newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרנק זאפה ברדיו של זגרב. מזרחה בטרמפים: חלק שלישי

ויוה ל'איטליה! ל'איטליה ליבראטה! וגם ויוה קרואטיה, ובכלל. מקצה מערב אל הלב שבמזרח, יומן מסע

מאת:

5.

פאדובה היא המקום הראשון שאני עוצר בו קצת. יש לזה סיבה. רותי גרה פה פעם תקופה. היא מתה על העיר ואני לא מכיר אותה. הלכתי לסגור את החור בהשכלה, בלי הרבה ציפיות, ובהליכה לעומק העיר האין ציפיות התגשמו: שכנתה היומיומית של ונציה באמת נראתה יומיומית. פה ושם כנסיה יפה, פה ושם כיכר נחמדה שאנשים שותים בה ספריץ בתענוג. חוץ מזה – מה?

לרותי יש חבר בעיר, איש חמוד ושמו יארי. הוא אסף אותי לדירתו אחרי שהתמקמתי בהוסטל, לפיצה וכוס יין וקצת עשן במרפסת. לקראת חצות יצאנו באוטו חזרה לעבר ההוסטל, ואז עברנו ליד הפתעה.

זאת היתה כיכר. היא נקרעה למולנו בין הבתים הפרוזאיים, עצומה במידה לא מתקבלת על הדעת, מוקפת בתי עיר משגעים וארמונות רנסאנס. תעלת מים סגלגלה, עטורה פסלי אבן, יצרה אי מושלם במרכזה, אי שהוא מדשאה עטורה במזרקה ומוקפת מים שמוקפים עוד מדשאה שמוקפים כיכר שמוקפת עיר ולילה. "מה זה?" שאלתי את יארי.

> מזרחה בטרמפים חלק שני: בלי חביתה בראש
> מזרחה בטרמפים: חלק ראשון: חצי ויפסאנה, חצי וגאס

"זה פראטו דלה ואלה", הוא ענה, "'האחו שבגיא', הכיכר העירונית השניה הכי גדולה באירופה, אחרי הכיכר האדומה במוסקבה. בכנסיה שם בפינה שמורה הלשון החנוטה של אנטוניוס הקדוש מפאדובה, מייסד העיר".

יובל בן עמי

מה עשה הדבר הזה בתוך העיר הבינונית הזאת? מצטייר שפדובה של הרנסאנס הקימה את הכיכר הלא פרופורציונלית, כדי לנסות ולהשיב לעצמה גאוות עבר. בימי הביניים היתה היא הבירה האינטלקטואלית של איטליה, ובזיקנתה המהוהה, ניסתה להחיות לפחות את התחושה בתעלות ובפסלים.

זה עבד לה. מאותו הרגע היא אחזה בי. חזרנו להוסטל המנוכר והענק כבית חולים מסרט אימה ופגשנו בו חבורת פריזאיות באווירת ימי חופשתן האחרונים. שרנו גירסת חדר מלון מצחיקה של "ויוה ל׳איטליה" של פרנצ׳סקו דה גרגורי ושתינו עוד בקבוק יין, שיארי הביא. מהרחוב למטה באו מחיאות כפיים. איטלקיה צעירה חיכתה שם לחבריה, וכשהם הגיעו יצאנו כולנו לפראטו דלה ואלה, לשבת במרכז היופי הבלתי ניתן לתיעוד הזה, לשיר ולפטפט ולנשום חיים עד שלוש וחצי בבוקר. שלוש וחצי בבוקר, חברים, אחרי שלא ישנתי שני לילות ברצף. פאדובה – ניצחת.

6.

בבוקר הסיע אותי יארי לתחנת דלק גדולה מרשת "אוטוגריל". קניתי לשנינו קפה ונפרדנו במגרש החניה. פסעתי לעבר משאית שחנתה בקצה המגרש ושעליה היו כתובות בענק המילים: "איטליה-קרואטיה". הנהג הסכים מיד לקחת אותי. היעד: בלגרד.

שום דבר לא עד כדי כך פשוט. ממזרח לנופי ההרים והאיים הנהדרים של החוף הקרואטי, 250 ק"מ מנקודת המוצא בפאדובה ו-400 מבלגרד, התקלקלה המשאית. זה קרה במהלך עיקוף על כביש צדדי. נכנסנו למוסך בעיירה זעירה ושמה דוגה רסה. שלוש שעות העברתי שם בשלוות הערביים. היה משעמם וקסום.

יובל בן עמי יובל בן עמי יובל בן עמי

נזכרתי בחוויה שבביקור במקומות כאלה בשנות התשעים. אז הם היו סמרטוטיים הרבה יותר, ובמקרה של קרואטיה – לא ממש על מפת הטרמפים. ב-95' תפשתי טרמפים מפריז לאתונה, ומשם ארצה באוניה. עברתי אז דרך סרביה, שהיתה מקום הזוי וקודר, עסוק בלוחמה ומוכה חרם בינלאומי. סרביה היתה אז גבולית למדי לחוויה כזאת וקרואטיה – לגמרי מחוץ לתחום, בעיקר באזורי הגבול שלה. כמעט עשרים שנה חלפו מאז ועדיין לא מובנת לי מאליה העובדה שאני בכלל יכול להמצא כאן.

הרכב תוקן וחזרנו לכביש. את זגרב עברנו בחושך. ברדיו התנגן Voodoo Child, של הנדריקס, ומיד אחריו – שיר של פרנק זאפה. עלה על דעתי שמעודי לא שמעתי שיר של זאפה ברדיו. הנהג, ולנטין, הסביר שזה רדיו זגרב ושככה זה כאן. הנה, אפשר לחוות משהו מאישיותה המוצלחת של ארץ גם כשלא רואים אותה.

בתחנת דלק עליתי לרשת וראיתי שיש לי מייל מסאלופק. הוא מחוייב להעביר כמה ימים עם העורכת של נשיונל ג'יאוגראפיק, וישהה איתה בעיר אורפה עד ה-28 לחודש. הציע שנצא ביחד לדרך מאורפה יום אחרי. יוצא שהרווחתי יום.

הבטתי במפה וגיליתי שאני בדיוק בחצי הדרך. לקח לי שלוש וחצי יממות להגיע לכאן. יש לי יותר משבוע לחצי השני. אני חייב להתעכב איפשהו, אחרת סתם אתייבש בשמש הכורדית בהמתנה לעיתונאי כוכב ולעורכת נוצצת, אבל לבד משעמם לי להתעכב. כשרותי איתי כיף לי להיות תייר. ככה, לבד, אני מרגיש שמראות יפים מתבזבזים עלי. הדרך היתה העניין עד כה, והיא נגמרת לי.

יוצא שהטרמפים יעילים מדי, מהירים מדי. יותר מדויק: נסיעה יעילה בטרמפים מחייבת אחיזה בכביש ודילוג על תחנות, ולכן היא מהירה מטבעה. אני יכול לעצור בערים, במקום בתחנות דלק, אבל אז אאלץ להשקיע מאמץ לא נורמלי בעליה חזרה לכביש בכל פעם. אני יכול להעדיף כבישים צדדיים, אבל במרחק כזה מדובר יהיה בריצת מרתון בזחילה. אולי אניח לטרמפים בכלל. רכבות ואוטובוסים יאטו אותי במידה וקל לשלוט בהם. אחשוב על זה.

לעת עתה החלטתי להיפרד מולנטין מאה קילומטרים לפני הגבול הסרבי, בתחנת דלק עם מלון זול ונעים. שימשיך בלעדי וישעט קדימה, כי הלאה מכאן זה כבר רחוק מדי, האותיות קיריליות והמזרח מוחשי. בעוד מאה קילומטר מסתיימת אירופה הקתולית. כאן בתחנה מתהלכת אשה בוסנית בחיג׳אב, הבית שלה נמצא לא ממזרח לכאן אלא מדרום, אולי אפילו ממערב. להאט. למתן. לחשוב.

> מזרחה בטרמפים, חלק רביעי: הדנובה הכחולה מרוב בלוז

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf