ביום הראשון למהפכה המוצלחת בתוניסיה, ניקולה סרקוזי, אז נשיא צרפת, הרים טלפון לנשיא בן עלי והציע סיוע אווירי בדיכוי המהפכה. כמה דקות לפני כן נכנס לבן עלי מפקד הצבא ואמר לו שהוא לא מתכוון לתמוך בו בניסיון לדכא את ההפיכה הזו. בן עלי החליט לדחות את הצעת סרקוזי וברח למקלט מרופד היטב בסעודיה. האביב הערבי התחיל.

כמה שנים אחר כך, כל מדינות אירופה מעקמות פנים אנינות מול תחלואי העולם השלישי, מול הרציחות, מול העוני וגם מול גלי המהגרים. במקביל מתגלים מסמכים על שעבוד של אוצרות הטבע של תוניסיה לצרפת. צרפת לא טרחה לגלות את ההסכמים הכובלים לעם התוניסאי. דמוקרטיה היא מונח ערטילאי במיוחד כשהוא נוגע לכיס הפרטי. ארבע שנים למהפכה והמסמכים האלו התגלו במקרה, דרך הדלפות.

במקביל, אנשי דעא"ש, לשעבר חבר'ה חילוניים ממשטר הבעאת' של סדאם חוסיין שבתום המלחמה בעיראק נותרו מחוסרי עבודה, לבשו זקנים, הצטיידו בחרבות מפוארות והצטיידו במצלמות טובות. הם התחילו להרוג אנשים חלשים סביבם, לתקוף דוגמאות חילוניות, לעודד חלומות על ח'ליפות היסטורית ובעיקר התחילו לנתץ רפליקות של פסלים היסטוריים. המערב מאושר, מזל שגנבנו ושדדנו בזמן את הפסלים החשובים.

אותו שוד מפורסם ולצידו אותו כיבוש מתמשך עד היום של אפריקה, השאיר אחריו אנשים עניים. עניים מתרבות, ממשאבים בסיסיים וגם משאיפות לחיים נורמאלים.

כמה שנים לאחר שאירופה באה עם נשק כבד וצבא אלים לאפריקה, כבשה, החריבה ושעבדה את יושבי אפריקה, היא לוטשת עיניים בכמויות המהגרים שמגיעים עם שקי יוטה מלאים בבגדים ומתדפקים על דלתות היבשת.

זהו לא תרגיל בחשבון פשוט. כאשר איש דעא"ש עורף ראש מול המצלמה באיטיות תיאטרלית, הוא לא משתווה להפצצת הספרייה העתיקה של בגדאד על ידי כוחות הברית. במציאות הזו אין מספרים, יש רק תנודות היסטוריות.

אנחנו רק יודעים מה קדם למה. אילו תרבויות הוחרבו כדי שתרבויות אחרות ימשיכו לשלוט על אחרים. אלו אוניות מלחמה הפליגו בנתיב הראשי לכיוון איזו יבשת ואלו אוניות פליטים חזרו בנתיב המשני, נחבאות ומוכות גורל, בחזרה.

בקיץ של 2006, בנסיעה לבית המשפחה באי ג'רבה שבדרום תוניסיה, ישבתי עם חבר שלי יוסף שבדיוק עמד להתחתן. סבא שלו, הרב בן ציון דעי, היה המוהל שלי ושל כל הקהילה היהודית הקטנה של ג'רבה, ואני קצת קשור למשפחה, בעיקר לאבא שלו, ברכיה. אנחנו גם קרובים רחוקים, כמעט כמו כל תושבי האי. אולי חוץ מההוא הנזיר, שלא מסתפר, לא מתגלח ומסתובב עם צמה עצומה, שר לעצמו שירים בקול עבה.

ישבנו על כמה בקבוקי וויסקי והוא ביקש ממני לצייר דגים מחוץ לבית החדש שלו, נגד עין הרע. עין הרע, יש להבין, אינו מושג ערטילאי שהשאלה לגבי קיומו רלוונטית. כמו כל דבר בחיים, הוא קיים אם אתה שם אותו אצלך בלב או בראש. בדרום תוניסיה, בשונה גם מהבירה טוניס, אנשים מאמינים בכוחם של דגים וביכולת שלהם לחיות עם עיניים פקוחות לחלוטין. אני מאמין בטעם המעולה שלהם וגם לפעמים בעין רעה.

אצלנו במשפחה תמיד אמרו לנו שאבא של סבתא מת בגלל עין רעה. עבר מספיק זמן מאז כדי שאומר שזה בדרך כלל לא מוות כל כך קשה. עין הרע עושים רק למי שיפה, מצליח, התחתן (משום מה) או עשיר מאד. זכית בפרס גדול? בלי עין הרע. נולד ילד? בלי עין הרע. יותר מדי אנשים שמדברים טובות זה קארמה רעה. בגלגולים אחרים זה יכול להיות סוג של קטרוג, כשמדברים טובות על מישהו, יש מי שיחפש מה רע.

אני מתעניין בעיקר במערכת הוויזואלית של האמונה הזו. זו אמונה חיובית, היא באה ממקום טוב למקום טוב עוד יותר. בשווקי הדגים של ג'רבה ובעיקר בעיר הבירה של האי, חומת סוק, הדגים נמכרים בחוטים. יושבים הדייגים הראשיים על קופסאות קרטון מחוזקות, מוקפים בדייגים הזוטרים. האחרונים מגישים להם חוט גדול של עשרים דגי סבארס (דגי חודש מרץ, נהדרים לפחמים) והדייג הראשי צועק, סבארס סבארס. הקהל ממול נותן מחיר עד שהחוט נמכר. וכך הלאה עם בוקשש (גם דג של מרץ, משתמשים בכבד שלו למרק דגים עשיר) ומנאני (סוג של לוקוס).

> איך נדדה השקשוקה

הבוקר, שישי, הלכתי עם אבא שלי לניחום אבלים של משפחת חטב. משרד הדתות סדרו להם מין דירה זמנית, סמוך למחנה יהודה בירושלים. כבר במעלית ואולי גם לפני, הבנתי את הפוטנציאל הבעייתי בהחלטה לקבור את יואב בישראל ולקיים את השבעה כאן.

במעלית עלתה אתנו אישה אמריקאית מבוגרת עם חולצת גוש קטיף. שאלה בעברית רצוצה אם אנחנו בדרך לניחום האבלים של נפגעי הטרור. לא ענינו, רק הנהנו באיטיות. נכנסנו לחדר ובָּתוּ (בתואל, שבתקשורת כונה בנימין) היה מוקף בבחורי ישיבה צרפתים, אמריקאים וסתם ישראלים. מבחינת כולם הוא כבר עשה עליה. הוא ישב בכיסא במרכז ואני ואבא ישבנו לידו.

הוא מסתכל עלי ועל אבא שלי. אנחנו קרובי משפחה שלו, מהצד של לאלו בועז, אח של סבא. ואנחנו קרובים של אשתו מהצד של טרנזה. אמא שלה ואמא שלי. הוא ואבא מדברים בערבית וכולם מסביב מסתכלים פעורי פה.

> יואב חטב, מהרוגי הפיגוע בפריז, הפך לסמל פטריוטי בתוניסיה

שער העיתון לה-טמפס, עם יואב חטב, לאחר שהצביע בבחירות בתוניסיה

אין לו מושג איפה הוא. האזכרה של השבעה תהיה במושבה הגרמנית, בבית הכנסת של אריק בלעיש. והוא שואל את אבא שלי, קריב לונא? קרוב לכאן? ואבא שלי עונה. בעיד. רחוק. שום דבר לא קרוב בירושלים.

בתו מסתכל על אבא. מזהה אותי מהסיפור של לוב. והוא שואל, מתכפשו מין טרור? אתם לא מפחדים פה מהטרור? ואבא שלי שהספיק להירדם מהתעמולה הישראלית שכאן הכל בטוח, ענה בקושי. ענה לו, ירושלים קשה. הכל גם רחוק. בבאר שבע יותר טוב. גם יש שם ברסה ג'רבה. הרבה ג'רבאים. אז אולי יותר טוב שם.

בָּתוּ לא נפגע מהפסטיבל סביבו. הוא באבל על בנו. לידי ישב אמריקאי שאיבד את הבת שלו בפיגוע בגבעת התחמושת. הוא ניסה לייצר קשר בין מוכי הגורל, ביקש שיכתבו את שמו של יואב באנגלית, עבור התפילה

פה, בתוך העיר העתיקה של סן רמו, אפשר למצוא מלא אתרוגים. האנשים כאן קוראים להם צ'דרו, כמו ארז. אל ארז' (ערבית). זה אחד מהמעדנים המקומיים. מקלפים את האתרוג מהקליפה הצהובה הדקה, את הקליפה הלבנה העבה פורסים דק דק, מזליפים לימון, שמן זית וקצת מלח ואוכלים. האזור הזה של הים התיכון מוכר מאוד בכל העולם, הרבה בגלל פסטיבל סן רמו המפורסם שקורה בכל שנה כאן למטה, באולם הקולנוע של אריסון, וגם בגלל שבחמישים השנים האחרונות כל עשיר מתחיל או מתקדם קנה לו בית למטה, על החוף.

אני אומר למטה כי אני נמצא בעיר העתיקה. זו שפעם נקראה סן רמו וקיו (עתיקה) והיום מכונה פיניה, אצטרובל. הכינוי פיניה מרמז על צורתה של העיר העתיקה. היא נמצאת בפסגת הר גבוה, משקיף לים והיא כולה בנויה ממאות גרמי מדרגות שמחברים בין הבתים וגם בתוך הבתים. בבית שאני גר בו אני מתעורר, עולה כמה מדרגות, מטפס למקלחת ואחר כך יורד עוד כמה עשרות מדרגות למטבח.

אצטרובל, פיניה (רפרם חדד)

הפיניה של סן רמו מאוכלסת היום בעיקר במהגרים מאפריקה ואסיה וגם במספר קטן של תושבים איטלקים שנשארו נאמנים למקום. יש כאן קבוצה שנקראת פיניה מון אמור (פיניה אהובתי). בקבוצה פעילים תושבים מקומיים וגם מהגרים חדשים וישנים. אני הוזמנתי לכאן לפרויקט שקשור לאוכל של המקום, פרויקט שאמור להיות מוצג בקסטלו דה ריבולי, המוזיאון של טורינו, בקיץ הבא. אחרי הביקור הקודם כאן החלטתי שאני הולך לצלם שמונה אנשים כאן בפיניה. שתי טבחיות סנגליות, שלושה איטלקים, אחד בנגלדשי, אחד מרוקאי ודייג תוניסאי. הדייג נכנס לתמונה רק אתמול, בגלל אפשרות של קיום התערוכה גם בטוניס ואולי אצליח לייצר הקשרים גם מהצד השני של הים.