בלי חביתה בראש. מזרחה בטרמפים: חלק שני
מקצה מערב אל הלב שבמזרח דרך ארבעה חצאי איים ושיר בלובי של בית מלון. יומן מסע
3.
ואז, בבום, זה מתחיל לעבוד.
הלילה הדומם בתחנת הדלק נגמר עוד לפני הזריחה. מחזאי ספרדי צעיר עוצר בתחנה ומחליט לאסוף אותי. ״אם יקרה משהו מוזר, אני כורת לך את הראש״, הוא מזהיר, ומיד מתנצל ומסביר שפעם העביר טרמפיסט גבול בינלאומי והטרמפיסט נתפש מבריח סמים.
הוא נוסע למדריד. אני נרדם קצת ומתעורר לזריחה מעל טירה על צוק וכפר צפוף וכביש אדיר שחותך נוף צחיח. קסטיליה. שבתי אליך, ואין לי שום עניין להשאר בך. חותך את מדריד במונית ועולה על הכביש לברצלונה. הטרמפים מגיעים מיד, אבל מיד. כולם אנשים מהממים, מבסוטים מהקיץ, קונים לי בירות ואני להם קפה. זאת האמנות שלי ואני מרגיש כמו פסנתרן שמרביץ את שופן בגוסטו המושלם, עובר מתחנת דלק אחת לבאה בטירוף.
> מזרחה בטרמפים, חלק ראשון: חצי ויפסאנה, חצי וגאס
אף פעם לא הייתי על הכביש הזה ואני נרעש מהנופים המדבריים שמקיפים אותו. מדריד אינה עיר מדברית. ברצלונה מוקפת בהרים מיוערים, אבל בין לבין – זו אריזונה, קומפלט עם הרי שולחן קטומים. כאן קסטיליה-לה מנשה, בה רצח פסקואל דוארטה, גיבורו של קמילו חוסה סלה, את אמו, מרוב חום ועוני. כאן רכב דון קיחוטה על רוזיננטה הצולעת, מוכה שמש והוזה. "היום היה כה חם שמוחו היה הופך לחביתה, אילו היה לו מוח", כתב סרוונטס. אני, לעומתו, טס במכוניות חדישות, ממוזגות, ובחינם. הנהגים מסרבים לאפשר לי לתרום לדלק. לא מן הנמנע שאני דמות לא פחות נלעגת ועם לא הרבה יותר מוח, אבל אני מבסוט.
מצפון לסראגוסה, אני נופל על הנהג מהחלומות. שמו אדי והוא מורה לקראטה, נכד לאורקאיני תושב קובה שלחם בפרנקו והתאהב בלוחמת ספרדיה, חובב בעלי חיים שנמשך משיכה מיסטית פרדוקסאלית למלחמות השוורים, והוא בכלל צרפתי. הצרפתית שלו כפרית, סבלנית, קלה להבנה. הפוליטיקה שלו שמאלה משל סבא, והכי חשוב, כמצויין בלוחית הרישוי, הוא תושב מחוז Provence, Alpes, Cote d'Azure, המחוז הדרום מזרחי ביותר בצרפת.
זה אומר ששלושים ושתיים שעות אחרי צאתי מקאבו דה רוקה, ולמרות שש שעות של התקעות, אני בצרפת, 1500 ק״מ מקו הזינוק, ושלפני חצות אהיה ממזרח למרסיי, קרוב יותר לאיטליה מלספרד. אני מתלבט האם למצוא מקום לישון בדרך או פשוט לחיות את האינרציה.
4.
להלן, שחר איטלקי בתחנת דלק מעל סן רמו.
היה לילה כהלכתו. חציו הראשון: המשך הנסיעה מזרחה עם אדי, המורה לקרטה. הוא סיפר עוד מסיפור חייו. כך למדתי מדוע הגיב בעצב כה עמוק למראה היצאניות שגודשות את גבול ספרד צרפת. הניסיון העצוב לימד אותי לצפות מגבר כמוהו, שרירי וכפרי, שיזרוק איזו בדיחה שוביניסטית למראן או ישלח לי קריצה מהסוג המקובל, אבל אדי כמעט בכה. בהמשך הערב למדתי שהוא בן זונה. הוא גדל בלי אב ובקושי עם אם, והופקד בבית יתומים שבו הכמרים התאכזרו לילדים. הוא יצא משם עבריין צעיר ולאט לאט השתקם, בין היתר לאחר שגילה את דמותו של יאנוש קורצ׳ק, איש שגילם עבורו אנתיתזה לכמרים ההם. הוא נרגש מאוד לגלות שגם אני שמעתי על קורצ'אק.
אדי נגנב מהפרויקט שלי "שירים בחדרי מלון", שבמסגרתו אני שר שירים על מקומות, במקומות בהם חוברו, אבל בחדר מלון, ומעלה את התוצאה ליוטיוב. הוא התעקש שנעצור בעיר החוף סט. ז'ורז' ברסאנס נולד בעיר הזאת, וחיבר שיר בו הוא מבקש להקבר בחוף הים שלה. יאללה, נוציא את העניין לפועל ואז נמשיך. ירדנו מהכביש ומצאנו, כצפוי, שכל מלונותיה של עיר חוף צרפתית מלאים באוגוסט. אי אפשר היה אפילו לתת לנו רשות להשתמש בחדר עשר דקות למטרות אמנותיות. ניחא. נכנסנו למבואה של מוטל זול וצילמנו את עצמנו שרים את השיר ליד השלט "המלון מלא". בבית החמישי נפתחה הדלת מאחורינו ומנהלת הקבלה שהתעוררה יצאה אלינו המומה. אדי התמוגג.
נפרדנו בחיבוק גדול, בגשם זלעפות, אחרי חצות, בתחנת דלק ליד מרסיי. היה שם קרוואן חבוט ובו שישה צעירים איטלקים שהיו מוכנים לקחת אותי עד מילאנו. אבל הם עסקו לא פחות משעתיים בבישול ואכילה של ספגטי בתוך הקרוואן צלוף הגשם. בינתים מצאתי טרמפ אחר עד הגבול, עם זוג טוניסאים צעיר שהאכיל אותי פיצה והשקה אותי קולה והאזין למוזיקת חתונות טוניסאית מצויינת.
אז הנה, יצא לי לשבת שעתיים באוטו עם המוסלמים של אירופה ולדבר איתם פוליטיקה, בעוד ערי הריוויירה הישנות מתגלות ונעלמות בין הגבעות. מה אתם חושבים שהם אמרו? נכון. גם הם, כמו כל מי שפגשתי באירופה הקיץ, סירבו להאמין שרוב הציבור הישראלי תמך ב-״צוק איתן״, כי ישראלים הם בני אדם טובים. בטח רובם התנגדו.
אחר כך בא השחר הזה מעל סן רמו. אני כמובן עייף אחרי כמעט שתי יממות של נימנומי חתול במושבי מכוניות, אבל איטליה מספקת מקיאטו כפול והתרגשות. בתחנה הזאת עצרו עכשיו שני אוטובוסים מפוצצים שנוסעים מספרד לרומניה. מנוסעיהם למדתי שהמרחק שעשיתי ביום אחד ממדריד לכאן, הוא גם המרחק שמשתרע ביני לבין בוקרשט. מסע של ארבעה חצאי אי: איבריה, איטליה, בלקן ואנטוליה, הגיע בשעה טובה לחצי האי השני.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
