newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשנפתלי בנט נדרש לבחור בין תמיכה במורים לבין קציני הצבא

התכנית לעידוד הגיוס לצה"ל אינה חדשה, אינה ביוזמת שר החינוך ולא תניב עוד חיילים. אין בעיה במוטיבציה אלא בדמוגרפיה: מלבד מוסלמים, נוצרים ויהודים דתיים, כולם מתגייסים. המטרה של בנט אחרת לגמרי

מאת:

השבוע התבשרנו על תכנית "חדשה" ביוזמת השר נפתלי בנט לעידוד הגיוס לצה"ל. הרוב ספין כמובן: זה לא חדש, לא ביוזמת השר, ואין מי שזקוקים לעידוד. אל תתנו לכיפה שעל ראשו של בנט להטעות אתכם: רוב מוחלט של הנערים והנערות בכל שנתון שאינם מתגייסים, למעט הערבים, עושים זאת משום שהם יהודים דתיים. זו לא המוטיבציה הנמוכה שגרמה לירידה בשיעור המתגייסים לצה"ל, אלא הדמוגרפיה המשתנה.

הצבא, שעוסק בעיקר בשליטה על אוכלוסייה אזרחית, נתון לביקורת קשה מימין ומשמאל. במקום לומר לממשלה שזה לא תפקידו, בחר צה"ל בדרך הקלה: להצביע על חולשת מערכת החינוך כמקור הבעיה. שר החינוך, במקום לתמוך במורות ובמורים שתחת אחריותו, מעדיף לתמוך בצבא, כי בלי צבא אין להשקפת עולמו תכלית.

> בנט הכריז שהפערים צומצמו אבל מבחני המיצ"ב מעידים ההפך 

מורים או קצינים? שר החינוך נפתלי בנט השבוע (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

מורים או קצינים? שר החינוך נפתלי בנט השבוע (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

גרעין הסיפור הוא זה: בשנת 1999 עמד שיעור בני ה-18 שלא התגייסו לצה"ל מתוך החייבים בגיוס על 19.5 אחוזים. מאז שיעורם גדל בעקביות, ובשנת 2017 הגיע ל-35 אחוזים. מבחינת צה"ל, מדובר בתופעה שמאיימת על עצם קיומו כצבא העם, וזה הכוח המניע מאחורי התכניות השונות לעידוד הגיוס, עוד מראשית שנות האלפיים. בנט לא המציא שום דבר חדש.

איסוף מידע על תלמידים, תמריצים כספיים ושיחות עם הורים

כבר בשנת 2004, כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך, יזם צה"ל תכנית בשם "הדור הבא", במסגרתה הוצמד לכל בית ספר תיכון קצין בדרגת סגן אלוף, ששימש לתלמידים כפוליטרוק צבאי. מפקד הנוער והנח"ל דאז תיאר את התכנית בלשונו הצבאית: "כל סגן אלוף בגזרה קיבל אחריות על בית ספר. אנחנו מכניסים את מערכי השיעור, המבוססים על […] ערכים בלחימה, רוח צה"ל, סיפורים, סימולציות […] לתוך בית ספר. כל מפקד יערוך מפגש עם הורי תלמידי י"ב, כי ההורים הם גורם משפיע על הילדים".

זה לא הכול: "מפקד שירצה יכול לעשות אימוץ מורחב לתלמידים, כגון ביקורים ושיחות, כך נגיע לנימים הכי קטנים, למרכזי העצבים". כנראה שהטיפול האישי במרכזי העצבים של התלמידים לא ממש הואיל, כי גם בשנת 2007 צה"ל היה מודאג. אז הוא יצא בתכנית בשם "הכוכבים", שבמסגרתה ניתנו תמריצים כספיים למתגייסים ולמשתחררים משירות. הכסף אולי שימש כפיצוי הולם למחצית בני השנתון שכן התגייסו לצה"ל, אולם גם הוא לא פתר את הבעיה המהותית.

בשנת 2010 המציאו עוד תכנית בשם "דרך ערך". במסגרת התכנית אסף צה"ל נתונים אודות התלמידים: אם התגייסו, באיזה תפקיד שירתו והאם התמידו בו עד סוף השירות. צה"ל קרא לזה: מיצוי ושרידות. בדרך זאת אותרו אוכלוסיות יעד בבתי ספר ספציפיים, שניתן להעמיק בהן שיעורי הגיוס. בהמשך לכך, הגיעו קציני צה"ל לבתי ספר, סיפרו למנהלים על הפעולות שהם מבקשים לבצע אצל התלמידים, והחתימו את המנהלים על "הסכם פעילות הכנה לצה"ל", שבו המנהלים התחייבו להפעיל את התכניות שהוגדרו.

שר החינוך דאז, גדעון סער, הצהיר שהתכנית היא "בין הדברים היפים שמתקיימים בבתי הספר". במסגרת התכנית הגיעו קצינים בכירים בצה"ל לשיחות עם מורים ומנהלים בבתי הספר. הם קיימו "שיח ערכי חינוכי" במשך ארבע שעות, במהלכו דנו "בסוגיות מרכזיות בנושא אתגרי החינוך, יחסי צבא וחברה, צבא העם, והשותפות והאחריות לחינוך ולעיצוב הדור הבא במדינת ישראל". אלופי משנה בצה"ל לקחו על עצמם, ביהירותם יש לומר, להרביץ ציונות במורים.

מה תגידו? יש עוד אחד לקינוח: החל משנת 2013, ימי כהונתו של השר שי פירון, ניתן תמריץ כספי למורים בבתי ספר תיכוניים מצטיינים, כשאחד המדדים הוא הגידול בשיעור בוגרי בית הספר המתגייסים לצה"ל.

אין שום בעיה עם הגיוס לצה"ל

התכנית הנוכחית, ביוזמת צה"ל ולא משרד החינוך כטענת בנט, אינה מחדשת דבר. שוב ייכנסו הקצינים הבכירים לשוחח עם תלמידים ושוב יצאו הנערים והנערות לשבוע גדנ"ע לחוות איזה כיף זה צבא. אבל רגע, בכל זאת יש בה רעיון חדש: בסיסי צה"ל "יארחו את בתי הספר ויחשפו את התלמידים לפעילות הצבאית של הבסיס". איך לא חשבו על זה קודם.

גם התכנית הזאת, כמו קודמותיה, עתידה להיכשל, משום שהבעיה אינה במוטיבציה, אלא בדמוגרפיה. שנתון התלמידים בשנה הקודמת מנה 134 אלף נערים ונערות. מתוכם 92 אלף יהודים, 35 אלף מוסלמים, 2,500 נוצרים ומספר דומה של דרוזים, ו 4,000 אחרים.

במספרים עגולים, רק חצי מהם התגייסו לצה"ל. 25 אחוז לערך לא התגייסו משום שהם מוסלמים או נוצרים. 12 אחוז מהבנים בשנתון וכ- 30 אחוז מהבנות בשנתון לא התגייסו משום שהם יהודים דתיים (ביחד 21 אחוז מהשנתון). ועוד כארבעה אחוזים לא התגייסו מסיבות רפואיות, משום שאינם מתגוררים בישראל או שיש להם עבר פלילי. תכלס – אין מאיפה להביא עוד חיילים.

אז על מה כל המהומה?

את ההסבר הבא אני מאמץ מתוך צמד מאמרים של עפרה בן ישי ויגיל לוי בספר "צבא מחנך עם" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2016, הציטוטים להלן מתוכם). עוד לפני הכרזת העצמאות ובשנים שלאחריה, נתפסו מערכת החינוך והצבא כשני הכוחות המרכזיים, השותפים לבניין האומה. "החינוך בבתי הספר צריך להיות מכוון לחנך אדם, יהודי, חלוץ ולוחם" אמר בן גוריון בשנת 1954, ועל צה"ל הוטל "לסייע בחינוך האומה לתפקידיה". בן גוריון אפילו הקדים את בנט ביוזמות החינוכיות, ודרש: "יש צורך שפעם או פעמיים בשנה יכונסו כל המורים למחנה, ואנשי הצבא ישוחחו איתם על ענייני הביטחון והכשרת הנוער להגנת המולדת ולבניין אומה מלוכדת".

> 37 אחוזים מתלמידי כיתה ד' מגיעים לבית הספר רעבים

קורס קצינים בצה"ל. צילום: דובר צה"ל, פלאש90

קורס קצינים בצה"ל. צילום: דובר צה"ל, פלאש90

החל משנות השבעים של המאה הקודמת, חלה בהדרגה הפרדה בין שתי המערכות. בתי הספר זיהו עצמם כאחראים על החינוך האזרחי, כתהליך ליברלי של התפתחות האדם; והצבא התמקד בחינוך המקצועי של לוחמיו, בהתאם לתפקידים השונים. אם זה לא ברור מאליו אוסיף, שחינוך אזרחי במהותו מכוון לחשיבה ואילו חינוך צבאי מכוון לצייתנות. מכאן ברור, לדעתי, שלא אמור להיות שום קשר בין שתי המערכות.

כך אנו מגיעים אל שלהי המאה הקודמת, אז גילה צה"ל שהוא נותר מאחור. לא רק ששינויים דמוגרפיים הביאו לירידה באחוזי הגיוס בכל שנתון, אלא שמעמדו של הצבא התערער והוא כבר אינו "נקודת הסכמה משמעותית יחידה בחברה הישראלית". למעשה, התפקיד המרכזי של הצבא בעשורים האחרונים הוא בשליטה על אוכלוסייה אזרחית. משמאל הוא מבוקר על התעמרותו בפלסטינים, ומימין הוא מבוקר על יחסו למתנחלים.

אז מה עושה הצבא המותקף מכל עבר? במקום ללכת לממשלה ולהסביר שככה אי אפשר, הוא זורק את האחריות על מערכת החינוך. כפי שמצוטט אחד ממפקדי צה"ל בדיון משנת אלפיים בנושא החינוך הטכנולוגי וצורכי הצבא: "מערכת החינוך אינה מספקת לצה"ל את הסחורה […] בגלל תכנון לקוי של משרד החינוך ובזבוז כספים על תלמידים הלומדים במגמות שצה"ל אינו זקוק להן".

ומה עושה שר החינוך נפתלי בנט כשצה"ל מתנער מאחריות ומטיל אותה על בתי הספר? במקום לומר לצבא שלא יבלבל את המוח, הוא מצטרף אליו ושולח את המורות והמורים, התלמידות והתלמידים, לימי כיף בבסיסי צה"ל. אף חייל נוסף לא יצא מזה. רק הקטנה נמשכת של מעמד המורה בישראל, כאילו הוא אחראי על מה שקרה לחברה בישראל לנוכח הכיבוש המתמשך.

> לשחרר את מערכת החינוך 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf