שנת הקורונה: העוני מעמיק, עליה בגניבת מוצרי מזון
מדו"ח העוני של ארגון "לתת" עולה כי 3.8% מהנתמכים בידי עמותות הסיוע נאלצו לגנוב מזון עקב מצוקה כלכלית. 22.6% מהמשפחות בישראל חיות בחוסר בטחון תזונתי, והפתרונות הקיימים רחוקים מלספק מענה
פסח בפתח, וכמו בכל שנה אפשר להמר שהתקשורת תיזכר שוב במשפחות העניות ובמקררים הריקים שלהם, שיצטלמו היטב לעוד כתבת צבע לקראת החג.
שנת הקורונה הכניסה למעגל העוני רבים נוספים. בשנה האחרונה אנחנו נחשפים ליותר ויותר קשיים ומצוקות שקופות, אותם המגיפה הרחיבה והעצימה. בין השאר, גדל מספר הדיווחים על גניבת מזון ומוצרי יסוד מרשתות השיווק, בעקבות הידרדרות לעוני. הנושא קיבל תוקף בדצמבר האחרון בדו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת", ובו הנתון המדאיג: 3.8% מהנתמכים בידי עמותות הסיוע מעידים שנאלצו לגנוב מזון עקב מצוקה כלכלית.
עוד נאמר בדו"ח כי 22.6% מהמשפחות בישראל (656 אלף) חיות בחוסר בטחון תזונתי וכמעט מחצית מהן בחוסר בטחון תזונתי חמור, עם עליה כוללת של 143 אלף משפחות בחוסר בטחון תזונתי. המשמעות היא פשוטה: הסיוע הקיים רחוק מלהספיק.
א', עובדת סוציאלית ברשות מקומית במרכז הארץ, מסבירה: "גם לפני הקורונה היה עוני, אבל חשוב להבין שהוא החמיר. יש מצבים בהם מבחינת ביטוח לאומי מישהי נמצאת טיפה מעל קו העוני, אבל בפועל היא מאד עניה כי אין ביכולתה לשלוח את הילדים לחוגים, לתת מזון ראוי או לשלם את כל החשבונות ואין לה סיוע בשכר הדירה. אמנם המדינה נותנת דמי חל"ת, אבל זה לחלוטין לא מספיק, בטח לא ביחס למצב הקודם, שגם ככה לא היה יותר מדי. בסוף, אותה אשה עושה הכל, כולל הכל, על מנת להביא לילדים שלה לחם. לא רק במובן הסימבולי, אלא ממש, כיכר לחם."
כיצד נראית ההתמודדות בשטח ובידי מי האחריות לתיקון המשבר?
לתוך המצב המורכב נקלעים גם עובדי החנויות. י', סגן מנהל בסופרמרקט גדול במרכז ירושלים, מספר: "אני הרי תופס גנבים, אני הייתי קב"ט בעצמי. אם בן אדם בא ולוקח כמויות, זה כבר גנב מקצועי. אבל אם זה בן אדם שבא, לוקח משהו לתת לילד, זה חסר ישע. צריך לדעת להבחין בזה. פה ושם את יכולה לפספס, אבל זה גם מביך להיות בסיטואציה הזו. אין מה לעשות."
אך דווקא באשר למוצרי תינוקות, י' מדגיש כי אין לו ברירה: "אני עובד פה, אם בעל הבית מפסיד אני עלול לאבד את הפרנסה שלי. במטרנה אני לא אוותר. תשמעי, זה מוצר יקר. חלב פה ושם זה לא הפסד, אפשר לכסות את זה – אני רושם יותר שקיות ואז זה מתיישר. יש מוצרים שאת לא יכולה, את מבינה? לפעמים אני עושה מבצעים, לפעמים אני משלים בעצמי בכמה שקלים".
"זו מדיניות", ממשיך י'. "על אנשים חסרי ישע אני לא קורא למשטרה. מולם אני לא רק סגן מנהל, אתה הופך להיות פסיכולוג ואתה הופך להיות הכל. זה לא התפקיד אבל זה לחיות את זה, כי אין לך ברירה. את עובדת פה עם אוכלוסיה יחסית חלשה ואת מתמודדת עם דברים… גם אלימות. אני לא יודע איך זה בכל מקום, אבל פה מתחשבים. לפעמים יותר מדי. ועכשיו התדירות יותר גבוהה, מאד גבוהה. לא רק בגלל הקורונה, גם לפני, אבל בקורונה זה התגבר."
א' מאששת את הדברים על-בסיס עבודתה עם המשפחות: "יש יותר גניבות של מזון בסיסי, מעדנים, תחליפי מזון. יותר ויותר אנשים נתפסים וגם יותר ויותר בעלי חנויות נאלצים לדווח. בסוף גם בעל מכולת צריך להביא משהו הביתה. ואם בעל מכולת קטן יכול לומר 'לא נעים לי, אני מכיר אותו', לרשתות גדולות אין אלוהים."
עו"ד ספיר סלוצקר עמראן מתנועת "שוברות קירות", שמובילות מחאה נגד מדיניות חלוקת תלושי המזון של השר דרעי, מסבירה כיצד מגיבות רשתות המזון לגניבת מוצרי התינוקות: "נתקלנו לאחרונה בתופעה גוברת של מנעולים וזמזמים, או ששמים את המוצרים מאחורי הקופה, יחד עם האלכוהול היקר – וזה קורה לא בכל מקום אלא באזורים עניים. בדרום תל-אביב למשל, יש הרבה משפחות של מבקשי מקלט שבמיוחד כעת מתמודדות ללא עבודה או דמי אבטלה. לא רק הם גונבים, אבל אין ספק שזה חלק מהעניין – באזורים שגם ככה יותר עניים גונבים יותר. מזון לתינוקות זה לא משהו שאפשר לוותר עליו, לא משנה המחיר."
בסיום השיחה עם י' הוא מעיר: "המדינה שלנו מפשלת, תדעי לך. אם את שואלת אותי, לדעתי לא צריכות להיות עמותות. הן בסך הכל ממלאות את החור שהמדינה היתה אמורה להיות בו."
מנתונים נוספים בדו"ח האלטרנטיבי עולה שי' משקף דעת קהל מוצקה בנושא. ריקי כהן בנלולו, ממובילות מאבק הדיור הציבורי ופעילה ב"לא נחמדים לא נחמדות", אם חד הורית ודיירת עמיגור בעצמה, מרחיבה את הביקורת גם כלפי העמותות עצמן. היא מפרשת את המצב כחלק מדינמיקה משותפת שלהן עם ההפקרות הכלכלית מצד המדינה: "ברור שהדבר הראשון שנפגע הוא מזון – שם הכי קל לחסוך, וגם להיעזר. יותר קל למערכת לתת לך קרטון, באמצעות עמותות, שלא בהכרח אפשר להרכיב ממנו ארוחה.
"הרעיון שבן אדם יהיה מסוגל ללכת לסופר ולקנות דברים על פי צרכו ותפישתו – זה לא מקובל, אבל הדבר הכי בסיסי בהחלטה של בן אדם היא מה הוא אוכל. למה לתת ארגז במקום לאפשר, בתוך הקצבאות הקיימות, מצב שבו אפשר להתקיים בכבוד?"
לדברי כהן בנלולו, התפישה שמסתתרת מאחורי מדיניות ארגזי הסיוע והתלושים היא "מי שעני הוא זה שאשם במצבו, שאינו יודע לקבל החלטות – כשבפועל כל החלטה שהוא יקבל תהיה שגויה, כמו לבחור אם לשלם חשמל או לקנות תרופות. כשהתמיכה קצרה – אין החלטות נכונות."
הביקורת הנוקבת של כהן בנלולו נוגעת ישירות במדיניות הניאו-ליברלית שבה מתפארת הממשלה בימים אלה: "בואו נצא מהתפישה הזו שעושים פה חסדים. ש"ס ודרעי עשו מזה סיפור של צדקה, אבל זה עוול, זה גזל. פתאום נהיה מובן מאליו שנתקיים על קופסאות או כרטיסים. מה אם נכון לי תמורת הכסף הזה לקנות דברים אחרים, שהם יותר דחופים או חשובים לי? מישהו שואל את האנשים האם יש להם איזשהו צורך, חשק, אהבה? לעני אין יכולת לאהוב או לא לאהוב אוכל? מה אם האוכל שמגיע בארגז אינו לטעמו? כמה אפשר לאהוב שעועית ברוטב עגבניות?"
גם א' מבקשת לחשוב אחרת מהדימוי שדבק בעניים, להבין את המצוקה. היא חוזרת ומדגישה: "לא מדובר רק בעוד כספים, אלא בהבנה שאנשים שגונבים אוכל אינם עבריינים. הם לא גונבים אוטו או טלוויזיה – אלא בסיס. לחם, גבינה, למלא את הבטן של הילד. אנחנו צריכים המון משאבים – כח אדם, כסף לתת לאנשים. אבל חד משמעית הם לא עבריינים."
תמר בן דוד היא פעילה פמיניסטית קווירית ירושלמית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן