גיבור מקומי: לזכרו של ד"ר אורי גולדברג

אינטלקטואל ציבורי עצמאי, חסר פשרות, חריף במפגיע. אורי גולדברג

בחול המועד סוכות חשבתי שזמנו של אוֹרי קצוב ושכדאי שאסע לפגוש אותו. שלחתי לו הודעה: מה שלומך, אורי. בלילה, לאחר חצות, הוא ענה לי: שאלה מורכבת, אסי. כתוב לי מחר ואתדרך אותך כשיסתייע. כתבתי לו בבוקר שיחזור אליי כשמתאים לו, ואתקשר. הוא כבר לא ענה. ארבעה ימים לאחר מכן נפטר.

הכרתי צל אחד מהצללים הרבים שהטיל אורי גולדברג בעולם הזה. למשך שנים ספורות, לפני יותר מעשור, היינו חברים טובים והלכנו יחד כברת דרך. בהמשך הפכה התקשורת האישית בינינו למקוטעת. אורי מימש את העצמאות הרעיונית המלאה שבה חשק, וחשיבתו וכתיבתו הפכו מופשטות יותר. אף שאנחנו משתייכים לאותו פלג זעיר בשמאל היהודי-ישראלי, לאחר 7 באוקטובר התקשיתי עם האופן שבו ניתח את המציאות. לא משום שהיתה לי מחלוקת מהותית עם גישתו, אלא משום שכתיבתו היתה קודרת ומשתקת. אורי השתמש במברשת רחבה, עיוורת לגווני ביניים, והיא הפיקה ציור אפל ובלתי עביר.

רבים מהפוסטים של אורי על רצח העם בעזה, הטיהור האתני בגדה המערבית והאלימות המשתוללת של ישראל ברחבי המזרח התיכון הסתיימו במילים "החיים צועקים". הסכמתי איתו, אבל לא מצאתי את החיים בדברים שכתב. כעסתי עליו, סלדתי ממקצת מדבריו, אבל לא אמרתי לו דבר. רק בדיעבד הבנתי שמותו שלו הוא זה שנבע ממקלדתו.

הטקסט הזה הוא לזכרו.

לשדד את שכבת המגן האוטמת

אורי היה בין הכותבים הראשונים בבלוג "אפשר לחשוב", שנוסד ב-2011 ועל בסיסו התגבש הפורום לחשיבה אזורית. שנתיים לאחר מכן היה אורי חלק מצוות החשיבה לקראת הקמת הפורום. ביקשתי ממנו לכתוב טיוטה של ה"אני מאמין" שלנו, ובדצמבר 2013 הוא שלח לי את הטקסט הבא:

"ישראל משוכנעת שהיא וילה בג'ונגל. החברה הישראלית, וכמוה התקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה, מניחות כנקודת מוצא את השונות והבידוד של ישראל מסביבתה. השיח הישראלי תקוע. הוא עוסק בעיקר במתיחת גבולות 'בינינו' ל'בינם'. ההפרדה הראשונה והמשמעותית ביותר היא בין ישראל וסביבתה, בין ערבים ויהודים. ה'פורום לחשיבה אזורית' מבקש לערער על היציבות ההרסנית של הפרדה זו.

"חברי הפורום לחשיבה אזורית מגיעים מרקעים שונים, אך עבור כולנו המזרח התיכון הוא חלק מן החיים. מאסנו בגדרות המוחשיות והבלתי מוחשיות, בקווים ובשלטים האדומים. נזקן של החומות הבצורות שהקמנו סביבנו הולך וגובר. אם נמשיך ונבנה אותן, נאבד קשר עם המציאות. אנחנו מבקשים לשנות את האופן החד-ממדי שבו מבינה ישראל את קיומה במזרח התיכון.

"עלינו לשדד את שכבת המגן האוטמת את השיח הציבורי הישראלי, לקעקע את החומות שהן יסודותיו. לשם כך, יעסקו חברי הפורום באופן מתמשך בניסוח אלטרנטיבה לייצוגים המקובלים והשחוקים של הערבי, המוסלמי והמזרח-תיכוני בתודעה הישראלית. חברי הפורום יתראיינו בתקשורת, יכתבו טורי דעה, יתבטאו בבמות אינטרנטיות ויעשו כל שביכולתם לבקר ולהתריע על סכנות הבידוד והחד-ממדיות. נחדיר ממד של אמפתיה אל העיסוק הישראלי במזרח התיכון. האמפתיה שלנו נמצאת בעת ובעונה אחת מעל ומתחת לוויכוח 'האידיאולוגי' בישראל. מתחת, כיוון שהיא מבקשת לתת קול לחיים הרוחשים באון מכל צדי הקווים המתוחים כביכול 'בינינו' ל'בינם'. מעל, כיוון שהיא אינה מבקשת להכריע בוויכוח הקיים אלא להתוות כיוון לאלטרנטיבה גורפת.

"עלינו לזרוע זרעי עומק שיניבו פרי של חידוש, שילוב וקיימות. אנחנו שואפים להגיע אל מקבלי ההחלטות ומעצבי הדעות, לכתוב ניירות עמדה ומדיניות ולהשתתף בדיוני תכנון לטווח בינוני וארוך. אנחנו מבקשים לקדם פעילות מחקרית-ציבורית המעלה על נס את השתלבותה של ישראל באזור ואת התנהלותה בו כשווה בין שווים.

"אנחנו מבקשים לקדם עבודה שתהווה בירור מתמשך, גילוי מתמיד של המשמעויות הטמונות בהשתייכותנו למזרח התיכון. הנתיב שאנחנו מבקשים להתוות שואף להיפגש עם השכונה והשכנים באופן בלתי אמצעי. רק כשנכיר 'בהם' – בפלסטינים אזרחי ישראל, בתושבי המדינות השכנות, באחים המוסלמים ובסלפים – כחלק ממה שהופך אותנו לעצמנו, נוכל לחשוב על עתיד בר קיימא במזרח התיכון".

הטיוטה הזו עובדה במאמץ קולקטיבי ועברה כמה גלגולים לפני שהתפרסמה כנוסח המוסכם לתיאור הפורום לחשיבה אזורית. ב-13 השנים שחלפו מאז השתנה גם הנוסח הזה, אבל משהו בטקסט הראשוני שהציע אורי תפס את המהות של ההתארגנות המחקרית-ציבורית שלנו בשלב הגיבוש שלה: הערעור על חומות התודעה, האמפתיה הבסיסית לכל תושבי המזרח התיכון, התוויית כיוון להשתלבותה של ישראל במזה"ת כשווה בין שווים, ושאיפה להשפיע על תהליכי התכנון, החשיבה וקבלת ההחלטות במוסדות המדינה.

חלפו השנים. המציאות השתנתה, ויכולתנו – המוגבלת מלכתחילה – להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה ירדה לאפס. הפורום השתנה בהתאם. התמקדנו בהשפעה על השיח המקצועי, החינוכי והציבורי, וקיווינו שהשינוי האיטי, ההדרגתי, ארוך הטווח, יבוא מלמטה. בשנים האחרונות המטרה הצטמצמה לעמידה איתנה מול הסחף הפשיסטי היהודאי.

אינטלקטואל ציבורי עצמאי

גם אורי השתנה מאוד. אני חושב היום על יומרתו, יומרתנו, "להגיע אל מקבלי ההחלטות ומעצבי הדעות, לכתוב ניירות עמדה ומדיניות ולהשתתף בדיוני תכנון לטווח בינוני וארוך". כאשר אורי כתב את המילים הללו הוא היה חלק ממערכת הביטחון, כיועץ חיצוני בעל מומחיות יוצאת דופן לענייני איראן ותיאולוגיה שיעית. אתר הפורום נחשב גם אז חתרני, ולכן אורי לא היה יכול לפרסם את מאמריו בשמו. רק כשעזב את המערכת, כמה שנים אחר כך, החזרנו את הטקסטים לבעליהם. כששוחחתי איתו על מה שמכונה "קריירה", זמן קצר לפני שנקלט כאיש סגל באוניברסיטת רייכמן, הוא אמר לי בפשטות: אני רוצה לעשות בדיוק את מה שטוב לאורי גולדברג לעשות.

הבנתי זאת אז כסוג של פרידה מקצועית. אורי ביקש לפרוש ממחויבות קבוצתית, גמישה ככל שתהיה, ממסגרות קולקטיביות של חשיבה או פעולה, ומשיקולים ארגוניים מגבילים. בשלב זה הוא כבר היה זאב בודד. לאחר שנים ספורות כמרצה ברייכמן הוא נפלט משם, והתבלט בהדרגה כאינטלקטואל ציבורי עצמאי, חסר פשרות, חריף במפגיע. דבר לא נותר מאורי שביקש להגיע אל מקבלי ההחלטות ומעצבי הדעות ולהשתתף בדיוני תכנון מדיני. הפער הזה הרחיק בינינו, לא משום שחשבתי שיש לגישת הפורום סיכוי בממסד, אלא משום שחשבתי, ואני עדיין חושב, שיש וחייב להיות לנו סיכוי בדעת הקהל היהודית-ישראלית.

מאז 7 באוקטובר אורי עשה בדיוק את מה שטוב לאורי גולדברג. פעילותו במסגרת הפורום הצטמצמה למעורבות גדולה בדיונים עקרוניים בקבוצת הוואטסאפ, שנגעו לאותה "אלטרנטיבה גורפת" שביקש. הדיונים היו קשים ומרים, לא משום שהיה בקבוצה אדם שהצדיק את הפורענות היהודאית, אלא משום שהיו בה כאלה שהתעקשו על הכרה בנזקיה של הפורענות האסלאמיסטית. אורי לא היה מעוניין להשתתף בשיחה מהסוג הזה, לא בקבוצה ובוודאי שלא בכתיבתו הפומבית. כאינטלקטואל ציבורי העוסק בענייני השעה בעזה, ישראל, איראן והמזרח התיכון הוא היה מוכיח בשער, ממוקד מטרה, קשוח וחסר חמלה. "אני מניח על השולחן", הוא כתב לי באמצע 2024.

במשך שנים אורי חתם את המיילים שלו במילים מהחיבור דאו דה ג'ינג המיוחס ללאו דזה. בתרגום (שלי) מאנגלית, הטקסט לימד את הדברים הבאים: "אחרי מריבה קשה נותרת בהכרח טינה כלשהי. אין מה לעשות בעניין. לכן החכם מקיים את חלקו בהסכם, אך אינו תובע את המגיע לו. בעל המידה הטובה ממלא את חלקו, וחסר המידה הטובה דורש מאחרים למלא את חובותיהם. הדרך השמיימית אינה נושאת פנים. היא תמיד נמצאת עם האנשים הטובים". בכתיבתו, ובעיקר בשלוש השנים האחרונות לחייו, אימץ אורי את ההגות הדאואיסטית הזו: הוא מילא את חלקו. הוא הניח את הדברים כהווייתם על השולחן.

אחד העניינים שאורי הותקף קשות בגללם ברשתות החברתיות במהלך המלחמה היה הרעיון שמחשבה דתית הנתפסת כפונדמנטליסטית אינה בהכרח כזו. בשלב כלשהו התייעצתי איתו בנושא, כאשר עבדנו על הקדמה לטקסט שנגע בין היתר באידיאולוגיה של חמאס. בהתכתבות בינינו הוא הציע לי את הפסקה הבאה. ההקדמה נזנחה והפסקה נגנזה, אבל המילים ששלח לי אורי עדיין מעוררות מחשבה:

"האם 'פרגמטיות' דתית שקולה ל'מתינות' דתית? ובמילים אחרות, האם מחויבות לפסיקה הלכתית על פי אילוצי חיים ומציאות דינמית שקולה למחויבות לעקרונות מוסריים פתוחים ומכילים? פרופ' וויליאם אגינטון מציע בספרו, In Defense of Religious Moderation (Columbia University Press, 2011), שההבחנה בין מתינות ופונדמנטליזם דתיים לא נגזרת בהכרח ממחויבות לעקרונות שונים. הוא מסביר שפונדמנטליסטים דתיים מחויבים לקיומו של code of codes, מאגר של עקרונות 'חקוקים בסלע' שמתוכם נגזר כל עיקרון אחר ובמיוחד כאלה שמסייעים בהתמודדות עם מציאות משתנה. אמונה בקיומם של עקרונות-על 'חקוקים בסלע' משותפת, מסביר פרופ' אגינטון, לפונדמנטליסטים דתיים ולאתאיסטים נחושים. אולם מתינות דתית איננה מחויבת ל-code of codes אלא ליכולת לנסח ולחולל עקרונות תקפים מתוך מציאות משתנה. מחויבות מתונה זו איננה 'פשרה' אלא ליבת האמונה הדתית עצמה. לפיכך, דחיית ההכרעה במטרות האסטרטגיות יכולה להימשך שנות דור, שבהן שיקול דעת וזהירות מחליפים הרפתקנות ופורענות, ובסופו של דבר מקיימים מציאות שבה גם עמדות, דעות והנחות יסוד מתפתחות ומשתנות […] אין פונדמנטליסט פרגמטי. העניין הוא שהרוב המוחלט לא פונדמנטליסטים. "פרגמטיות" היא מודוס של אמונה, לא אסטרטגיה".

לעיתים קרובות נדרשה קריאה שנייה ושלישית כדי להבין דברים שאורי כתב. שיחה או התכתבות איתו היו מסייעות להבהרת הכתיבה המופשטת שלו ולהנגשתה תוך הימנעות ממכשולים מיותרים. אולם, כאמור, מאז 7 באוקטובר אורי ויתר על ריכוך ושיוף של עמדותיו ומחשבותיו. 13 שנה חלפו מאז הביע את שאיפתו להשפעה מבפנים על המערכת, באותו טקסט ראשוני על הפורום, עד ימיו האחרונים, שבהם פנה עורף מתריס לשאיפה הזו. בשנה הראשונה למלחמה הזכיר לי אורי את דמותו של רבי שמעון בר יוחאי. על פי האגדה, 12 שנה חלפו עד שיצאו הרשב"י ובנו מהמערה שבה הסתתרו מהרומאים. השניים זעמו למראה החקלאים שהניחו את חיי הרוח ועסקו בענייני השעה, וכל מקום שנתנו בו את עיניהם הרושפות נשרף, עד שיצאה בת קול והחזירה אותם למערה לשנה נוספת באומרה: "להחריב עולמי יצאתם?"

שוב ושוב שאלתי את עצמי מאז 7 באוקטובר מדוע אורי מותיר את עולמנו מתבוסס בחורבן שהמיטו עליו הקנאים. מדוע הוא כותב ממקום צודק ורמוס וקשה שבו האדמה לעולם לא תהיה תחוחה, אף שהוא עצמו תמיד תבע הכרה בעולם התחוח. מדוע אין בניתוח הפוליטי ובנוכחות הציבורית שלו חמלה פנימית, נכונות להבחין בין גוונים בחברה ובפוליטיקה היהודית-ישראלית, כשם שהוא ואנחנו מתעקשים להבחין בגוונים בקרב יריביה הקשים ביותר של ישראל. מדוע אין בדבריו שמץ של נחמה, תקווה, סדק שיאפשרו לנו לעבד את האדמה, לתחח אותה, להפוך אותה, לקיים עליה את החיים שנותרו. הרי החיים צעקו. אורי פעל בישראל ומתוכה, אבל כתב כאינטלקטואל שכבר נפרד ממדינתו, נטש אותה ומשקיף עליה מבחוץ. רק בדיעבד הבנתי שלא מישראל בלבד הוא נפרד, אלא מהעולם כולו. הוא כתב ודיבר כנביא זעם בימיו האחרונים, שאומר לכולם שלום ולא להתראות.

הדרך השמיימית לא נשאה פנים

שנה אל תוך המלחמה אורי הודיע לעוקביו שאובחן כחולה בסרטן המעי הגס. הפוסטים הפוליטיים שלו הלכו והתמעטו, ואת מקומם תפס תיעוד פומבי שיטתי, קודר ומשתק של גסיסתו המיוסרת וחסרת הרחמים, שייסרה ללא רחם את משפחתו, חבריו ואוהביו. כשקראתי את מסכת התמודדותו עם סבלותיו חלחלה אליי ההבנה: המוות מילא את כולו. האישי נשזר בפוליטי, נכרך בו לבלי התר, ויחד צעדו אל החידלון המשותף. הפסקתי לכעוס על אורי. המוות קם עליו לכלותו, ואורי לא ריחם על איש מאיתנו. עולמו חרב עליו, והוא הכניס אותנו אל תוכו. כאשר כתב על הקץ הקולקטיבי הוא חזה את קיצו האינדיבידואלי. עזה ההולכת ונהרסת, ישראל ההולכת ונהרסת ואורי גולדברג ההולך ונהרס, כולם התמזגו לכדי תהליך אחד, מתועד בחדות אכזרית ובפירוט מהפך קרביים. לא היה בתהליך הזה שמץ נחמה או חמלה משום שלא יכול להיות לו סוף טוב. הסוף הוא המוות, והדרך השמיימית לא נשאה פנים.

כתבתי לו: "נוסעים בכבישי הארץ הזו, שנדמה לי שגם לך יש חיבה מיוחדת אליה. מארק נופלר מנעים את זמננו. חושב עליך. נורבגיה (צילום: אסף דוד)

אורי אהב מאוד את המוזיקה של מארק נופלר מקריירת הסולו שלו. הגיטריסט הטרובדור, מספר הסיפורים, ליווה את אורי לאורך הכתיבה של אחד מספריו. באוקטובר 2025, בעת שהיינו בטיול משפחתי בנורבגיה, שלחתי לאורי את התמונה המצורפת וכתבתי לו: "נוסעים בכבישי הארץ הזו, שנדמה לי שגם לך יש חיבה מיוחדת אליה. מארק נופלר מנעים את זמננו. חושב עליך. שולח חיבוקים וחיזוקים ואיחולי החלמה שלמה ומהירה????". אורי הגיב: "תודה, נשמה. ד"ש למארק ולנורבגיה (שכמו שאתה זוכר מ'החיים, היקום וכל השאר' הביאה לאיש שעיצב אותה פרס נחשב על עיצוב כוכבים). שתתמלא ותתמלאו כוח????".

בלווייתו של אורי ניגן בנו הצעיר את Going Home, נעימת הנושא מהאלבום האינסטרומנטלי של נופלר, Local Hero. אורי הוא גיבור מקומי של קהילת שמאל רדיקלי זעירה בישראל, אבל ביום מן הימים, כשיפקחו המדינה והחברה היהודית-ישראלית את עיניהן, הוא יוכר וייזכר כגיבור מקומי במעגלים רחבים יותר. לא משום שכתב באופן רגיש עבור חברה מוכת טראומה בתקופת מלחמה, אלא משום שהתעקש וצעק שעם ישראל לא חי, ושהדין ייקוב את ההר. הדין נקב, ההר קרס. נותרנו לאסוף את השברים האישיים, הקולקטיביים, הפוליטיים והמוסריים שלנו אחרי אורי ובלעדיו.

אסיים במילותיו של נופלר בשיר Piper to the End:

When I leave this world behind me / To another, I will go

And if there are no pipes in heaven / I'll be going down below

If friends in time be severed / Someday we will meet again

I'll return to leave you never / Be a piper to the end

This has been a day to die for / Now the day is almost done

Up above, a quiet seabird / Turns to face the setting sun

Now the evening dove is calling / And all the hills are burning red

And before the night comes falling / Clouds are lined with golden thread

We watched the fires together / Shared our quarters for a while

Walked the dusty roads together / Came so many miles

This has been a day to die on / Now the day is almost done

Here the pipes will lay beside me / Silent with the battle drum

If friends in time be severed / Someday here we will meet again

I'll return to leave you never / Be a piper to the end

ד"ר אסף דוד הוא חבר, עמית ושותף לדרך של ד"ר אורי גולדברג ז"ל