newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היום שבו ראש העיר עלי סלאם צעק על איימן עודה ומכר את נצרת

ראש עיריית נצרת תקף את יו"ר הרשימה המשותפת בשם העסקים בעיר. בכך הוא לא רק מתעלם מהסיבות האמיתיות שבגללן יהודים לא באים לנצרת, אלא גם פוגע בבסיס ציבור המצביעים שלו. לא פלא שזכה לחיבוק חם ממירי רגב

מאת:

כולם משתפים את התקרית בין עלי סלאם לאיימן עודה. התקרית, שהועברה בשידור חי על רקע ההפגנות החוזרות ונשנות בנצרת והדרת רגליהם של ה״תיירים היהודים״ מהעיר בשבתות, נהייתה ויראלית בין לילה, כשחלק מהשיתופים מהווים מבחינת המשתפים הוכחה ניצחת ואבסולוטית לכך שאת הפלסטינים בישראל לא מעניינות הפגנות. למה? כי ככה הראש הציוני המעוות עובד – חצאי משפטים מבולבלים שנשמעים יותר כמו נהמות? זה בטח מה שמייצג את רוב הערבים.

אז זהו, שלא. בהפגנות הסוערות בנצרת, המפגינים החזקים ביותר – אלה שלא פחדו להתעמת עם המשטרה האלימה והמסוכנת – הגיעו ברובם מהשכונה המזרחית, אותם אני אוהב לכנות ה״לודאים״ של נצרת, בשל היותם עניים ובשל העובדה כי הם סובלים מאחוז פשיעה גבוה, ממש כמו בלוד. זוהי שכונה מודרת ומוזנחת, שתמיד עמדה בצלן של השכונות העשירות, המשכילות והמתנשאות האחרות בנצרת. באופן לא מאוד מפתיע, בבחירות האחרונות לראשות העיר תושבי השכונה המזרחית, המוזנחים במשך שנים, הצביעו למועמד שדיבר אל ליבם והבטיח לתמוך בהם: עלי סלאם. ליתר דיוק, 85 אחוז מהם הצביעו לו.

קצת רקע: העיר נצרת, הגדולה והחשובה שבערים הפלסטיניות בגבולות 48׳, נשלטה עד אז באופן מסורתי על ידי מפלגת חד״ש. האחרונים ייצגו מבחינת תושבי השכונות העניות את האליטה הנצרתית המתנשאת שהתעלמה מהם במשך שנים.

אפילו מדיניות ההפגנות המתואמות של חד״ש בנצרת, מדיניות המיושמת כבר שנים (דוגמה לכך ניתן היה לראות בשבת האחרונה), הגורסת כי על כל הפגנה יש לתאם עם המשטרה השנואה, מהווה סוג של אנטיתזה למה שתושבי השכונות מייצגים (ולא רק לזרם הלאומי-ליברלי שמתנגד לאישורי הפגנות על ידי המשטרה). זאת מאחר וכך חד"ש נותנת למשטרה שליטה במתרחש, וזו בתורה מנצלת זאת כדי לשמור על ההפגנות כמה שיותר קטנות וכמה שיותר מוסתרות ופועלת לסחוט את המארגנים אם היא מרגישה שהיא לא שולטת במתרחש במאת האחוזים. בקיצור, אפילו מדיניות זו, שעל פניו לא ממש קשורה לשכונה המזרחית, סתרה את מה שתושבי השכונה מאמינים בו – אסור לשתף פעולה עם המשטרה.

כמו אצל כל אוכלוסיה ענייה, חלק גדול מהשכונה המזרחית לא ממש מתעניין בפוליטיקה ביום-יום. אלא שבנצרת, ברגע שמתחיל כל אירוע עם המשטרה, הם הראשונים לצאת לרחובות, להיעצר ולסבול מאלימות. זה לא מונע מהם להמשיך ולהפגין.

חיבוק דב גזעני

אדון סלאם זנח את אותם תושבים בזמן שבו הם היו צריכים אותו יותר מכל: כשהמשטרה פוצצה אותם במכות. במקום למחות נגד המשטרה ומדיניותה המדכאת והאלימה, וכך באמת לפעול למען תושבי עירו, בחר סלאם לעשות ניצול ציני במנדט שניתן לו על ידי המקופחים מכל כדי לנגח דווקא את ראש הרשימה המשותפת.

רק כדי לסבר את האוזן, בבחירות האחרונות לכנסת קיבלו איימן עודה והרשימה המשותפת 91 אחוז מהקולות בנצרת, שזה כמעט 30,000 קולות. עלי סלאם, בבחירות האחרונות לראשות העיר, קיבל 27,666 קולות. כלומר לסלאם אין באמת מנדט לצאת נגד נבחרי הציבור האחרים, מאחר ועירו נתנה להם מנדט אידיאולוגי להמשיך ולשמר את נצרת כבירתו של המאבק של הפלסטינים באדמות 48׳. (נציין רק שלצד המצביעים נצרת מתהדרת גם באחוז גבוה של מחרימי הבחירות לכנסת מטעמים אידיאולוגיים).

בנוסף, עלי סלאם שכח שיהודים לא מגיעים אל נצרת לא בגלל ההפגנות בעיר, אלא בגלל המצב הפוליטי ובאופן כללי כי רובם מאוד גזענים. גם אם גיבובי השטויות שלו (בריאיון בגלובס, אמש) על עשרות מליונים הנכנסים בכל סוף שבוע לעיר מתיירות יהודית נכונים (והם לא – התיירים מחו״ל הם אלה שמכניסים כאלה סכומים לעיר, ואלה כידוע, מפחדים להגיע לכל הארץ כרגע), אזי שהפגנות בחיפה, כמו שהציע סלאם לעודה בסרטון, גם היו מונעות מיהודים להגיע לנצרת בגלל הפחד הכללי מערבים.

כמה סמלי שמיד לאחר השידור חברו הקרוב של סלאם וראש העיר השכנה נצרת עילית, שמעון גפסו הגזען, העלה את התמונה הזו לפייסבוק, שמראה את שניהם מבלים בחתונה. כמו כדי להראות עד כמה סלאם מסוכן לנצרת, הכומר הציוני גבריאל נדאף (כוהן הגיוס הידוע לשימצה) כתב גם הוא פוסט תמיכה בראש העיר. השיא היה כשגברת מירי רגב בכבודה ובעצמה – האדם והפאשיזם- פירסמה גם היא הודעת תמיכה.

הנביחות של עלי סלאם לכיוון עודה היו מביכות. החיבוק החם שקיבל משאר להקת הזאבים הנ״ל מביך אף יותר. כפי שאותו חיבוק מוכיח, מדובר בניסיון שקוף מדי לפורר את ההתנגדות הפלסטינית מבפנים, ולשנות את אופיה של נצרת כבירתם התרבותית והפוליטית של אזרחי המדינה הפלסטינים.

> לא רוצים לחזור לדו-קיום שמתחיל ונגמר בחומוסיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf