newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עהד תמימי הגשימה את חזון החינוך הציוני

צעירה, אישה, משוללת זכויות אדם ובידיים ריקות קמה אל מול חייל, גבר, שליט, עוטה שריון ונשק. נפתלי בנט התפרק כי הפלסטינית גנבה לו את סיפור המתנחלים, ועוד בחנוכה

מאת:

לנוכח התמונות מנבי סלאח מיהר השבוע שר החינוך לשמש קטגור, שופט ותליין, ופסק כי הנערות "הפלסטיניות צריכות לכלות את ימיהן בכלא". אבל למה? נערים ונערות מקרב האחים היהודים בזים לחיילי צה"ל ולשלטון החוק עניין שבשגרה. אלא שזה בדיוק העניין: עהד תמימי עשתה את מה ששמור למתנחלים בלבד.

מהו הדבר שהכי הביך אתכם בתמונת עהד תמימי סוטרת לחייל צה"ל: שאישה מכה גבר? שמוסלמית מכה יהודי? שאזרחית מכה את שליח השלטון והסדר? שתלמידה מכה לוחם מאומן? שבידיים חשופות היא מכה איש עוטה שריון ונשק? שנתינה משוללת זכויות אדם מכה את אדונה אשר שולל את זכויותיה? מקריאת התגובות ברחבי הרשת נראה שגם וגם וגם. בהתקוממות של עהד תמימי היא שיקפה את היפוך התפקידים במיתוס דוד וגולית, שהיה ועודנו אחד הסיפורים המכוננים של החינוך הציוני.

רוח ההכרה העצמית

היהודי החדש על פי סיפור דוד וגלית מופיע ברמז כבר בספרו האוטופי של הרצל, אלטנוילנד, משנת 1902. בראשיתו של הסיפור אנו מתוודעים לדוד, ילד "מסכן קופא מקור בנעליו הקרועות", מקבץ נדבות בסמטאות ווינה. כעבור עשרים שנים אנו פוגשים את דוד בשנית, הפעם בחיפה. "אדם חופשי, בריא, משכיל, רציני בהשקפת עולמו" ובעל מעמד מכובד בקרב הבריות. כיצד התרחש המהפך?

במאמר בשם "החינוך העברי" משנת 1903 (בפרויקט בן יהודה), סיפר זאב ז'בוטינסקי: "היה מעשה ובאודסה חיכינו לפוגרום. הייתי אחד הפקחים, ובחברת שני חברים סיירתי בשווקים, לראות אם נפתחה אי משם רעה". במהלך אותו סיור, כאשר עברו בלב המון מקומי, "השתדלנו ללבוש על פנינו ארשת רוסית, ולדבר במבטא מוסקבאי". לא מפחד, מעיד ז'בוטינסקי, אלא שלא מדעת חשבו, שמוטב לטשטש את היותם יהודים. בהמשך הרחוב הוא ראה רוכל יהודי זקן, בעל זקן ופאות לבוש קפוטה. הזקן היה מבוהל ומפוחד מההמון, אבל לא עשה דבר כדי להסתיר את יהדותו.

"הוא שפחד", סיכם ז'בוטינסקי את החוויה המכוננת, "ראה עצמו בלבו בשעה זו בן חורין יותר מאיתנו. אנחנו אולי לא פחדנו שום פחד, אבל הסתר הסתרנו באורח אינסטינקטיבי את אשר הוא גילה לעין כל". הזקן, גם ברגעי הפחד שמר על זהותו, והם לכאורה ויתרו עליה. לקח הסיפור הפך למשנת החינוך של ז'בוטינסקי: "עתה צריך היסוד הלאומי להיהפך למרכז שיטת החינוך של הנוער היהודי, כיוון שיש לעקור את רוח הבוז העצמי ולהחיות את רוח ההכרה העצמית". רוח הכרה עצמית. האם זה לא מה שעשתה עהד תמימי?

> עהד תמימי העזה לפגוע באגו הגברי והשביר של צה"ל

מי דוד ומי גולית? עהד תמימי מול חייל בנבי סאלח (צילום: חיים שוורצנברג)

מי דוד ומי גולית? עהד תמימי מול שוטרת בנבי סאלח (צילום: חיים שוורצנברג)

רעיון זה של גאווה יהודית היה משותף לכל הזרמים בציונות, והוא קיבל מקום של כבוד בתוכנית הלימודים הראשונה של מדינת ישראל משנת 1954. המורות והמורים נדרשו "להקנות לתלמידים את הידיעה כי עמנו, שהוא מהקטנים בגויים […] לא התבטל בפני גויים גדולים ותרבותם". לא להתבטל. עהד תמימי?

הקטן והמעז מנצח

ואל תחשבו שזה עניין היסטורי. שבעים שנות עצמאות עם צבא כובש ומנצח, לא הצליחו לגמול אותנו מהיזקקות לגאווה לאומית. לשם כך מקבלים תלמידנו מישמש היסטורי המעוות יחד את דוד הנער, יהודה המכבי ומלחמת העצמאות. בעמוד אודות חג החנוכה באתר משרד החינוך, כתוב כך: "אם היינו במקומו של דוד בן גוריון, כשאנו מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים, והסיכוי הריאלי להצליח הוא אפסי, האם היינו מצביעים בעד המהלך ההיסטורי? או שמא ההיגיון והשכל היו ממליצים לנו להיות מציאותיים ולהתנגד להקמת המדינה? מחג חנוכה למדנו, שרק אם עושים את הצעד הראשון, יקרה הנס. צריך לעשות הכול כדי לא להסתפק בהווה." לא להסתפק בהווה. האם זה לא מה שעשתה עהד תמימי?

לפני שנה הפיקה הטלוויזיה החינוכית פרק אודות דוד וגלית במסגרת הסדרה "חדשות התנ"ך", המשמש כעזר הוראה בבתי הספר. בסרט מסביר צביקה הדר, בתפקיד מגיש החדשות, לתלמידים: "לא סתם הקרב בין דוד לגולית הפך לסמל לקרב בין כוחות לא שקולים. כמה כאלה היו, אפילו כאן אצלנו! 1948: מדינת ישראל הקטנה, שעוד לא הייתה בת יום, הותקפה על ידי צבאות ענק מסוריה, מצרים, ירדן, לבנון, עיראק, ערב הסעודית, וישראל מדינה קטנטנה עם צבא חדש, מעטים מול רבים וחזקים… אבל גם במלחמה הזאת דוד ניצח את גולית". לא כאן המקום לדון בשקרים ההיסטוריים שבטקסט, אלא להדגיש את המסר: הקטן והמעז מנצח. עהד תמימי?

ואם כבר דייסה היסטורית, איך אפשר בלי השואה. הנה נפתלי בנט בטקסט לרגל יום השנה למרד גטו וורשה: "אפשר לשאול מה היה הטעם במרד חסר כל סיכוי? […] מעטים מול רבים נלחמו במערכה אבודה למען כבוד העם היהודי." כבוד העם. עהד תמימי?

> תושבי מבשרת ציון זעמו על עובד התברואה, והוא פוטר תוך שעתיים

נובמבר 2012. עאהד תמימי וילדות נוספות מהכפר מנסות לחסום ג'יפ צבאי לאחר מעצר של ילד בן 15 במהלך הפגנה בנבי סאלח (אקטיבטילס)

נובמבר 2012. עאהד תמימי וילדות נוספות מהכפר מנסות לחסום ג'יפ צבאי לאחר מעצר של ילד בן 15 במהלך הפגנה בנבי סאלח (אקטיבטילס)

עוד קצת מזה באתר משרד החינוך (מסמך וורד). והפעם, מערך שיעור חברה לתלמידי תיכון אודות גבורה יהודית, של נשים, לרגל חג החנוכה: במחנה עבודה בכפייה של נשים יהודיות בזמן מלחמת העולם השניה, אילתרו הנשים חנוכייה, והדליקו בה מדי ערב מעט שמן. באחד הערבים נשמעה הצפירה לכיבוי אורות, בטרם כבו הנרות. אור הנרות הסגיר אותן, ואל החדר פרצה בצעקות ואיומים שומרת המחנה במדי אס.אס. הנשים הסבירו לה שהן מצינות את החג לזכר המכבים "כאשר יהודים מעטים ניצחו גויים רבים". והנה נעשה להן נס: לא רק שהן לא נענשו באותו הלילה, אלא אף זכו ליחס מכבד יותר בימים הבאים מצד המפקדת. לאור הסיפור מתבקשים התלמידים לברר את משמעות המושג גבורה, והמורים מתבקשים לסכם: לנו, כיהודים, גבורה היא ניצחון הרוח. ניצחון הרוח. עהד תמימי גיבורה, או שזה רק "לנו, כיהודים"?

אשפה ריקה

ולקינוח – ממש בבוקר יום השישי שעבר, כמה שעות לפני שעהד תמימי חטפה לנו את הסיפור, התפרסם באתר המתנחלים "סרוגים", שיר חנוכה אקטואלי מאת רונית שני. הנה שני בתים מהשיר:

מעטים מול רבים, / חלשים אל מול גיבורים. / רואים דיוקן אביהם אברהם, / מנחה חניכיו מול מעצמות עולם. / אשפתם ריקה, נטולת חצים. / שמים הם בקלע מספר אבנים.
בניתוח ארצי הקרבות אבודים! / קרב אברהם, האחים, וודאי המכבים. / אך מול קול ההיגיון ניצב "היגיון יהודי". / שעובד קצת אחרת, יותר אמוני. / מתעלם מניתוח הסיכויים הצפויים, / ושם מבטחו בבורא עולם. / בתוספת גדלות רוח, אמונה וחזון / מסתבר שלא תמיד יש להקשיב לקול ההיגיון.

אם כבר אקטואליה, מי בדיוק "אשפתם ריקה" בשטחים הכבושים? אם קוראים את השיר בהגינות, רואים שהוא נכתב אודות עהד תמימי, הרבה יותר מאשר אודות עוטי השריון והנשק בהתנחלויות. ועל זה, נפתלי בנט לא יסלח לה לעולם.

> חיילים תועדו מכים פלסטיני אזוק. האם איילת שקד תקרא לפתוח בחקירה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf