אשליית ההליך המשפטי התפוצצה, חוזרים למאבק בסיפוח

טוב. זה נגמר. הניסיון להוציא את בנימין נתניהו מרחוב בלפור באמצעות מערכת המשפט הגיע לסיומו, לפחות עד סיום משפטו של נתניהו או עד הערעור בעניינו, במקרה שיורשע. עניין של שלוש או ארבע שנים לכל הפחות.

אין מקום לאנחת רווחה. זה נורא ואיום שאדם המואשם בעבירות כל כך חמורות בכלל רץ לבחירות, מקבל יותר ממיליון קולות ועכשיו מקבל את המנדט להרכבת ממשלה. זה מתן פרס למי שניסה לערער והסית באופן עקבי נגד כל רשויות אכיפת החוק, מהמשטרה שחקרה אותו, דרך הפרקליטות שהמליצה להעמידו לדין ועד ליועץ המשפטי לממשלה שהחליט להגיש את כתב האישום נגדו. זו שבירה של הנורמות הציבוריות האמורות להביא לכך שאדם שרק נחשד בעבירות כאלה יפרוש מהחיים הפוליטיים, לפחות עד שיטוהר שמו. מדינה שבראשה עומד אדם שיש נגדו כתב אישום כזה היא מדינה חולה.

אבל צריך לשים יד על הלב. רבים במחנה השמאל-מרכז תלו תקוות רבות כל כך בהליך המשפטי לא רק משום שרצו חברה נקייה משחיתות, אלא משום שהאמינו שזו הדרך הכי יעילה ו"נקייה" לסיים את שלטונו של נתניהו. במיוחד אחרי בחירות 2015, שבהם נבחר נתניהו בפעם השלישית נגד הסקרים שצפו ניצחון למפלגת העבודה, הוא נראה בלתי מנוצח, וברית הימין שהקים סביבו נראתה בלתי מנוצחת. התחושה היתה שבקלפי נצחונו וניצחון גוש הימין מובטחים.

ההליך המשפטי נתפס כדרך עוקפת מול הוודאות הזו, מול ההכרה מראש בתבוסה ובחוסר אונים. לא מדובר בתיאוריית קונספירציה. לא ישבה חבורה מהפכנים בחדרים סגורים ואפופי עשן במשרד המשפטים ובמשטרה והחליטו "להדיח ראש ממשלה מכהן". ייתכן שאפילו ההפך. סביר שהמשטרה והפרקליטות איחרו לחקור דברים שהיו צריכים להיחקר מזמן.
אני מדבר על השימוש הפוליטי בחקירות. מרגע שהן צפו על פני השטח, רוב רובו של המרכז שמאל נטש כמעט כל התנגדות עקרונית לממשלת הימין של נתניהו, מפירוק מדינת הרווחה דרך ההסתה ומיסוד האפליה נגד האזרחים הפלסטינים בישראל ועד העמקת הכיבוש, ההתנחלויות והאפרטהייד בשטחים הפלסטיניים וסגירת כל חרך מדיני שממנו אפשר להציץ אל מו"מ לסיום המצב הזה.

חייבים להגיד שהמהלך הפוליטי הזה, שהפך את ה"שחיתות" של נתניהו כדגל מרכזי וכמעט יחיד (אני שם את המלה שחיתות במרכאות רק משום שהאישומים עדיין לא הוכחו בבית משפט), עבד לא רע. יש סבירות לא קטנה שההפגנות בפתח תקווה תרמו תרומה משמעותית להחלטה של היועץ המשפטי להגיש את כתב האישום נגד נתניהו. המהלך הזה הוליד את ההצלחה המסחררת של כחול לבן, מפלגה שקמה אד הוק אך ורק סביב הסיסמה "רק לא ביבי" וגרפה יותר משלושים מנדטים בשלוש מערכות בחירות רצופות, הרבה יותר ממה שהצליחה לעשות כל מפלגה אחרת מגוף המרכז שמאל מאז שנות ה-90 של המאה שעברה. סביר להניח שהחקירות וכתב האישום הם שגרמו לכך שנתניהו לא הצליח לקבל את הרוב המיוחל בשלוש מערכות הבחירות האלה.

אבל בסופו של דבר, זה לא הספיק. נתניהו והימין לא מטומטמים. מרגע שהשמאל מרכז היהודי בחר בדרך המשפטית כדרך המלך להוריד את הימין מהשלטון, הוא עשה חיים קלים לימין. היה קל לנתניהו ולדובריו לטעון שלא באמת אכפת למתנגדיו משלטון החוק, אכפת להם לא לראות אותו ואת אנשיו בשלטון. הרי היה בזה גרעין לא מבוטל של אמת. זה הספיק כדי לשמור על לכידות בגוש הימין ולמנוע ממנו להתפורר, גם כאשר השיג תוצאות גרועות יחסית בבחירות בספטמבר 2019.

בוחרים בשחיתות

אבל זו לא היתה הסיבה היחידה לכישלונה של הדרך המשפטית, לכישלון האמונה שהיועץ המשפטי ובית המשפט העליון "יעשו לנו את העבודה" ויעקרו את נתניהו מבלפור ללא קרב פוליטי. מאבק ב"שחיתות" הוא לא מצע פוליטי מספיק. אין לו יכולת לענות על השאלות המורכבות של החברה והפוליטיקה. לא באופן כללי, ובוודאי לא במדינת ישראל. זה בנאלי עד כדי שעמום, אבל הסיפור המרכזי שמכתיב את כל קיומה של מדינת ישראל ב-52 השנים האחרונות הוא הכיבוש. זה מה שמגדיר אותה. זה ותזת "העליונות היהודית", התפיסה שהמדינה הזו "שייכת" אך ורק לקבוצה אתנית אחת, היהודים.

זו בדיוק הסיבה שדווקא ברגע שבו האזרחים העניקו 62 מנדטים למפלגות שנשבעו לא לשבת עם נתניהו, דווקא ברגע ההיסטורי שבו 61 מחברי הכנסת האלה, מליברמן עד הרשימה המשותפת, כולל בל"ד, התלכדו סביב מועמד מוסכם לראשות הממשלה, כל המחנה הזה התפורר לרסיסים. כפי שכתב כאן חגי מטר, כשאורלי לוי, צבי האוזר, יועז הנדל וכמובן גם בני גנץ וגבי אשכנזי, ואחריהם גם עמיר פרץ ואיציק שמולי, היו צריכים לבחור בין שחיתות ובין ערבים, הם בחרו בשחיתות. בחירה בקואליציה הנשענת על המשותפת לא היתה מביאה לסיום הכיבוש. אני לא חושב שלמישהו, כולל במשותפת עצמה, היו ספקות בעניין הזה. אבל קואליציה כזו היתה מאתגרת את רעיון "העליונות היהודית", היתה סודקת בו סדק, שייתכן שהיה מתרחב מאוחר יותר לצוהר, לחלון ולדלת למהלך אמיתי לסיום הכיבוש והאפרטהייד.

מול האופציה הזו, המאבק בשחיתות הוכיח את חולשתו הפוליטית. התברר שאין לו באמת "תיאוריית שינוי", כפי שאוהבים לומר יועצים ארגוניים. כשהן נדרשו להחלטה, המפלגות הפוליטיות שהובילו את המאבק בשחיתות התקפלו. אחרי שהוציאו עשרות מיליוני שקלים על קמפיינים ושלטי חוצות שהסבירו למה בשום אופן אסור להרשות ל"נאשם בפלילים" להרכיב ממשלה, המפלגות שהובילו את מחנה המאבק בשחיתות ממליצות היום להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו ובשבוע הבא כבר יישבו בממשלתו.

אפשר היה לצפות מראש שההסתמכות על מהלך משפטי להביא לסיום שלטון הימין לא יצליח. אבל אין עכשיו זמן לעשות חשבונות ולהאשים האשמות. ישראל מתקרבת עכשיו בצעדי ענק אל סיפוח חלקים בגדה המערבית, מהלך המנוגד באופן בוטה לחוק הבין לאומי, ויהפוך את האפרטהייד להליך רשמי בישראל. כבר שנים ארוכות אנחנו יודעים שהזמניות של הכיבוש היא פיקציה, אבל סיומה של הפיקציה והפיכתה של ישראל למדינה מספחת באופן רשמי יעמיד בספק את עצם הלגיטימיות שלה. זהו המאבק שצריך לנהל עכשיו, צריך לחשוב איך מתנגדים לסיפוח, וגם מה עושים ביום שאחריו. ולא הפרקליטות ולא בית המשפט לא יעזרו כאן.