פרשת המרצה מבר-אילן: הטרנספר כבר אינו בשוליים

קל לטעון שמדובר ב"עשב שוטה" שאינו מלמד דבר על החברה שבה הוא חי או על האוניברסיטה שבה הוא מלמד. אוניברסיטת בר-אילן (צילום: אוניברסיטת בר-אילן / פליקר, CC BY-SA 2.0)

מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן נאשם בתכנון פיגועי טרור המוניים נגד ערבים ופלסטינים. על פי כתב האישום, הוא תכנן להקים 12 חוליות טרור שיפעלו ביישובים ערביים ובערים מעורבות, ואף דיבר מפורשות על פגיעה בנשים ובילדים.

קל יהיה לחברה היהודית לטעון שמדובר ב"עשב שוטה", באדם קיצוני וחריג שאינו מלמד דבר על החברה שבה הוא חי או על האוניברסיטה שבה הוא מלמד. זו גם תהיה הדרך הנוחה ביותר להימנע מהשאלה הקשה באמת: על איזו קרקע פוליטית וחברתית צומחת האפשרות לחשוב על רצח המוני של פלסטינים כתוכנית פוליטית מעשית?

 >> הוא לא רק תכנן פיגועים; הוא כבר חשב מי יגור בבתים שלנו 

התשובה ברורה כשמש: הג'נוסייד בעזה הגיע לאחר שנים של הקצנה בשיח הציבורי והפוליטי בישראל, וכיום רעיונות שבעבר זוהו עם השוליים הכהניסטיים גולשים בהתמדה אל לב השיח ההגמוני הלגיטימי. התמיכה המופגנת בטרנספר, בגירוש, בשלילת זכויות, בענישה קולקטיבית, בהתעללות באסירים ובפגיעה באוכלוסייה אזרחית כבר אינה נחלתו של קומץ קיצוניים בלבד. הגבול בין מה שאסור לומר למה שאפשר להציע, ובין מה שאפשר להציע למה שאפשר להתחיל לעשות, הולך ונשחק.

טרנספר אינו מתחיל בהכרח במשאיות שמגיעות יום אחד לפנות אוכלוסייה. הוא מתחיל הרבה קודם: בהפיכת אוכלוסייה ילידית לאיום לכאורה; בהתרת הדיבור על סילוקה; בערעור הלגיטימיות של נוכחותה במרחב; בדחיקת רגליה מאדמתה; בצמצום מרחב הפעולה שלה ובפגיעה בייצוגה הפוליטי, כפי שקרה לאחרונה ליו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה; ובהפיכת האלימות נגדה לדבר שאפשר לדמיין, לעודד ולבסוף גם לתכנן.

לכן קשה לנתק את תוכניתו של המרצה ממה שראינו ושמענו רק לאחרונה ליד מג'ד אל-כרום. כמובן, אין מדובר באותם מעשים ואסור לטשטש את ההבדלים ביניהם. אבל האירועים שם המחישו עד כמה שאלת הקרקע והנוכחות הפלסטינית בגליל יכולה להפוך במהירות לזירה של עימות לאומי רחב. הקמת מאחז בשטח קק"ל הסמוך ליישוב עוררה בקרב התושבים חשש מפני השתלטות על אדמותיהם והרחבת ה"התיישבות", והובילה למחאה ציבורית. בתוך זמן קצר לווה המאבק המקומי גם בשיח ציבורי שהציג את התושבים הפלסטינים עצמם כבעיה וכמי שיש לרסן את נוכחותם במרחב.

מי שמקשיב למה שנאמר סביב המאחז ליד מג'ד אל-כרום ועוקב אחר השיח הרחב יותר על "ייהוד הגליל", טרנספר ומחיקת הנוכחות הפלסטינית, אינו יכול להרשות לעצמו להתייחס לתוכנית המיוחסת למרצה מבר-אילן כאילו נולדה במוחו של אדם יחיד.

אין פירוש הדבר שכל מי שמדבר בשפה גזענית מתכנן מעשי טרור. בוודאי שלא. האחריות הפלילית היא אישית, ובית המשפט יקבע אם הנאשם אשם (גם בכך יש ספק!). אבל רעיונות אינם נוצרים בחלל ריק. חברה מציבה גבולות למה שאפשר לחשוב, לומר ולדמיין. וכאשר הגבולות האלה נעים שוב ושוב לכיוון אחד – כאשר פלסטינים מוצגים כאיום דמוגרפי וביטחוני, כאשר טרנספר הופך להצעה פוליטית שאפשר לדון בה וכאשר דה-לגיטימציה נעשית יומיומית – אנחנו כבר לא מופתעים.ות.

על האקדמיה הישראלית מוטל כעת להביט במראה. בשנים האחרונות האוניברסיטאות לא רק שתקו מול ג'נוסייד, טיהור אתני ותהליכי פשיזציה. במקרים רבים הן עצמן השתתפו ביצירת אקלים של חשדנות, מעקב והשתקה כלפי סטודנטים וסטודנטיות פלסטינים וחברי וחברות סגל ערבים, ואף נקטו צעדי הדרה, השעיה והפסקת לימודים. התבטאויות פוליטיות של פלסטינים, ולעיתים של אנשי שמאל יהודים, הפכו לא פעם לעילה לתלונות, לבירורים ולהליכים משמעתיים. גבולות חופש הביטוי הצטמצמו דווקא בתקופה שבה גבולות השיח האלים נגד פלסטינים התרחבו.

הפער הזה מחייב להעלות שאלה פשוטה: כיצד יגיבו מוסדות שהפגינו לעיתים אפס סובלנות כלפי התבטאויות של סטודנטים ומרצים פלסטינים, כאשר איש אקדמיה נאשם לא בהתבטאות מקוממת, אלא בתכנון אלימות המונית נגד ערבים ופלסטינים?

המבחן של אוניברסיטת בר-אילן, ושל האקדמיה הישראלית בכלל, אינו מסתכם בטיפול באדם אחד. נדרשת תגובה מוסדית חד-משמעית למעשים החמורים המיוחסים לו. ואכן, לאחר הגשת כתב האישום הודיעה האוניברסיטה כי היא "מוקיעה ומזועזעת מהמעשים המיוחסים למרצה" וכי הוא יושעה לאלתר עד תום ההליכים. אבל לצד זאת נדרש גם חשבון נפש עמוק בהרבה: מה היה תפקידה של האקדמיה בחברה שבה נורמלו דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של פלסטינים, רעיון הטרנספר חזר אל מרכז השיח, והעליונות היהודית והפשיזציה הולכות ומעמיקות?

תהיו כנים עם עצמכם.ן, ואל תגידו לנו שוב שזה "עשב שוטה". איני רוצה לשמוע יותר את הביטוי הזה. עצם ההתעקשות לקרוא למקרים כאלה "עשבים שוטים" הפכה בעיניי למעשה אלים בפני עצמו: היא מבודדת כל מקרה מההקשר שבו צמח, מוחקת את המבנה הפוליטי והחברתי שמאפשר אותו, ופוטרת אתכם.ן מאחריות.

כשאותם "עשבים שוטים" מופיעים שוב ושוב, כשהשיח על טרנספר ועל פגיעה בפלסטינים נעשה גלוי ולגיטימי יותר, וכשהפשיזם הוא השיח ההגמוני – הבעיה כבר מזמן אינה העשב. הבעיה היא הקרקע שמצמיחה אותו, וההתעקשות להמשיך לכנות אותו "עשב שוטה" היא שיתוף פעולה.

המאחז ליד מג'ד אל-כרום, כמו כתב האישום נגד המרצה מבר-אילן, מחייב אתכם.ן להסתכל על הקרקע הזאת: על המעבר משפה של עליונות לשפה של טרנספר, ומשפה של טרנספר לשפה של ג'נוסייד; ועל המעבר ממתן לגיטימציה לדמיין הרג המוני לאפשרות שמישהו יתרגם זאת לתוכנית פעולה.

אם תמשיכו לתאר את המעשה הזה כקיצוני וחריג שאינו מעיד על הכלל, תהפכו גם אתם.ן לשותפים.ות בטשטוש המציאות ובנרמולה. לא מדובר באדם שפעל בחלל ריק, אלא בחברה ובמוסדותיה, שבמשך שנים הפכו את הקרקע הזאת לפורייה באמצעות גזענות, הסתה ונרמול הולך וגובר של שיח על טרנספר ושל אלימות כלפי האזרחים הפלסטינים.

פרופ' אריז' סבאע'-ח'ורי היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחברה באקדמיה לשוויון