שנה למלחמה: מה אפשר לומר למי שהשארתי מאחור בעזה?
עזבתי את עזה לפני שישה חודשים, אך המלחמה עדיין רודפת אותי, והמילים שלי מרגישות ריקות מול הסבל שעובר על בני משפחתי וחבריי. הבטחתי לעצמי להתרכז בלימודים, אך אני מרגיש שמוטל עליי עול חדש, כשמתברר לי עד כמה אנשים מחוץ לעזה שכחו מקיומה
"זה נאיבי לדבר על תקווה אחרי יותר מ-365 ימים של זוועה". פלסטינים עקורים ליד האוהל שלהם במחנה הפליטים נוסייראת, במרכז רצועת עזה (צילום: עלי חסן / פלאש90)
במשך יותר משנה, עזה תקועה בלולאה אינסופית של הרס. בעוד שאר העולם נע קדימה, עבורנו הזמן עומד מלכת. אנשים בכל מקום חוגגים אירועים חשובים, בונים לעצמם עתיד ומגשימים את חלומותיהם, אבל הפלסטינים בעזה ממשיכים לחיות את אותו יום, שוב ושוב: פצצות מתפוצצות, בתים קורסים, הלוויה אחר הלוויה, ופחד מצמית.
עזבתי את עזה לפני שישה חודשים, אך היא מעולם לא עזבה אותי. ליבי ונשמתי עדיין קשורים בעבותות לאנשים שאני אוהב שם: חברים, בני משפחה ורבים אחרים שעדיין לכודים תחת ההפצצות הישראליות, מכונת מלחמה שמתודלקת בתמיכה אמריקאית בלתי מעורערת. כל הצלחה שאני חווה מחוץ לעזה מרגישה חלולה, כמעט כמו בגידה. אני חי, מטייל ועובד, כאשר יקיריי נאבקים כדי לשרוד.
הדבר הקשה ביותר הוא אי הוודאות. כשעזבתי את עזה, הבטחתי למשפחתי שזה זמני, שאחזור כשהמלחמה תסתיים. אבל הימים הפכו לשבועות, ואז לחודשים, ועכשיו עברה שנה והסוף לא נראה באופק. המחשבה שלעולם לא אוכל לחזור לעזה או לראות שוב את משפחתי היא בלתי נסבלת. בכל בוקר, כשאני מתעורר, אני בודק את החדשות ומחזיק את עצמי, מבועת מהמחשבה שאולי אגלה שאיבדתי מישהו שאני אוהב.
כשאני מצליח ליצור קשר עם חברים בעזה, קולם נושא את עול המציאות, שלמרבה החרדה, נעשתה נורמלית. "נאלצנו לעבור שוב", אמר לי חברי אנאס, בן 23, בטלפון לפני יותר משבוע, כאילו שמדובר במשימה שגרתית כלשהי. "נשארנו במקום הקודם 10 ימים, אבל ההפצצות והטנקים התקרבו מדי, אז ארזנו ועזבנו".
בכל פעם שאני שומע את קולו, אני מפחד שזו תהיה הפעם האחרונה. אבל מה שמפחיד אותי יותר מכל זו התבוסה שאני שומע בדבריו. האימה, העקירה, הפצצות – נארגו כולם לתוך רקמת היום יום שלו.
ההכרח לקבל את הבלתי ייאמן הוא חלק מהטרגדיה של החיים בעזה. ב-2007, כשישראל הטילה לראשונה מצור על הרצועה, חשבנו שזה יהיה זמני – סוג של לחץ פוליטי שיוסר בקרוב. בסופו של דבר, המצור נמשך 17 שנה. כיום, אנחנו תוהים אם המלחמה תהיה משהו דומה. האם היא תסתיים אי פעם? או שאולי זה הנורמלי החדש שלנו? המעגל הכואב הזה חוזר על עצמו מאז הנכבה של 1948.
אנאס קיבל תואר בהנדסה אזרחית שלושה חודשים בלבד לפני שפרצה המלחמה. כמו רבים אחרים, משפחתו הקריבה רבות כדי שיוכל לרכוש השכלה, בתקווה שהיא תוביל אותו לעתיד טוב יותר. אבל התקווה הזאת נראית רחוקה מאוד עכשיו. "הלוואי שלא הייתי נולד בעזה", הוא אמר לי לאחרונה, קולו מלא חרטה. "לפעמים אני חושב שעדיף שלא הייתי נולד כלל. מהי המטרה בחיים אם כל מה שאתה בונה, כל מה שאתה חולם עליו, פשוט נלקח ממך?"
הייאוש שלו היה מוחשי מאוד, והדהד את הכאב ששמעתי מאנשים רבים כל כך בשנה האחרונה. "המלחמה הזאת לא תסתיים עד שכולנו נמות", הוא אמר. "אפילו אם ההפצצות ייפסקו, איך בונים מחדש? לעולם לא אהיה אותו אדם שהייתי לפני המלחמה".
בעבר, הייתי מנסה להציע לו כמה מילות נחמה. אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי נסוג לשתיקה. אני לא רוצה להרחיק את עצמי מחבריי ומשפחתי בעזה; להיפך, אני רוצה להיות שם בשבילם, להציע להם תנחומים או כוח. אבל בכל פעם שאני שומע אותם מדברים, אני מרגיש חוסר אונים. כל שיחה מזכירה לי שאין דבר שביכולתי לעשות.
אנאס עדכן אותי בשבוע שעבר שמשפחתו מצאה מקום אחר לשהות בו. "שרדנו עקירה בפעם ה-13, הפעם הבאה עלולה להיות האחרונה", הוא כתב לי בוואסטאפ, וסיים את ההודעה באמוג'י צוחק. האבסורד שבאמוג'י הזה – שצוחק מול היתכנות המוות – גרמה ללב שלי להתכווץ.
בן דודו של אנאס אמר לי לאחר מכן שאחרי שמצאו מקלט בבניין של בן משפחה, הם נשארו שם רק יום אחד לפני שקיבלו איום מכוחות הכיבוש הישראלים שהבניין מיועד להפצצה, ואז, פעם נוספת, נאלצו להימלט. עדיין לא עניתי לו. איני יודע מה לומר.
"אין דרך לברוח מהמלחמה הזאת שנכפתה עלינו, חוץ מהמוות"
חברי אחמד זיאד, גם הוא בן 23, גר כיום באוהל בדיר אל-בלח, אחרי סדרה של עקירות כפויות. במאי הוא עמד לעזוב את עזה כדי להשלים תואר שני בבריטניה. אבל שבוע לפני שהיה אמור לעזוב, ישראל פלשה לרפיח וסגרה את המעבר עם מצרים. מאז כמעט אף אחד לא הצליח לעזוב את עזה.
בשבוע שעבר אמרתי לאחמד שהגיעה אליי שמועה על כך שמעבר רפיח ייפתח בקרוב ויהיה בשליטה של הרשות הפלסטינית. הוא השיב באנחה כבדה. "אתה רציני? אתה באמת חושב שהחיים יכולים להיפתח שוב? ההצלה שלנו והמעבר שלנו נתונים בידי ישראל, לא הרשות הפלסטינית ולא חמאס. ישראל לא רוצה שהמלחמה תסתיים עד שהיא תגמור אותנו".
"ואפילו אם המלחמה תסתיים, מחכה לנו סיוט נוסף". עקורים ליד האוהלים שלהם אחרי הפצצה ישראלית באזור אל-מוואסי, ה"אזור ההומניטרי" בדרום רצועת עזה, ב-15 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כמו רבים אחרים בעזה, אחמד נהג לדבר על התקוות שלו לעתיד. היו לו הרבה תוכניות לעשות משהו משמעותי עם התואר שלו. עכשיו יש רק ייאוש. "הייתי כל כך קרוב", הוא אמר לי. "הכל היה מוכן. ואז, ברגע אחד, הכל נעלם".
"זה נאיבי לדבר על תקווה אחרי יותר מ-365 ימים של זוועה", המשיך אחמד. "בעבר היה שביב של תקווה במשא ומתן, גם כשהוא נכשל. אבל עכשיו עברו כבר חודשים מאז הפעם האחרונה שבה דיברו על הפסקת אש".
כשאני שומע מחבר שלי אחמד דרמלי, בן 27, אני נותר ללא מילים. הוא מסתתר בשכונת א-סברה בעיר עזה, וסובל מרעב ופחד בלתי פוסקים, כמו עשרות אלפי העזתים שנמצאים בצפון הרצועה. חוץ מאחותו הנשואה, אחמד הוא היחיד ממשפחתו שנשאר בעזה. הוריו עזבו דרך מעבר רפיח במאי כדי להשיג טיפול רפואי לאימו. "אין לנו כלום פה, וגם לא היה לנו לפני המלחמה", הוא אמר לי בשיחת טלפון לאחרונה. "עכשיו, כשאתה מחוץ לעזה, אתה צריך לעשות כל מה שתרצה".
בעזה, גם דברים פשוטים – כל מה שמזכיר במשהו את החיים שלפני המלחמה – מרגישים בלתי אפשריים. "לפעמים אני רק רוצה ללכת לים", אמר אחמד. "אבל כשאני מנסה לעשות את זה, אני נתקל בספינות של הצבא הישראלי מסיירות באופק. אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה שחייל ישראלי, שרוצה להפגין את כישורי הצליפה שלו, עלול להחליט לירות בי, כפי שראינו כבר אינספור פעמים".
"אינשאללה, תצליח לצאת", אני מתחיל לומר בניסיון לנחם אותו. אבל הוא קוטע אותי. "אין דרך לברוח מהמלחמה הזאת שנכפתה עלינו, חוץ מהמוות", הוא אומר. "ואפילו אם המלחמה תסתיים, מחכה לנו סיוט נוסף. איפה נגור? האם נישאר במחנות, באוהלים? כמה שנים ייקח לשקם את עזה? כולנו איבדנו את העבודה שלנו ואת העסקים שלנו – איפה נעבוד? מי ישלוט בעזה? האם נחזור לאותן יריבויות פוליטיות אכזריות?"
הסיוט של אחמד הוא גם הסיוט שלי. גם כמי ששרד את הג'נוסייד הזה, אני ממשיך לחיות בתוך המלחמה. הפחד רודף אותי כל יום.
"מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא המחשבה שאלמד לחיות עם המלחמה, להתקיים לצד המוות", הוא המשיך. "איך אני יכול להתרגל לחיים בתוך כל המוות, ההשפלה והייאוש האלה?"
"המצב מחמיר כל הזמן"
במשך זמן מה אני מנסה להרחיק את עצמי מהמחיר הפסיכולוגי שגובה ממני הכתיבה על עזה. לפני חודש הגעתי לבריטניה, בתקווה לפלס עצמי דרך חדשה. אמרתי לעצמי שאתרכז בלימודים, ואבדוק מדי פעם מה קורה עם משפחתי וחבריי. אבל בתוך כמה ימים הרגשתי עול חדש: התחלתי לשים לב כמה אנשים שכחו מקיומה של עזה, אף שהתוקפנות הישראלית רק מוסיפה להתגבר. הפצצות שורפות אנשים בעודם בחיים, הרעב מתפשט ברחבי הרצועה, והחיים מחוצה לה ממשיכים.
אני בר מזל: היתה לי אפשרות לברוח, לשרוד. אבל עם המזל הטוב הזה מגיעה אחריות כבדה לדבר בשם העם שלי. בתיעוד הג'נוסייד והדיווח עליו, מתוך ומחוץ לעזה, ניסיתי לספר על החוסן והפחד, על הבהובי התקווה בתוך הייאוש. אבל ככל שאני כותב יותר, כך אני מרגיש יותר את קוצר ידן של המילים. כל ניסיון לתאר את המציאות שלנו מרגיש כמו גרגר חול מול גאות בלתי פוסקת, שהולך לאיבוד מול עומס הפרטים הלא מדוברים שאיש בחוץ אינו רואה.
"בוא נהיה מציאותיים", אמר לי אחמד דרמלי בשיחתנו האחרונה. "מה התקשורת מראה? תמונות של אוהלים שמשתרעים עד אינסוף. אבל האם הם מראים מה קורה בתוך האוהלים? האם הם מראים איך אנחנו אוספים עצים למדורה? בפעם האחרונה שחיפשתי עצים, הידיים שלי דיממו והבגדים שלי נקרעו. חיפשתי מתחת להריסות של בית דודי, כשגופות עדיין לכודות מתחתן וריח המוות אוחז באדמה.
"האם מישהו רואה איך נשים וילדים נאלצים לחיות בתנאים האלה?" הוא המשיך. "האם הם מרגישים איך אנחנו קופאים כל לילה, איך הגוף שלנו רועד מהפחד ומההפצצות?
"בשבועות האחרונים, הצבא הישראלי הטיל מצור על צפון רצועת עזה. עשרות אלפי אנשים לכודים שם, בלי מזון ומים, בזמן שהחיילים, הטנקים והכטב"מים יורים על כל מה שזז. חוסר האונים המוחלט הוא נורא. אני לא יכול לעשות דבר כדי לעצור את זה. זו המציאות הקשה, שרובצת כעול על צווארי בעודי מתמודד עם אובדן החיבור למקום שפעם היה כל כך חיוני לקיומי.
"התקשרתי לאימי בעיר עזה, דרומית לאזור הנצור, כדי לבדוק מה שלומה ושלום שאר המשפחה. 'אנחנו לא יודעים מה לעשות', היא אמרה לי. 'הצבא בודד אותנו מהצפון, ואין לנו קשר עם דודתך בג'באליה. אנחנו לא יודעים אם הם חיים או מתים. אנחנו מפחדים שהכוחות הישראליים יגיעו אלינו בהמשך. לאן אנחנו יכולים ללכת?'
"'המצב מחמיר כל הזמן', המשיכה אימי, קולה מלא בלבול ופחד. 'חשבנו שזה יימשך רק חודש או חודשיים, אבל אנחנו נכנסים עכשיו לשנה השנייה. אני לא יודעת יותר כלום; ארזנו תיקים, לכל מקרה שלא יהיה'. לפני שסיימה את השיחה היא הוסיפה: 'הגענו לנקודה שבה בני המזל הם אלה שמתו, ולא אלה ששרדו'".
מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם מעזה. הוא לומד כיום לתואר שני בתקשורת גלובלית באוניברסיטת לסטר בבריטניה, ופרסם באחרונה את ספרו הראשון בספרדית: "לשרוד את רצח העם בעזה" (Sobrevivir al genocidio en Gaza). הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
