"המגיפה שאחרי המגיפה": המשבר בבריאות הנפש רחוק מסיום

ביום ראשון האחרון התעוררנו למעין מציאות חדשה: אין עוד חובת עטיית מסכה בשטח פתוח. יחד עם פתיחת העסקים, ניתן לומר בזהירות שהבטחת החיסונים מוכיחה את עצמה. נדמה שלפחות כאן, בישראל, אפשר להריח את הסוף של שנת הקורונה האיומה. אבל לפי הדו"ח האחרון של מרכז אדוה – "תמונת מצב חברתית 2021: הקורונה ומגיפת אי השוויון בישראל" – לא כולם עומדים לחזור לחייך.

הדו"ח, שפורסם בחודש שעבר, מתאר את השלכות משבר הקורונה כמגיפה של אי שוויון, שבמסגרתה השכבות הבינוניות-נמוכות נאבקו על הישרדותן, ואילו המאיון והאלפיון העליון רק הגדילו את הונם. גם זאת, במקביל להחרפת העוני, התרחש בחסות המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל במהלך המגיפה.

לצד ההישרדות הכלכלית והתזונתית, מחברי הדו"ח מבקשים להדגיש היבט נוסף של המגיפה, אשר לדבריהם נמצא בשולי הכותרות – הפגיעה בבריאות הנפש.

אחת הסיבות לכך שהתופעה נמצאת בשולי הכותרות היא האוכלוסיות שסבלו ממנה יותר במהלך המגיפה. בדו"ח נכתב כי "שתי האוכלוסיות שדיווחו על לחץ וחרדה בשיעורים גבוהים היו נשים וערבים. שיעור הנשים שדיווחו על לחץ וחרדה היה גבוה מזה של הגברים בכל אחת מנקודות הזמן שנסקרו: בנובמבר דיווחו 44% מהנשים ו-37% מהערבים על תחושות של לחץ וחרדה לעומת 29% מהגברים". גם בני 65 ומעלה דיווחו על מצוקה בשיעורים גבוהים יותר ביחס לפרמטרים כמו תחושת בדידות ודיכאון.

במרכז אדוה קושרים את התופעה לרפורמה בשירותי בריאות הנפש מ-2015, שבמסגרתה העביר משרד הבריאות את האחריות על הטיפול בתחום לקופות החולים. למרות מאות מיליוני השקלים שהועברו להן, הקופות אינן עומדות ביעדים. במקום "ש-4% מהמבוטחים המבוגרים ו-2% מהמבוטחים הקטינים בכל קופה יקבלו טיפול נפשי, רק 3.1% מהמבוטחים המבוגרים ו-1.6% מהמבוטחים הקטינים בשירותי בריאות כללית (הקופה הגדולה במדינה) קיבלו טיפול הלכה למעשה (נכון ל-2017)", נכתב בדו"ח.

גם כאן, ההתפלגות עשויה לקומם, אך ספק אם היא תפתיע: מסתבר כי בקרב החברה הערבית והחרדית נרשמו שיעורים נמוכים במיוחד של טיפול נפשי, בין השאר הודות לפריסה גיאוגרפית מפלה של המרפאות הייעודיות.

יובל לבנת, מנכ"ל מרכז אדוה וממחברי הדו"ח, אומר כי "מערכת בריאות הנפש הציבורית היתה במצב גרוע עוד לפני תקופת הקורונה, והנתונים מראים שהמצוקות הנפשיות התגברו במהלכה. בנוסף, מומחים לבריאות הנפש אומרים שזו רק ההתחלה, והאדוות יורגשו בהמשך. החשש שלי הוא שיש מערכת שמלכתחילה תיפקדה לא טוב במיוחד, שעליה מוסיפים מצוקות נפשיות – וזה מתכון לאסון".

לבנת עומד על ההשלכות החברתיות של מהלך ההפרטה: "מי שיפגעו כאן הם החלשים ביותר, כי יש קשר בין עוני לעלייה במצוקות נפשיות, וכי אין להם כסף ללכת למערכת הפרטית".

על פתרון האמצע שמציעות הקופות – הפניה מסובסדת חלקית למטפלי חוץ – אומר לבנת: "מי שאין לו כסף ל-140 שקל לשעה ימתין חודשים במצב נפשי רעוע, וזה כשאנחנו רוצים שכמה שיותר אנשים יחזרו לשוק העבודה. יש קשר בין הדברים. אי אפשר לטפל בשוק העבודה בלי לטפל באנשים האלה.

"כשזה מגיע לפסיכיאטרים, המחסור במטפלים הרבה יותר גדול. חרדים, ערבים ותושבי הפריפריה יחכו חודשים ארוכים כדי לקבל פסיכיאטר. אז אם המצב הנפשי מידרדר עוברים לאשפוז, מה שמביא למצב גרוע יותר מבחינת עלויות למערכת הבריאות וגם לפגיעה חמורה יותר בזכויות האדם של המטופלים".

"יש עלייה חדה בפניות לטיפול"

הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית מומחית ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מחזקת את דבריו של לבנת. לדבריה, אחרי שנים ארוכות של לימודים לשני תארים בפסיכולוגיה והתמחות של בין 4 ל-8 שנים, "אף אחד לא רוצה להישאר בשכר מינימום, אז יש נדידה החוצה מהשירות הציבורי, כי מרוויחים יותר בקליניקות הפרטיות".

למעשה, היא מסבירה, "יש הבדל בין לקבל שירות אצל פסיכולוג שנותן שירות כאן או כאן רק מבחינת המחיר. העבודה היא אותה עבודה והשירות הוא אותו שירות, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם (את השירות הזמין יותר; תב"ד)".

נובוטני מאששת את ממצאי הדו"ח מעבודתה בשטח. לטענתה, הקורונה הביאה הרבה אנשים לקצה. "יש עלייה חדה בפניות לטיפול, מילדים ועד מבוגרים. מה שמאפיין (את הפונים; תב"ד) זה הרבה יותר דיכאון וחרדה. אלה אוכלוסיות שבעבר לא פנו ופתאום מוצאות את עצמן מתמודדות".

היא מספרת על "תלמידים שהוריהם נפרדו במהלך הקורונה ונאלצו להתמודד עם שינויים בתא המשפחתי, או משפחות שבהן המפרנס.ת העיקרי.ת איבד.ה את הפרנסה שלו.ה. זה משנה את המצב הכלכלי בבית, משפיע על רמת הפניות הרגשית של ההורה, יוצר מתח במשפחה או דיכאון אצל המפוטר.

"המחלה שנלווית לקורונה היא למעשה המחלה הנפשית. מספר הפניות הפך לכזה שיוצר תורים מאוד ארוכים של המתנה, והפרופילים של הפונים רחבים יותר. בעבר היינו מאתרים אוכלוסיות בסיכון ואז עושים איזשהו מעקב עליהם, אבל פתאום אוכלוסיות הסיכון התרחבו – יותר אנשים איבדו עבודה למשל, מה שמעורר יותר חרדה וקשיים נוספים".

לדברי נובוטני, "זה מתסכל כי לא חושבים על זה, זה נדחק לתחתית סדר העדיפויות, וזה לא צריך להיות ככה. זה ממש מגיפה נוספת. אני חושבת שיהיה עכשיו גם איזשהו צונאמי של פניות, דווקא עם החזרה לשגרה. הרבה פעמים אנחנו מתגייסים קודם כל לטפל בגוף, בחירום המיידי, ואחר כך בנפש. אמנם היה צריך לפני כן, אבל עדיף עכשיו במקום לעולם לא. צריך לפנות ולהקצות את התקציבים המתאימים למען הפסיכולוגיה הציבורית".

המקרה של איציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית את עצמו מול משרד השיקום, והמחאה שהתעוררה לאחר המעשה, העלה את הנושא בחזרה לכותרות. לדברי לבנת, "באופן כללי אני חושב שמחאה ציבורית כנגד מדיניות ממשלתית אטומה זה דבר חשוב, כל מחאה ציבורית כנגד מדיניות רווחה שלא נותנת מענה לאנשים במצוקה קשה. אני שמח על המחאה הזו. הלוואי שהיא תצליח".

עם זאת, לבנת מסתייג מהאופן שבו "כנראה הרגש הפטריוטי הוא מה ששולט בשיח. צריך לעזור להם בגלל שהם במצוקה קשה, לא בגלל היותם פטריוטים. יש כאן אדם במצוקה קשה, ואנחנו כמדינה צריכים לעזור לאנשים במצוקה קשה".

לדברי נובוטני, "זו שאלה חשובה וכואבת, האם הם (הממשלה; תב"ד) יעשו מה שעושים בדרך כלל ויתמקדו באוכלוסייה ספציפית, או שיבינו שהקושי, המורכבות, הצורך הזה הוא בעצם של כלל האוכלוסייה? האם זה ישאר רק בקרב יוצאי הצבא? הזמן יגיד. אבל זה דווקא זמן טוב להדהד את זה".

"בסופו של דבר", היא מעידה, "יוצאי הצבא לא פוגשים רק את עצמם בשיקום, אנחנו פוגשים גם את המשפחות שלהם, את בני ובנות הזוג שלהם, את הילדים שלהם. הם פלח אחד מהאוכלוסייה שלנו, שהוא מאוד משמעותי, שחווה איזושהי טראומה ממש בלתי-נתפסת – ולצדם יש גם אוכלוסיות נוספות שצריך לתת עליהן את הדעת.

"אני מדברת גם על אוכלוסיות שבכלל לא היו בסיכון. לחזק את החוסן הנפשי שלנו קשור בלהתמודד עם מה שכבר אירע, אבל גם עם מה שיגיע, לייצר איזשהו עורף נפשי שיכול לתפקד גם במצב של שגשוג ורוגע וגם במצב של משבר, קושי ומצוקה".