newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההשתלטות על גבעת הקפיטול נכשלה, התקוממות הימין נמשכת

האירועים אתמול על גבעת הקפיטול היו דרמטיים, אבל קטנים יחסית לגודל הסכנה שהציגה הרטוריקה האנטי-דמוקרטית של טראמפ. המהפכה ששלחה את טארמפ לבית הלבן לא נעלמה והיא עשויה להביא לפיצול המפלגה הרפובליקאית

מאת:

דרכה של תקשורת המיינסטרים היא להיתפס לאירועים שנראים דרמטיים, מבלי להבין את האירועים החדשותיים שמאחוריהם. עובדה זו מודגמת היטב בסיקור של הדרמות על גבעת הקפיטול ביממה האחרונה. על אף הדרמטיות של השתלטות תומכי טראמפ על בניין הקונגרס, זה איננו הסיפור האמיתי כאן.

טראמפ רק הצטרף להתקוממות שיצרה "מסיבת התה", הוא לא יזם אותה. מפגין מול גבעת הקפיטול אתמול (צילום: Blinlk O'fanaye CC BY NC 2.0)

טראמפ רק הצטרף להתקוממות שיצרה "מסיבת התה", הוא לא יזם אותה. מפגין מול גבעת הקפיטול אתמול (צילום: Blinlk O'fanaye CC BY NC 2.0)

בעבר כתבתי על הסכנות שברטוריקה האנטי-דמוקרטית של טראמפ, ועל מה שתומכיו עלולים לעשות בתגובה לרטוריקה הזאת. אבל ביחס לגודל הסכנה, אירועי אתמול היו אמנם דרמטיים אבל בה במידה היו גם אנטי-קליימקס. מפגינה אחת נורתה למוות על ידי משטרת גבעת הקפיטול, וכמה אנשים נוספים נזקקו לטיפול רפואי. ועדיין, זהו אירוע קטן מאוד ביחס למה שהיה יכול להתרחש וביחס למה שעוד עשוי להתרחש.

הסיפור האמיתי שמתרחש לנגד עיננו נוגע למפלגה הרפובליקנית ולעתידה. כפי שהעיר נועם חומסקי, עם בחירת ברק אובמה לנשיאות ב-2008, המפלגה הרפובליקנית אימצה אסטרטגיה שמשמעותה הבסיסית היא שהרפובליקנים הפסיקו להיות מפלגה פוליטית במובן הרגיל של המילה, והפכו לתנועת התקוממות ימנית-פופוליסטית נגד השלטון האמריקאי.

זה החל עם פלג "מסיבת התה" בתוך המפלגה, ולאחר מכן עם האסטרטגיה של מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיטש מקונל לתקוע מקלות בגלגלי ממשל אובמה בכל דרך שיוכל כדי להפוך אותו ל”נשיא של כהונה אחת”. לאחר מכן הגיע גל תיאוריות הקונספירציה הגזעניות נגד אובמה, שעליו רכב דולנד טראמפ לפוליטיקה.

נקודת המבט הזאת עוזרת להבין את המוזרות העמוקה של ארבע שנות טראמפ; את חוסר הכבוד המוחלט לנורמות דמוקרטיות בסיסיות, את חוסר הקוהרנטיות הפוליטי העמוק, ואת העובדה הפשוטה שטראמפ פשוט לא התנהג או נראה כמו נשיא.

הסיבה היא שעם בחירת טראמפ בשנת 2016, המפלגה הרפובליקנית נתפסה עם המכנסיים למטה. הם לא ציפו להיות מפלגת שלטון שוב, הם ציפו להמשיך להיות תנועת התקוממות, כפי שהיו בשמונה השנים הקודמות.

במובן הזה, אם כן, ממשל טראמפ הוא דוגמא למה שקורה כשתנועת התקוממות פופוליסטית תופסת בטעות את השלטון. הם לא הרגישו מחויבות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים כמו חופש העיתונות, או לרעיונות של שימוש בכוח השלטון באחריות והגינות, כפי שהודגם למשל במאבק על מינוי השופטים לבית המשפט העליון, או לנורמות מכובדות בסיסיות שמצופות מהנשיא, כי הם לא ממש ראו בעצמם מפלגת שלטון רגילה במסגרת דמוקרטיה מתפקדת.

חלק מהסיבה לכך היא ההצטרפות ההמונית של מאמיני הכנסייה האוונגליסטית לשורות תומכי המפלגה. פנאטים דתיים לא נוטים לכבד את הרעיון הדמוקרטי כשדבר האל לנגד עיניהם, ושבירת הנורמות הדמוקרטיות הבסיסיות – שפוליטיקאים סבירים מכבדים פחות מתוך עניין עקרוני ויותר מתוך הבנה שהנורמות האלה יגנו עליהם כשהם כבר לא יהיו בשלטון – איננה דבר שיש להתעכב עליו כשאחרית הימים בפתח.

השיטה הדמוקרטית נטשה את האמריקאים

אבל הסבר זה איננו מספק, כי רבים מהגרעין הקשה של הטראמפיזם אינם פנאטים דתיים. ליתר דיוק, אפשר להגיד שהם כן פנאטים דתיים, אבל המושיע והאדון שלהם איננו ישוע הנוצרי אלא דונלד טראמפ. הנכונות לשבור את הכלים ולא לשחק יותר במשחק הדמוקרטי נובעת במידה רבה מהתחושה – המוצדקת – של אזרחים אמריקאים רבים, שהשיטה הדמוקרטית נטשה אותם.

אני אומרת מוצדקת, לא משום שאני חושבת שתוכן טענותיהם של מאמיני טראמפ קשור בצורה כלשהי למציאות, אלא משום שמאז פתיחת העידן הניאו-ליברלי בשנות השמונים, הדמוקרטיה האמריקאית אכן נכשלה באופן עמוק בתפקידה; מי שמושלים אינם הציבור או האינטרסים שלו, כי אם האלפיון העליון, שקנה כוח בלתי מעורער על הפוליטיקאים משתי המפלגות, והכפיף את המדיניות הציבורית לאינטרסים שלו.

התומכים שלו הפכו את האמונה בו לדת. טראמפ בעצרת בחירות בנשוויל (צילום: lachcaphoto CC BY NC 2.0)

התומכים שלו הפכו את האמונה בו לדת. טראמפ בעצרת בחירות בנשוויל (צילום: lachcaphoto CC BY NC 2.0)

כתוצאה מכך, האלפיון העליון האמריקאי זכה בעשורים האחרונים להתעשרות שלא נראתה כמוה בהיסטוריה, בזמן שעבור מרבית האמריקאים, השכר הריאלי נשאר זהה או ירד. במילים אחרות: כישלון הדמוקרטיה האמריקאית הוביל לכך שמרבית הצמיחה בעשורים האחרונים היטיבה עם חלק מאוד קטן מהאמריקאים, בעוד שאמריקאים רבים נותרו בחוץ. יצוין שלכישלון הדמוקרטיה בעידן הניאו-ליברלי שותפים כל הנשיאים, דמוקרטים ורפובליקנים, מרייגן ועד אובמה.

הכעס על עצם המציאות הזאת מוצדק, וזו אחריותו של השמאל להסביר את המציאות הזאת במונחים פוליטיים ולתת לאנשים נתיבי פעולה כדי לשנות אותה. אלא שהמפלגה הדמוקרטית בחרה ובוחרת באופן עקבי לעשות את ההיפך הגמור: להתרחק כמו מאש מניתוח מעמדי של המציאות האמריקאית ולא לזעזע את הסירה בכל הנוגע לשליטת ההון בפוליטיקה האמריקאית.

הדמוקרטים, כאמור, אחראים לא פחות מהרפובליקנים למציאות שנוצרה, והמנהיגים שלהם יושבים בכיס של וול סטריט לא פחות. כפי שהודגם שוב ושוב, הפלג השולט במפלגה הדמוקרטית רואה בפלג הפרוגרסיבי, שמעוניין לעמוד באחריות הפוליטית הבסיסית להסביר את המציאות ולפעול לשינויה, איום לא פחות גדול מטראמפ.

בהעדר תשובה שמאלית, רבים בציבור האמריקאי פנו לתנועת התקוממות הפופוליסטית שהיא המפלגה הרפובליקנית, ובגלגולה הנוכחי – לדת הטראמפיזם. התשובות שמספקת הדת הזאת – שהמהגרים אשמים בכל, שמוסלמים-אמריקאים הם גייס חמישי, שהתקשורת היא אויב העם וכל מה שנאמר בה הוא שקר, שהמיליארדר שעשה את הונו מעושק ותרמיות נגד עובדים ולקוחות הוא המושיע של האזרח הקטן והוא יילחם למענו נגד וול סטריט – הן תשובות הזויות ומנותקות מהמציאות, אבל הן בעלות הגיון פנימי. וכשלאנשים אין תשובה אחרת שתסביר את המצב שלהם, רבים נוטים לקבל גם תשובות כאלה.

במובן הזה, אירועי אתמול על גבעת הקפיטול לא היו אמורים להפתיע אף אחד. הם אינם תוצאה מקרית של טוויטים משלהבים של טראמפ, אלא המשך ישיר של ההתקוממות הימנית נגד הממשל האמריקאי, שטראמפ הוא רק חלק אחד ממנה, וכנראה שלא האחרון.

הנשיא הרפובליקאי האחרון

דבר אחד שקרה אמש על גבעת הקפיטול ראוי לתשומת לב הרבה יותר מהמפגינים. בהצבעה בבית הנבחרים (הבית התחתון של הקונגרס) על אישור תוצאות הבחירות – אירוע בעל אופי טקסי שלרוב עובר ללא עניינים מיוחדים – 138 רפובליקנים הצביעו נגד אישור תוצאות הבחירות, כלומר נגד רצון העם האמריקאי ובעד כהונה שניה למועמד שהפסיד בבחירות. 121 מהם גם הצביעו ספציפית כדי להפוך את תוצאות הבחירות באריזונה, שבה טראמפ הפסיד בעשרת אלפים קולות או 0.3% מקולות הבוחרים.

כלומר, גם לאחר מפלתו בבחירות של המשיח שלהם, יותר מחצי מהנציגים הרפובליקנים בבית הנבחרים העדיפו להראות תמיכה בטראמפ ובמה שהוא מייצג על פני תמיכה בעקרון הדמוקרטי הבסיסי, שלפיו העם הוא שבוחר את המנהיגים ולא להיפך.

בסנאט המצב היה יותר טוב, ורק שישה סנאטורים, ובהם טד קרוז, הצביעו נגד אישור תוצאות הבחירות, וכך אושר נצחונו של ביידן בהפרש גדול. הסנטורית קלי לופלר, שהפסידה את המושב שלה בבחירות הדרמטיות בג’ורג’יה לכומר רפאל וורנוק, הודיעה שהיא הגיעה בבוקר בכוונה להצביע נגד אישור תוצאות הבחירות, אבל אירועי היום בגבעת הקפיטול גרמו לה לשקול מחדש את החלטתה, ושהיא לא יכולה עוד להצביע נגד התוצאות במצפון נקי, בגלל "האלימות, פריעת החוק והמצור על מסדרונות הקונגרס… שמהווים מתקפה ישירה על אותו המוסד שעליו ההתנגדות שלי נועדה להגן: קדושת התהליך הדמוקרטי האמריקאי.”

כעת הקרע במפלגה הרפובליקנית נעשה גלוי: מצד אחד עומדים מיטש מקונל והממסד הוותיק, שמעוניינים לחזור במידה מסוימת להיות מפלגה רגילה, ולו רק כדי שיהיה להם סיכוי בבחירות הבאות. האיתות הברור ביותר לחברוּת במחנה הזה היתה הצבעה לאישור תוצאות הבחירות, בידיעה שהצבעה כזאת תכעיס מאוד את עדת הטראמפיסטים.

מנגד, עומדים טד קרוז ושאר המאמינים האדוקים. הם העדיפו להראות נאמנות לטראמפ גם במחיר הביזיון של ההיאחזות עד הרגע האחרון בניסיון לבטל את רצון הבוחרים. התבזות מהסוג הזה לא רק שאיננה עניין חדש עבור כוהני הטראמפיזם – קרוז עצמו הושפל עד עפר על ידי טראמפ פעם אחר פעם ועדיין דבק בו – אלא שהיא במידה רבה טקס הכניסה אל הדת.

נשאר נאמן עד הסוף. טד קרוז (צילום: gage skidmore CC BY SA 3.0)

נשאר נאמן עד הסוף. טד קרוז (צילום: gage skidmore CC BY SA 3.0)

כדי להיות טראמפיסט אמיתי, צריך להראות ששום דבר, לא הכבוד העצמי, לא הכבוד לחוקה ולדמוקרטיה האמריקאית, לא הכבוד לצבא ולגיבורי מלחמה, ובטח שלא היושרה הבסיסית ואמירת האמת, שום דבר לא עומד מעל הנאמנות למנהיג.

המאבק הפנימי בשורות המפלגה הרפובליקנית הוא שיכריע את עתידה. השינויים הדמוגרפיים והאידיאולוגיים שהתרחשו בעשור האחרון בארה"ב הפכו את העמדות של המפלגה הרפובליקנית – בנושאי הבריאות, הכלכלה, יחסי הגזע והיחס למהגרים – לעמדות שלא יכולות לנצח בבחירות. ארה"ב פשוט זזה שמאלה, בעיקר בגלל הדור הצעיר והליברלי והגידול המשמעותי של המיעוטים האתניים הלא-לבנים.

האגף הממסדי מעוניין להתמתן בשביל הסיכוי לחזור לשלטון. האגף הרדיקלי מעוניין להמשיך בהתקוממות, בתקווה שהפלג הממסדי של המפלגה הדמוקרטית יצליח להפסיד להם שוב בגלל השגיאות הפוליטיות המתמשכות שלו. את תוצאות המאבק הזה נלמד בהדרגה בארבעת השנים הקרובות, שיהוו מבחן חשוב גם עבור המפלגה הדמוקרטית.

על אף שהפוליטיקה האמריקאית תמיד התנהלה דרך שתי מפלגות גדולות, לא תמיד היו אלה הדמוקרטים והרפובליקנים. למפלגה הרפובליקנית קדמה מפלגת הוויגים, שקרסה בגלל מאבקים פנימיים סביב שאלת העבדות והמתחים שקדמו למלחמת האזרחים האמריקאית.

הנשיא הרפובליקני הראשון, אברהם לינקולן, היה בין אלה שעזבו את הוויגים והצטרפו למפלגה הרפובליקנית הצעירה. יותר ממאה וחמישים שנים מאוחר יותר, מתנהל מאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית. אם האגף הרדיקלי ינצח, טראמפ בהחלט עשוי להיות הנשיא הרפובליקני האחרון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf