיד ירכיב בסופו של דבר את הממשלה, הן עשויות למצוא את עצמן עם כוח השפעה לא מבוטל, משהו שהשמאל הציוני לא הכיר כבר שנים ארוכות.

בראיון ל"שיחה מקומית" אמר פרופ' לב גרינברג שהוא מזהה תהליך של "רדיקליזציה" בשמאל הציוני – במפלגת העבודה יותר מאשר במרצ. לדבריו, מדובר ב"תזוזות טקטוניות", בעיקר אצל הדור הצעיר. אז האם מדובר אכן בתחייה מחודשת של השמאל הציוני ואפילו ברדיקליזציה שלו, ואם זה מה שקרה, מה הסיבה לכך, והאם השינוי הזה ישפיע על הפעולה של מרצ והעבודה בכנסת הנוכחית, אם היא אכן תאריך ימים?

משיחות שעשינו עם שני חברי כנסת בהווה, עם חברת כנסת לשעבר ועם שני פעילים חברתיים עולה הסכמה שהשינוי המרכזי הוא שמצביעי השמאל החליטו הפעם לוותר על "הצבעה אסטרטגית" לטובת מפלגת מרכז כלשהי – יש עתיד או כחול לבן – רק כדי להפיל את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והעדיפו להצביע למי שקרוב להם יותר אידיאולוגית. גם בגלל האכזבה מה"בגידה" של בני גנץ וההצטרפות שלו לממשלת נתניהו, וגם כדי לחזק את השמאל, במיוחד את מרצ, מול איום הכהניזם. השמאל "יצא מהארון", אמרו כמה מהם.

"הציבור הזה הבין מה המחיר של שליחת אנשים לא אידיאולוגים לכנסת", אומרת חברת הכנסת אמילי מואטי, שהצליחה להיכנס לכנסת במקום השלישי המכובד ברשימת העבודה, אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו.

לדברי מואטי, "כחול לבן, לדוגמה, לא היו אנשים אידיאולוגים, לא הבינו את נושאי הליבה. לא היה להם מושג באידיאולוגיה, לא מדינית ולא כלכלית. הם חשבו שאם הם עשו טוב בחיים שלהם, אז הפוליטיקה שלהם תהיה טובה. בעיניהם ממשלה זה טוב, אופוזיציה זה רע. יצא לי לשבת אתם. לא היה להם מושג מה המשמעות של הגדלת גירעון, מה זה מיסוי ירושות".

 השמאל נולד מחדש? הוא קוהרנטי יותר עכשיו?

"קודם כל צריך לזכור שמחנה השמאל במובן הרחב שלו – מיש עתיד עד הרשימה המשותפת דרך העבודה ומרצ – הוא הכי רחב במדינה. לרעיונות שלו – הפרדת דת ממדינה, שוויון הזדמנויות והסדר מדיני – יש בסיס רחב. אם אתה יורד לרזולוציות, אז ברור שיש דגשים אחרים במרצ או בעבודה. בעבודה יש יותר דגש על שוויון הזדמנויות. אני יכולה להעיד על עצמי שאני יודעת מה זה עוני והדרה מהרגליים, איך נראים החיים בשוליים. לפני שקראתי את (פרנץ) פאנון, ידעתי מה זו הסללה".

אבל את לא חריגה במפלגת העבודה? את מדברת על שוויון הזדמנויות. את רואה את מפלגת העבודה מסכימה לחלוקת קרקעות? ח"כ לשעבר יוסי יונה תמך בזה ונתקל בהמון התנגדות.

"יוסי יונה היה אחד מ-24 ח"כים במפלגה שלא היתה מאוד אידיאולוגית אז. עכשיו זה לא רק אני. זה גם עומר בר לב ומרב מיכאלי, בעיקר מיכאלי, שמחויבת לעניין, לא מהפה לחוץ, אנשים שמבינים ששוויון זה לא רק עניין למוחלשים. זה לטובת כולם. אין פצע בחברה הישראלית שהנהגת הימין לא השתמשה בו נגדנו. אבל אם אתה שואל אותי אם אני בעד חלוקת אדמות, התשובה היא כן.

"במשך שנים מחנה השמאל חשב שדרך חנופה לימין הוא ימצא חן בעיני הציבור. הציבור שלנו בלע הרבה צפרדעים. אתה צריך לבחור צד, ויכול להיות שזה ימצא חן בעיני חלק מהמחנה כשאתה מדבר על שוויון. שוויון זה לא רק סולידריות עם הפלסטינים, אלא גם לאפשר לבני אדם לקום בבוקר ולא לשבור את הראש מה הם צריכים לעשות כדי לחיות".

את חושבת שמרצ והעבודה עברו רדיקליזציה?

"אני לא יודעת אם אתה יכול לקרוא לזה רדיקליזציה, אבל קח לדוגמה את הנוכחות של מיכאלי. היא עונה בכן ולא. העלאת מסים, כן או לא, זכויות לקהילה הלהטב"קית, כן או לא. תשובות פשוטות. גם יש עתיד הבינו שצריך לרדת מכל השטות של I love Israel ושל 'אין דבר כזה ימין או שמאל'. נגמרו האמירות של 'מצד אחד ומצד שני'. אנשים נאלצו לבחור צד.

"תראה את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב: היא יכולה להכיל מצד אחד את ג'ו ביידן ומצד שני את ברני סנדרס. אנשים צריכים לתפוס צד: או שהם דמוקרטים או שהם שמרנים. אתה לא יכול להיות בעד זכויות אדם ונגד הסדר עם הפלסטינים. זה לא עובד".

מה היה התפקיד של המחאה בבלפור בכל התהליך הזה?

"אנחנו חייבים להם המון. אם יש חלוצים ליציאה מהארון של קבוצת הנייטרליות – אלה מפגיני בלפור. היו שם כאלה שבהתחלה אמרו שהם 'לא מפלגתיים', אבל הם הבינו שאין דבר כזה לא להיות פוליטי. זה דבר אדיר שקרה למחנה".

"אנשים יצאו מהבועה"

מעיין עמרן, אחת הפעילות הבולטות בתנועת "קומי ישראל" שצמחה מתוך מפגיני בלפור, מסכימה לחלוטין שלמחאה הזו היה תפקיד מרכזי בהתעוררות של השמאל. "אני בהחלט חושבת שמשהו קרה לשמאל בעקבות המחאה, משהו בתוך השיח בבלפור", היא אומרת. "לא מתביישים להגיד: אני שמאלני.

"אני חושבת שבלפור דחפה את מרצ ואת העבודה להבין שצריך לדבר יותר שיח של שלום, של כיבוש, של ערכים כלכליים סוציאל דמוקרטים. מחאת בלפור הציפה את העובדה שהשמאל ניסה להתחבא המון שנים ולהיות כמה שיותר ימני כדי שיצביעו לו. מחאת בלפור פתחה את העיניים. זה השפיע, זה גרם ליותר אנשים להצביע לשמאל, להגיד 'השנה אני לא בוחר אסטרטגית, אני הולך עם הלב'.  אנשים התעייפו להצביע למפלגות אווירה כמו לפיד או גנץ.

"מרב מיכאלי ממש באה בזמן הנכון. המחאה דיברה המון על נשים, על מנהיגות נשית. זה שהיא (מיכאלי) הנכיחה מנהיגות נשית ודיברה על זה שיש לה דגל פמיניסטי, זה מאוד עזר. לי זו היתה הפעם הראשונה שהיה ממש נוח להצביע להם. עשינו שאלון פנימי בין הפעילים: כ-70% הצביעו לעבודה, 10% למרצ, אחדים הצביעו למשותפת, ורק אחד ללפיד".

"המחאה שברה את מחסום הפחד, אנשים למדו לפחד פחות מלהראות את שמאלניותם", ממשיך חיים שדמי, אחד ממובילי מחאת בלפור, את הדברים של עמרן. "אנשים חטפו כאפה בבחירות הקודמות והבינו שהצבעה אסטרטגית היא האסטרטגיה הטובה ביותר של הימין. היתה חזרה הביתה. החברה הישראלית בכללותה הרבה יותר שמאלית ממה שחושבים עליה".

בקרב אנשי בלפור, ראית גם שינוי ביחס למקום של האזרחים הערבים?

שדמי: "אנשים שבעבר היתה להם התנגדות לערבים, היום מקבלים את זה. התרומה של המחאה, לא שלה בלבד, היא ההתקדמות בשותפות העברית-ערבית. אני לא אוהב את הביטוי יהודית-ערבית. בדרך כלל, שלושה-ארבעה מפגינים היו מצטרפים להפגנות של ערבים בתוך ישראל. עכשיו אתה רואה בימי שישי, וגם בימים אחרים, עשרות ומאות עברים באים להשתתף. לפני חצי שנה, צעדה מסילוואן לבלפור לא היתה מתרחשת. ההבנה השתנתה, הדור הצעיר יותר נורמלי, הוא מבין שהרבה ממה שגידלו אותו עליו לא מדויק, לא רלוונטי.

"זה קשור לנתניהו. ברגע שהוא מסית ומטנף, זה מעורר את האנשים הטובים להתקומם. ברגע שהמחאה התרחבה, פתאום אנשים יצאו מהבועה. הם נוכחו לדעת שאין פה דמוקרטיה, אנשים נשלחים למאסרים על כלום.

"מה יפה בדיכוי של משטר? מי שחוטף פעם אחת, לא יכול להתרגש. פתאום מסה של עשרות אלפים אומרים: מי אתם? אתם לא תעצרו אותנו. זה חלק מהשינוי, ההתעוררות של השמאל מתיאוריה ומילים בלי כיסוי לשמאל אקטיביסטי, כי שמאל בלי אקטיביזם הוא לא שמאל.

"המושג שמאל ציוני הוא אוקסימורון. ברגע שאנשים ישילו מעצמם את המושג, מרצ וחד"ש יתחברו לשותפות אמיתית. זה יקרה אוטוטו".

אסטרטגיית ה"לא מתנצלים" עשתה טוב לשמאל

גם חבר הכנסת מוסי רז, שהצליח להיכנס לכנסת מהמקום השישי במרצ אחרי ניסיונות רבים שלא צלחו (הוא כיהן בכנסת רק לאחר שח"כים אחרים ברשימה פרשו), מאמין שאסטרטגיית ה"לא מתנצלים" עשתה טוב לשמאל. "מרצ עשתה קמפיין שמאל ברור, לא מתבלבל, יהודי-ערבי, נגד הכיבוש", אומר רז. "כשאתה הולך לקמפיין שהוא שמאל, שפונה לבייס שלך, בלי להתנצל, גם זה נושא תוצאות".

אתה רואה את מרצ היום שונה מהעבר?

"בוחרי מרצ משדרים שצריך משהו אחר. מה הדבר הזה – עדיין פחות ברור. זו לא חבירה של מרצ והעבודה לרשימה אחת, אין שום הגיון בחבירה כזו, אלא אם זה משהו יותר גדול, חלק מחיבור יהודי-ערבי או הקמת מפלגה דמוקרטית. אני חושב, כמו בעבר, שצריכה להיות רשימה יהודית-ערבית מיש עתיד ועד בל"ד, שהעבודה ומרצ הן חלק ממנה".

ואיך השינוי הזה ישפיע אם בסופו של דבר מרצ תשב בממשלה תחת נפתלי בנט?

"קשה לדעת מה יהיה, אבל אם תהיה ממשלת שינוי, אני חושב שבפעם ראשונה מזה הרבה שנים שלמרכז-שמאל תהיה אפשרות לכפות תיקו, פעם ראשונה שהימין לא מנהל לבד את העסק. האם יהיה מה שאני רוצה? לא. אבל גם לא יהיה מה שבנט או נתניהו רוצים, וזה כבר שינוי מרענן.

"אני לא רואה שממשלה כזו הולכת לרפורמות סוציאל-דמוקרטיות או לרפורמות ליברליות משמעותיות בתחום של דת ומדינה, ואני לא רואה ממשלה כזו מגיעה להסדר לסיום הכיבוש. אבל אני כן רואה ממשלה כזו לא מירעה את המצב באף אחד מהנושאים האלה.

"אני גם חושב שאפשר להתקדם, לדוגמה בתחום של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. ממשלה כזו, בסופו של דבר, תהיה תלויה או במשותפת או ברע"מ, אין אפשרות שלישית. מעבר למתן לגיטימציה, היא תצטרך גם לתת דיבידנד פוליטי. אני חושב שזה מוסכם גם על בנט, על גדעון סער ועל אביגדור ליברמן. זה דבר גדול.

"בהצבעה על הוועדה המסדרת, הליכוד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר שמו את כל יהבם על זה שהאיסלאמים יימנעו. פתאום מותר להסתמך עליהם – לא בהקמת ממשלה אבל בהקמת ועדה מסדרת. בסוף תמכו בגוש השינוי 60 ח"כים, מתוכם 10 מהמשותפת ומרע"מ, כלומר בקולות הערבים, ואך אחד לא מערער על זה. אנחנו נראה את השינוי הזה בממשלה הבאה".

מואטי לא חושבת שבנט הוא זה שיעמוד בראש "ממשלת השינוי". "אני לא חושבת שאנחנו הולכים לממשלה תחת בנט", היא אומרת, "אולי לממשלה עם בנט, גם אם אני ממש לא שמחה בזה. נשב בכל ממשלה שתהיה אלטרנטיבה לנתניהו. אם יש רוב כלשהו בכנסת, הוא לזה שצריך להיפטר מנתניהו. ברגע שנתניהו יילך, יתחיל משחק פוליטי חדש, או בעצם יחזור משחק פוליטי ישן – ימין או שמאל, כיבוש או הסדר מדיני, ממשלה שאכפת לה מגורל האזרחים או מפקירה אותם".

גם זהבה גלאון, היום יו"ר מרכז זולת ומי שעמדה במשך שנים ארוכות בראש מרצ וממשיכה להשפיע שם, מעריכה שמרצ בסופו של דבר לא תשב תחת בנט. גם היא, כמו רוב המרואיינים האחרים, חושבת שהיה בשמאל אלמנט חזק של "חזרה הביתה".

"יש ציבור שהוא שמאל וחשובים לו נושאים כמו שלום, פתרון מדיני, סולידריות, צדק חברתי, ציבור שלא היה מאורגן במפלגה והצביע יאיר לפיד או כחול לבן", אומרת גלאון. "הציבור הזה הגיע למסקנה שיש מפלגות שאסור למחוק אותן, מה עוד שהיה ברור שהקולות שכן יהיו בכנסת יהיו הקולות הכהניסטים של בן גביר. וחוץ מזה היה חשש אמיתי שמרצ לא תעבור.

"היו לי הרבה שיחות עם אנשים שאמרו לי: פעם קודמת היינו כולנו עם גנץ כדי להעיף את ביבי, הפעם החלטנו שאנחנו מגבים את מפלגת העבודה ומרצ. הם היו מודעים שייתכן שמרצ והעבודה יהיו שותפות לקואליציה לא טבעית, אבל חשבו שאחר כך יהיה אפשר להתארגן מחדש".

פרופ' גרינברג אמר שהנציגים של העבודה ומרצ בכנסת יותר רדיקליים מהציבור שלהם. את מסכימה עם זה?

"במרצ תמיד הרשימה היתה יותר רדיקלית מהציבור שלה. זה ככה עוד מהימים של שולמית אלוני וזה היה ככה גם בימים שלי. הציבור של מרצ היה תמיד יותר מתון, אבל סמך על ההנהגה שלו ואהב את הקו שלה.

"עכשיו זה קורה גם בעבודה. צריך לזכור ששלושה מחברי הכנסת של העבודה – אמילי מואטי, גלעד קריב ואבתיסאם מראענה – התמודדו בעבר לרשימה של מרצ. זה אומר שהרשימה שלה יותר רדיקלית. גם מרב (מיכאלי) הפיחה שם רוח חדשה, אם כי עוד לא ברור לי לאן היא תיקח את המפלגה. היא מדברת על מפלגת מרכז, הדרך של רבין".

 ואת חושבת של"רדיקליות" הזו תהיה השפעה על הפעילות של המפלגות האלה בכנסת?

"תהיה לזה השפעה. הנה ביום שני מוסי רז אירגן בכנסת מפגש עם פרופ' עודד גולדרייך. השתתפו בו גם חכ"ים מהעבודה כמו אמילי מואטי. צריך לקחת עוד דבר בחשבון. מול הבן גבירים, לדעתי תקום בכנסת חזית שתגיע מאיימן (עודה) עד מרב (מיכאלי) ואולי אפילו עד לפיד. בן גביר מושך את יריב לוין ימינה, ומהצד השני תצטרך לקום חזית יהודית-ערבית רחבה. אני חושבת שהנציגים של העבודה ומרצ עכשיו בכנסת יותר בשלים לחזית כזו. אני רואה כאן הזדמנות לשיתוף פעולה".