תגובת תושבי יפו לתלישת תמונות הילדים היא רגע נדיר של אנושיות
במשך יותר משנה היו תמונות ילדי עזה שנהרגו חלק מהנוף ביפו, עד שפעילי ימין החלו לתלוש אותן. במקום להתעמת איתם, תושבים פלסטינים ויהודים התגייסו יחד כדי להציל את "כיכר ילדי עזה" ולתלות את התמונות – בכיכר וגם על קירות הבתים

"בזמן שהעולם איבד את המוסריות שלו, היו אנשים שבחרו להישאר אנושיים". תמונות של ילדים שנהרגו בעזה מחוץ לבתי תושבים ביפו (צילום: עבד אבו שחאדה)
לאחרונה העיר יפו מצאה את עצמה תחת מתקפה מצד פעילי רשת מהימין. במוקד ההתקפה – ילדי עזה שנרצחו בשנתיים וחצי האחרונות במהלך רצח העם. ליתר דיוק, תמונותיהם שנתלו ברחוב יפת ונתלשו בגסות מהקיר. מאחורי ההתקפה הזו עומד ניסיון של הימין המשיחי לכפות, באמצעות אלימות פיזית, מציאות חדשה שתמנע מפלסטינים להתאבל ולהתנגד לנרטיב הרשמי.
בעבר ניסתה המדינה לעשות זאת בדרכים מתוחכמות יותר; כעת מנסים לעשות זאת בכוח. אבל מול השיח האלים הזה אפשר לראות ביפו קרן אור, מודל אנושי ופוליטי אחר, כזה שמזהה את חשיבות הרגע ההיסטורי שבו אנו נמצאים.
התמונות עצמן נתלו כבר לפני כשנה וחצי והפכו לחלק מהנוף העירוני. קשה לדעת בדיוק מתי ואיך זה קרה. ככל הנראה, מישהו החליט לתלות את התמונות שהונפו בעצרות השבועיות של עומדים ביחד – ומאז הן פשוט שם. התרגלנו אליהן.
>> תמונות הילדים העזתים המתים סודקות קצת את חומת האטימות
לפני כחמישה חודשים הצליח עובר אורח לצלם מתנחל תולש את התמונות מהקיר. המעשה עורר אז שיח ער סביבן. למחרת תלו פעילי עומדים ביחד את התמונות מחדש, והשגרה שבה על כנה.
לפני כשבועיים שוב הגיעו למקום שני צעירים, אחד מהם חמוש ברובה סער, מיד לאחר צאת שבת, והחלו לתלוש את התמונות. כאשר עוברי אורח העירו להם על מעשיהם, הם החלו להתעמת מילולית עם התושבים. במזל רב האירוע לא הסתיים באסון, לנוכח העובדה שאחד הצעירים היה חמוש, ובצל הלגיטימציה שמעניק השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – ולמעשה גם חלקים רחבים מהקונצנזוס הישראלי – לירי בפלסטינים.
הפעם השיח סביב התמונות היה ער יותר. קבוצות הוואטסאפ של התושבים הפלסטינים ביפו התמלאו בסרטונים ובדיונים על מה שקרה. ואם בעבר פעילי עומדים ביחד היו היחידים שהחזירו את התמונות, הרי שבעקבות הישנות המקרה החליטו כוחות נוספים בעיר שלא להישאר אדישים. כבר בשעות הצהריים שלמחרת יצאה קריאה לפעילות קהילתית: "בשעה שש מחזירים את התמונות". וכך היה.
פלסטינים תושבי יפו, לצד תושבים יהודים, הגיעו בשעה היעודה והחלו להדביק מחדש את התמונות. פעילים ממגוון רחב של עמותות ותנועות הגיעו, בלי לשאול יותר מדי שאלות, פשוט כדי להחזיר את התמונות. חשוב לדמיין את הרגע הזה: אנשים מן השורה ופעילים מכל הסוגים מחזיקים בידיהם תמונות של ילדים ופעוטות שנרצחו בעזה, ובוחרים – למרות כל ההסתה במרחב הציבורי הישראלי – לאפשר לאנושיות שלהם לפעול. לא היו נאומים או סיסמאות. רק החזרת התמונות. מעין ניסיון של פלסטינים ויהודים כאחד להיאחז בשפיות ובחמלה מול הטירוף שנראה מדי יום.
פעילת ימין אחת הגיעה להתסיס, אך כמעט שלא זכתה לתשומת לב. כנראה לא הבינה את האירוע. התושבים היו במקום אחר לגמרי, כמה רמות מעל לשיח פוליטי או אידיאולוגי. היה בזה שילוב של עצב, אשמה והרבה אנושיות.
הפעילות הסתיימה בהצלחה, והאנשים חזרו לבתיהם.
למחרת התפשטה בעיר שמועה שלפיה השר לביטחון לאומי יגיע ליפו כדי לתלוש את התמונות. השמועה הפיחה בקהילה רוח אחרת. המקום עצמו זכה בפי התושבים לשם חדש: "כיכר ילדי עזה". שוב רעשו קבוצות הוואטסאפ, ובצעד חסר תקדים הקהילה כולה קיבלה על עצמה את המשימה לשמור על הקיר.
בהמשך היום הגעתי למקום עם כמה כתבים כדי להמתין ולראות אם בן גביר אכן יגיע. אלה היו שעות הצהריים, ללא צל, וישבנו מול הקיר. דווקא בזמן ההמתנה ראינו מהי קהילה מעורבת. עשרות מתושבי העיר חלפו ליד הקיר ללא הרף, בדאגה. אם תמונה נפלה, הם עזבו הכול ודאגו להחזירה למקומה. כשצפיתי בהם מהצד, לא יכולתי שלא לתהות: מה עבר בראשם רגע שלפני שהחזירו את התמונה? מה הרגישו כשעמדו כך בטבורה של העיר, מול עיני הילדים שבתמונות? ועל מה חשבו רגע לפני ששבו לשגרת יומם?
בן גביר אכן הגיע לסיור בעיר, ונשאר למשחק הכדורגל שהתקיים בבלומפילד בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. הוא הלך להתסיס באזורים אחרים בעיר, אך לא הגיע לכיכר ילדי עזה.
בקרב הפעילים התגבשה הבנה ברורה: אם בן גביר יגיע ויתלוש את התמונות, הם לא יספקו לו תמונות ניצחון של עימות עם הקהילה. במקום זאת יהפכו את האירוע לפעולה קהילתית פשוטה – אלה יתלשו, והתושבים יחזירו למחרת. בלי הפגנות ובלי עימותים. אקט פוליטי אחר, שאומר: אנחנו בוחרים להעמיד את האנושיות שלנו מעל לפוליטיקה שלכם.
התמונות נשארו, והאירוע סביב הכיכר הסתיים. אבל כשמסתובבים כיום ביפו, רואים משהו נוסף: תושבים, כנראה פלסטינים ויהודים כאחד, לקחו תמונות – כאלה שהביאו כדי להדביק בכיכר או כאלה שנפלו – והחלו לתלות אותן על קירות בתיהם.
אף אחד לא ביקש מהם. הם פשוט עשו זאת.
בעיניי, יפו מזהה נכון את הרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים. מול רצח העם והמלחמות הבלתי נגמרות, ההנהגות הפוליטיות המקומיות הצליחו להתעלות מעל חילוקי הדעות ביניהן. המחלוקות עדיין קיימות, אך הן הפכו לפחות חשובות. עולם חדש מתחיל להתעצב לנגד עינינו, עולם שדורש מאיתנו בגרות פוליטית. קשה לתאר את עוצמת הרגע שבו פעילים של עומדים ביחד, המועצה האסלאמית, בל"ד, חד"ש, עמותות מקומיות ואנשים שאינם מזוהים עם שום גוף פוליטי הגיעו, שיתפו פעולה והצליחו לפעול יחד.
אינני יודע מה צופן העתיד לכיכר הזו, וייתכן שעוד יהיו מאבקים רבים סביב התמונות. אבל יום אחד רצח העם ייגמר, הכיבוש ייגמר, ויקום דור של אנשים נורמליים שיקדמו מדיניות שפויה. אחד הדברים שהם יעשו יהיה לקרוא למקום הזה, רשמית, "כיכר ילדי עזה", ומתחת לשלט יהיה כתוב: "בזמן שהעולם איבד את המוסריות שלו, היו אנשים שבחרו להישאר אנושיים".
עבד אבו שחאדה הוא יו"ר המועצה האסלמית הנבחרת ביפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018–2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית












