שנה לממשלה – אל מול אתגרי החינוך בנט חדל אישים
בנט מייצר רעש תקשורתי בנושאים לאומיים, אך אינו מקדם דיון במדיניות החינוך, אינו מטפל באתגרים החברתיים של מערכת החינוך, ובחדלונו נמשך פירוק והרס המערכת הממלכתית שיזמו קודמיו
מחר (14.5) אנחנו חוגגים שנה לממשלה ושנה לנפתלי בנט כשר חינוך. לומר את האמת, בהחלט חששתי שבנט יגביר את ריכוזיות המערכת, שהרי כך נהגו בכל המשטרים הפשיסטיים בעבר. אבל באופן מוזר בנט ממשיך את מדיניות קודמיו להחלשה ולפירוק של החינוך הממלכתי.
בנט מציג את עצמו כאיש חזק שבכוחו לעשות ולהניע תהליכים, אבל אני מציע אחרת: בנט לא מתעניין במערכת החינוך, ואם מתעניין, אין לו מושג מה לעשות. מה שקורה במערכת הוא שאריות של מדיניות קודמיו. כדי לברר זאת, הנה מה שבנט אמר ועשה בכל אחד משבעת האתגרים החברתיים המרכזיים של מערכת החינוך. אל תדאגו, זה הרבה פחות ממה שנדמה לכם:
1. הפרטת מערכת החינוך: הפרטה מתרחשת כאשר מעבירים כסף מתקציב המדינה ומתשלומי הורים לתאגידים (חברות או עמותות) כדי שיבצעו את מה שמשרד החינוך אמור היה לבצע. הניסיון מראה שיש קושי להגדיר ולכמת את המוצר החינוכי, ולכן המשרד מתקשה לפקח על הקבלנים הזכיינים. התאגידים מנצלים את העמימות, וגורפים לכיסם חלק מהתקציב. כך נותר פחות כסף למימון השירות, ולכן איכותו יורדת. בנוסף, משרד החינוך מכלה את עצמו מבפנים: יותר ויותר תפקידים של פיתוח, ביצוע ופיקוח עוברים לידיים פרטיות, והמשרד נותר ריק מאחריות ומשליטה. בנט לא התבטא בנושא, אך חשוב לציין שבמהלך השנה המשיך המשרד לפרסם מכרזים להפרטת מערכת החינוך.
2. עובדי קבלן במערכת החינוך: אחד התחומים המופרטים הוא כוח האדם (משני המינים): מורות, סייעות, מדריכות, אחיות, מזכירות, מלוות, מפקחות, יועצות, שומרות, לבורנטיות, ספרניות, ועוד. בתחום זה, מלבד הוצאה של כסף ציבורי לידיים פרטיות, מתגלים עוד שני כשלים: האחד הוא העסקה פוגענית של בני אדם, בתנאים מפלים ביחס לעובדי המדינה שלצידם. השני הוא החלשת מעמדם של מנהלי בתי הספר, שאינם עוד מנהלים ישירים של חלק גדול מהעובדים תחת אחריותם. גם בעניין זה בנט לא השמיע עמדה ולא פעל לעצירת המכרזים או להעברת העובדים להעסקה ישירה.
> אם יאנוש קורצ'אק היה חי בדורנו כנראה שבנט היה מפטר אותו
3. חלוקת תקציב בחוסר שקיפות והוגנות: תקציב החינוך מחולק לבתי הספר בחוסר שקיפות והוגנות. מעבר לתקציב הבסיס, נדרש כל מנהל בית ספר ללקט תוספות אשר מוחזקות בידי פקידי המשרד במה שקרוי "סלים" של תקציב. כתוצאה מכך תקציב בית הספר נקבע על פי מידת הקרבה לצלחת והיצירתיות ולא על פי הצרכים. זה לא כשל חדש, ונכון להזכיר שגם השרים הקודמים לא הצליחו להתמודד איתו. זה כנראה לא פשוט, אבל לפחות תגידו לנו שמנסים! לא בנט. המצב הזה מחליש את שדרת הניהול במשרד, שכן גם אם הייתה למשרד מדיניות חינוך ברורה, אי אפשר היה ליישמה ללא שליטה על התקציב.
4. פערים בהישגים הנובעים מפערים כלכליים: הפערים בהישגים הלימודיים קשורים למעמדם הכלכלי של הוריהם. גם זה לא מהיום, ולא רק בישראל. כשהתגלה הדבר שוב בנובמבר האחרון בתוצאות מבחני המיצ"ב, התחמק נפתלי בנט מלהתייחס לנושא. הוא שלח את המנכ"לית להסביר את הכישלון באמצעי התקשורת. המנכ"לית אמרה שיהיה בסדר, כי המשרד ינהיג תקצוב דיפרנציאלי. האמת היא שתקצוב כזה קיים כבר קיים משנת 2002 והפערים בהישגי התלמידים לא הצטמצמו כלל. המצב הזה מייתר את משרד החינוך: אם הישגי הילדים נקבעים על פי מעמד ההורים, הרי זה אומר שתקציבי העתק ותריסר שנות הלימוד אינם מצליחים לחולל שינוי. אז בשביל מה צריך את זה? בנט לא השיב.
5. הסללה באמצעות חינוך מקצועי: אחד הכשלים של מערכת החינוך, עוד מראשית המדינה, היה הסללת תלמידים מאוכלוסיות חלשות לעבודת כפיים. זה קורה משום שהמיון לבתי הספר המקצועיים הוא על דרך השלילה. מי שנכשל במבחני מתמטיקה ועברית בכיתה ח' – ממוין לחינוך המקצועי. אבל דא – הציונים של התלמידים קשורים למעמד הכלכלי של הוריהם (ראו לעיל). כך נוצר הקשר הישר בין הורים חלשים מבחינה כלכלית, לבין ילדיהם שלא זוכים להזדמנות במסלול ההשכלה. גם סעיף זה מייתר את הצורך במערכת החינוך: הילדים החלשים היו נותרים חלשים גם בלעדיה. מה עמדתו של בנט?
6. הפקרה של החינוך לגיל הרך: אם היה סיכוי כשלהו לילדי השכבות החלשות הרי זה בשנות חייהם הראשונות, כאשר מתעצבות תפיסות היסוד של אדם לגבי עצמו ולגבי העולם סביבו. בישראל החינוך עד גיל 3 (ובעצם עד גיל 5) מופקר לחלוטין. אין מדיניות, אין הכוונה, אין תקציבים ואין פיקוח – לא כסיוע להורים ולא כחינוך מטעם המדינה. הורים שיש להם מודעות וכסף מעניקים לילדים שלהם יותר, והורים שחסרים מודעות או כסף, זבש"ם. כך מגיעים הילדים לגן חובה כשהפערים כבר נפערו, בכיתה ח' הם יכשלו במבחן בחשבון וימוינו לחינוך מקצועי, כאנשי עמל הם ירוויחו שכר מינימום שלא יחלץ אותם מהעוני, וזה בדיוק מה שהם יורישו לילדים שלהם בעתיד. מספר חברי כנסת מנסים לחולל שינוי בתחום החינוך לגיל הרך, בנט לא אחד מהם.
7. עודף מנגנוני פיקוח, בקרה ומדידה: הנה דבר אחד שבנט דווקא כן דיבר עליו. עם כניסתו לתפקיד הבין בנט שחשוב מאוד לצמצם את הפיקוח והבקרה, משום שהמנגנונים האלה משתקים את המערכת: המנהלים לא יכולים לנהל, המורים לא חופשיים לחנך והתלמידים מועסקים בשינון-ציון במקום בלמידה. אלא שמאז שאמר זאת (אוגוסט, 2015) לא דווח על מהלך מעשי כלשהו בכיוון הרצוי.
> למה מערכת החינוך רוצה תלמידים שיושבים בשקט ומה רע בזה?
אז מה כן עושה שר החינוך?
בשבעה האתגרים החברתיים של החינוך בנט לא מטפל. אז במה כן? אולי בהפצת ספר האזרחות החדש, המרצת תלמידים ללמוד מתמטיקה ובהגברת הזהות היהודית? ממש לא! אמנם בנט מנכס לעצמו את התוכניות האלה, אבל האמת היא שכולן תוכניות ביוזמת השרים הקודמים: סער ופירון, שבדרך מקרה הגיעו לשלב הביצוע בשנה האחרונה.
וזה לא הדבר היחיד שבנט מזייף בו. משרד החינוך יצא בסדרת כרזות מעוצבות, תחת הכותרת היהירה: "איזה שנה מדהימה הייתה לנו בחינוך". את אחת מהן, שעוסקת בהקטנת הצפיפות בכיתות. בנט שיתף והוסיף: "אין יותר 40 תלמידים בכיתה. ממוצע התלמידים החדש הוא 28 בכיתה בלבד". אתם מבינים את התרגיל המתמטי: ארבעים הוא מספר התלמידים המרבי בכיתה, כלומר שמעבר לו מפצלים אותה לשתי כיתות. עשרים ושמונה הוא מספר התלמידים הממוצע בכלל מערכת החינוך בישראל. בשני המספרים האלה לא חל שינוי בשנה האחרונה. ובכל זאת בנט מציג מצג שווא, של ירידה מארבעים לעשרים ושמונה. איך אפשר להשוות מקסימום לממוצע? בנט יכול. אין לכם עדות טובה יותר לבוז ולזלזול שמפגין בנט כלפי מערכת החינוך.
מה בנט רוצה, והאם הוא יכול?
אנחנו יודעים שבנט לא רצה להיות שר החינוך. אנחנו גם יודעים שאין לו ידע קודם במחשבת החינוך או ניסיון בניהול מערכות חינוך. ובכל זאת האיש לא טיפש. אז מדוע הוא ממשיך את מדיניות קודמיו להחלשה ולפירוק של החינוך הממלכתי? הייתי מצפה שבנט דווקא יגביר את ריכוזיות המערכת, שהרי כך נהגו בכל המשטרים הפשיסטיים בעבר. הנה למשל, כאשר בנט רוצה לאסור כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר, הוא לא יכול לממש זאת כיוון שהמערכת מופרטת. אין לו שליטה. אז מדוע הוא עושה דברים שנראים מנוגדים לאינטרס שלו?
אין לי תשובה, אבל אני מציע זאת: בנט לא באמת עושה דברים. כפי שהצגתי לעיל הוא בעיקר לא עושה, והדברים מתרחשים מכוח מדיניות קיימת. בנט הוא מנהיג, אבל לא בהכרח מנהל. אל מול אתגרים כה משמעותיים, במערכת כה גדולה, בנט פשוט חדל אישים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן