newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: איך לקלקל סיפור טוב

הרפתקנים אוהבים לרדת מדרך המלך ולחפש את החדש והמפתיע. אבל מה אם המפתיע נמצא דווקא במקומות הצפויים ביותר? בסדרה חדשה של מסעות אנסה לפרק ולבנות מחדש את אתרי התיירות המפורסמים בארץ הקודש. פרק ראשון

מאת:

ירושלים (יובל בן עמי)

לישראל, או למה שלעיתים נקרא ארץ הקודש, אין בעצם היסטוריה. ברצינות, אני מתכוון לזה. זוהי ארץ בלי היסטוריה בכלל, במידה שבה המושג "היסטוריה" משמש כדי לתאר את מה שחלף. כמובן שגלגלי ההיסטוריה מסתובבים, ודאי, אבל העבר, אתם ודאי תסכימו, הוא מה שרוב האנשים מייחסים לעבר, בעיקר כשהם תיירים המטיילים במקום חדש. די נדיר שמישהו מגיע לעיר ואומר: "באתי לראות את ההיסטוריה. איפה נמצאת קרית ההיי טק החדשה שלכם?"

אחת המוסכמות של תעשיית התיירות היא שההיסטוריה היא מה שנגמר. אלא שכאן, בארץ הקודש, שום דבר לא נגמר. כאן עדיין נלחמים מלחמות מלפני 5,000 שנה. הרי ידוע שאמונות ותיקות מתות לאט. זו גם ארץ בלי ארכיאולוגיה. כאן בכל מקום שיש הריסות אנשים בוכים עליהן, ובכל מקום שעומד אתר עתיקות מרכזי – קשה לראות את האתר עצמו מבעד למחלוקות הסובבות אותו.

נכון, הצלחנו להקיף כמה אתרים בגדרות ותיירים משלמים עבור הכניסה. יצרנו כך מראית עין של תעשיית תיירות רגילה. אבל בדרך כלל גם לאתרים אלו אין סיפור שלם ומוסכם. קבוצות אתניות שונות מנכסות אותם לעצמן, אקדמאים מתווכחים עליהם ואנשי דת שוללים את מעמדם כאתרי פולחן. אידיאולוגים דורשים חפירות ארכיאולוגיות נוספות. משפחות מוצאות מבתיהן, בולדוזרים הורסים קירות, מישהו זורק אבן, דם נשפך.

תיירים נאלצים בדרך כלל להתעלם מכל זה. ביקור קצר לא מאפשר הכרות מעמיקה עם המורכבות הפוליטית, עם הוויכוחים האקדמיים או עם פרדוקסים פילוסופיים. תיירים מתעלמים כמעט מכל מה שלא הולם את הציפיות שלהם.

אותם אתרי תיירות, עיניים שונות לגמרי

את סדרת הכתבות הזו אני כותב כדי לפתוח חלון קטן אל המציאות הזו. בשבועות הקרובים אני אבקר בכמה מאתרי התיירות הפופולאריים והמוכרים ביותר בישראל, רק כדי לפרק בחדווה את הסיפורים שלהם. אני אנסה לבקר באתרים הללו עם מחשבה ביקורתית ולהציע פרספקטיבה חדשה: נקודת מבט פוליטית לא שגרתית, תובנה אסתטית חדשה. נקודת מבט אחת יכולה להיות דתית, אחרת – חברתית, שלישית – היסטורית. אני אחפש אפילו דרכים חדשות להסתכל על הגיאוגרפיה עצמה – כל דבר שהוא לא חלק משיח התיירים המוכר.

כמובן, יש סוגים שונים של שיחים כאלו. כמה מסלולי טיול שונים מתערבבים כאן, ממסלול העלייה לרגל הרוסי או האיטלקי או הניגרי, למסלול של משפחה חסידית ועד למסלול של פעיל זכויות אדם נלהב. יש תיירים שנמשכים אחר ישראל המקראית, אחרים לא רואים דבר פרט לכיבוש. יש שרואים ארץ שהיא לחלוטין יהודית, אחרים רואים ארץ ערבית שנכבשה בידי מתנחלים יהודים. יש גם תיירים, מעטים אמנם, שמתמקדים בטבע. יש שבאים לפגוש משפחה, אחרים – את חוף הים.

אפשר להשלים חורים בשיח של מסלול טיול אחד במידע הלקוח משיח של מסלול אחר. זו אפשרות פורה מאוד לפירוק הסימבוליות והרכבתה מחדש, מפני שהיא מבליטה את הסתירות בין המסלולים. כבר כמה שנים שאני מעורב בסיורים דו-נרטיביים כאלה – רעיון שפותח על ידי איש הנשיונל ג'יאוגרפיק עזיז אבו-סארה, שגם כותב באתר 972+. בטיולים שיוזם אבו-סארה מובילים שני מדריכים, האחד ישראלי והשני פלסטיני, את התיירים בין קיבוץ למחנה פליטים. במהלך טיולים כאלה למדתי עד כמה בונה יכול להיות פירוק הסיפורים המוכרים.

חבל לקלקל סיפור טוב, אלא אם אתה מקלקל אותו עבור סיפור טוב יותר. בסופו של דבר סיפור הוא סיפור טוב במידה שבה הוא מספק חומר למחשבה. חבל יהיה שתיירים יעזבו את המדינה הזו במחשבה שהסיפור של ישראל הוא סיפור שלם ופתור. הם צריכים לצאת מכאן מבולבלים. זו ארץ של סיפורים, סיפורים סותרים, ויהיה חבל אם נסתפק ברעיונות מוכרים שעוצבו מראש. אנחנו מחמיצים כך את המורכבות מטלטלת התודעה של המקום הזה.

פילוסופים חשובים כמו בארת' ובודריאר כתבו על יציאה למסעות. אף פעם לא למדתי פילוסופיה מודרנית והידע שלי בתחום הוא חלקי. אני אפילו לא בטוח שאני עושה שימוש נכון במושג "פירוק" (דקונסטרוקציה), כך שלא תמצאו כאן ניתוח אקדמי עשיר במקורות. אלו הן רשימות של הדיוט.

מבט מבפנים החוצה וחזרה

ההרהורים בסדרה זו עוסקים בדברים שכאן גם כפי שהם נראים משם. שנים עשר פרקי הסדרה, כולל זה, חוברו במקור עבור אתר האחות דובר האנגלית של שיחה מקומית: מגזין 972+, והם מופיעים כאן בתרגום. (מוזר להיות מתורגם לעברית כדובר עברית, אבל כנראה שצריך לטעום הכל בחיים).

התיירות הנכנסת לארץ שונה מאוד מתיירות פנים. פרק אחד, למשל, עוסק בבית לחם, שאליה ישראלים כלל אינם מורשים לנסוע על פי החוק הישראלי, ואין להם לרוב עניין בה כיעד צלייני. חלק מההנחות הבסיסיות שלנו כישראלים לגבי האתרים נעדרות ובמקומן התייחסתי להנחות של התייר הזר. תקוותי היא שדווקא הפער הזה יהיה מעשיר עבור הקורא העברי, ובסופו של דבר הוא אינו ענק. מצדה היא מצדה וצפת היא צפת, עבור המטייל מגבעתיים ועבור התייר מקנטקי.

עניין אחרון – אני אראה אולי מסויג לפעמים. ויכול להיות שאני באמת כזה. אני מוקסם מנקודת המבט הרעננה של התיירים. נקודת המבט שלי צפויה ומרוטה כמו דלפק קבלה של מלון שלושה כוכבים דהוי. לפעמים אני ציני לגבי תיירות. תעשיית התיירות שמשווקת את העולם כמוצר צריכה מביכה אותי. ועם זאת, אני מאוד מאמין בתיירות.

אני מאמין שאנחנו מוכרחים לחלוק עם העולם את היופי ואת הכוח של האדמה הזו. זהו המפתח לבעיות רבות. יש לנו כל כך הרבה מה להרוויח מכך שישראל ופלסטין יתפסו כיעד אטרקטיבי לתיירים, ושום דבר לא יהפוך אותן יותר אטרקטיביות מצדק ומשלום. שהרי לאדמה זו, שאין לה היסטוריה, יש משאב אחד חשוב: היסטוריה. אתרי התיירות כאן הם ייחודים ומשום כך ראוי לבקר בהם בראש פתוח.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf