רקוויאם להגמוניה הליברלית
פרופ' מנחם מאוטנר, הוגה משפטי מהפוריים והחשובים בישראל, מותח בספר חדש ביקורת חריפה על מי שהוא מכנה "הגמונים לשעבר". על אף עיוות הגותו מצד מתנגדי הדמוקרטיה, ל"מחנה השינוי" כדאי מאוד להאזין לו
הביקורת של מאוטנר נובעת מדאגה לדמוקרטיה ולמעמדו של בית המשפט העליון. הפגנה נגד ההפיכה המשפטית בתל אביב, ב-2 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
אבישי בן חיים, כמו רבים מחסידי ההפיכה המשטרית, מדבר מאוטנרית, אך מעוות את התזות המרכזיות שהציג מנחם מאוטנר לפני יותר מ-30 שנה.
מאוטנר, פרופסור באוניברסיטת תל אביב, הוא מההוגים המשפטיים הפוריים והבולטים בישראל בשלושת העשורים האחרונים. ב-1993 פרסם את ספרו הקצר ורב-השפעה, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", שהפך לאבן דרך בדיון על יחסי משפט, פוליטיקה וחברה בישראל.
התזה המרכזית של הספר היא שבשנות ה-80 חל שינוי בבית המשפט העליון. מאוטנר מכנה את שופטיו "ההגמונים לשעבר הליברליים". גם בספרו החדש, "איך הגענו לכאן: מחשבות על מצבה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל" (הוצאת כרמל, יולי 2026), הוא מותח עליהם ביקורת חריפה. בן חיים, לעומתו, מכנה אותם "ההגמוניה" ומשמיט את המילה "לשעבר".
לפי התזה הפוליטית שהציג מאוטנר בספרו מ-1993, לאחר שהמערך איבד את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין ב-1977, נטשו "ההגמונים לשעבר הליברלים" את הזירה הפוליטית שבה הובסו ופנו למערכת המשפט כדי לקדם את ערכיהם ואת האינטרסים שלהם. שם מצאו אוזן קשבת אצל שופטות ושופטים בני אותה קבוצה חברתית – אשכנזית, מבוססת ומשכילה.
לתזה הזו של מאוטנר יש אוהדים רבים במחנה ההפיכה המשטרית, ובן חיים הוא אולי הקולני והגס שבהם. למעשה, הטענה ששופטי בית המשפט העליון השתמשו בסמכותם כדי להגן על הערכים והאינטרסים של ההגמוניה האשכנזית היא הדלק שהניע את גלגלי ההפיכה המשטרית.
ואולם ביקורתו של מאוטנר נובעת מדאגה לדמוקרטיה, לעקרון הפרדת הרשויות ולמעמדו של בית המשפט העליון. בכך היא מנוגדת לחלוטין לעמדותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב לוין, בן חיים, ערוץ 14 ותומכים נוספים בהפיכה המשטרית. אלה משתמשים בתזה שלו במסגרת פולחן האישיות של המנהיג וכאמצעי לכינון משטר אנטי-דמוקרטי וסמכותני.
מאוטנר סבור שהתנהלותו של בית המשפט העליון בשנות ה-80 פגעה בדמוקרטיה הישראלית ושחקה את אמון הציבור במערכת המשפט. הרבה לפני תומכי ההפיכה המשטרית, הוא מתח ביקורת על הנפוטיזם בבית המשפט העליון ועל מינוי שופטים בשיטת "חבר מביא חבר" מתוך מאגר מועמדים שחלק לא קטן ממנו, כדברי השר לשעבר מאיר שטרית, מתגורר ברחביה ומלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. מאוטנר יצא גם נגד הדרתם של מועמדות ומועמדים מזרחים, שזכתה להצדקה המבישה של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שלפיה לא היו בקרבם מועמדים ראויים.
לדעת מאוטנר, השינוי הזה התאפשר משום שבית המשפט שינה את תפיסת תפקידו ואת הדרך שבה הוא מכריע בסוגיות משפטיות. משנות ה-80 הוא עבר, לדבריו, מהתפיסה הפורמליסטית ששלטה בו משנות ה-50 לתפיסה המעמידה ערכים בבסיס הפרשנות של חוקים וכללים משפטיים.
בקצרה, לפי התפיסה הפורמליסטית, שבית המשפט נטש לדברי מאוטנר, ההכרעה בסכסוכים המובאים בפני בית המשפט מצויה בתוך עולם המשפט. בית המשפט מפרש חוקים ומושגים משפטיים ומסתמך על חוקים ותקדימים תוך היצמדות לכוונת המחוקק. ההכרעה נגזרת מהחלת הכללים המשפטיים על עובדות המקרה. לפי גישה זו, תפקיד השופט מצומצם.
הגישה הפורמליסטית שואבת השראה מן החשיבה המדעית: היא גוזרת את ההכרעה המשפטית מכללים נתונים ומבטיחה אחידות, ודאות ויציבות. לטענת מאוטנר, היא התאימה לחברה קולקטיביסטית ששרר בה ממילא קונצנזוס ערכי. באותה תקופה קידם בית המשפט ערכים ליברליים, והפורמליזם הסווה את קידומם המודע בתוך החברה הקולקטיביסטית.
משנות ה-80 ואילך השתנה שיווי המשקל. בית המשפט העליון בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
לדעת מאוטנר, משנות ה-80 ואילך השתנה שיווי המשקל, ובית המשפט העליון אימץ גישה פחות פורמליסטית ויותר ערכית. לפי גישה זו, פרשנות החוק מבוססת על השאלה מהי תכליתו ואילו ערכים ועקרונות הוא נועד לממש. כשהערכים מתנגשים, על בית המשפט להכריע מי מהם גובר. כך ניתן לבית המשפט מרחב גדול לפרשנות ולהכרעה בין ערכים – הכרעה שלפי התפיסה הפורמליסטית נתונה לסמכותה של הרשות המחוקקת, ולא לזו של הרשות השופטת.
חשוב לציין שהתיאור ההיסטורי של מאוטנר ספג ביקורת. המשפטנים אסף לחובסקי ורון חריס, למשל, טוענים שהוא דיכוטומי ואינו מדויק. לדבריהם, בית המשפט נקט גישה ערכית גם בתקופה שבין שנות ה-50 לשנות ה-80.
פוליטיקה של עורכי דין ועתירות
כאמור, גם בספרו החדש מותח מאוטנר ביקורת חריפה על "ההגמונים לשעבר". בעיניי, הכינוי הזה אינו מוצלח: בני המעמד הבינוני-גבוה האשכנזי והמשכיל הם במידה רבה הגמונים גם בהווה, ושולטים במוקדי כוח מרכזיים בחברה הישראלית – באקדמיה, בתרבות, במשפט, בתקשורת ובכלכלה.
רבים מאותם הגמונים משתייכים לשתי קבוצות שהכלכלן הצרפתי תומא פיקטי מכנה "הברהמינים" ו"הימין הסוחר" (merchant right). "הברהמינים" הם בני השכבות המשכילות – בעלי תארים אוניברסיטאיים, העובדים במגזר הציבורי, באקדמיה, בתקשורת ובמקצועות חופשיים. הם הפכו לקהל הבוחרים של מפלגות השמאל-מרכז. "הימין הסוחר" מורכב מבני השכבות העשירות, שהאינטרסים שלהם קשורים לרכוש, לעסקים ולהון.
בעבר ייצגו מפלגות השמאל במערב את מעמד העובדים ואת בעלי ההכנסות הנמוכות. כיום, חלק גדול מבוחרי מפלגות השמאל-מרכז בישראל נמנים עם "הברהמינים" ועם "הימין הסוחר", והמפלגות מאמצות אידיאולוגיה של ימין כלכלי ומקדמות את האינטרסים של שתי הקבוצות. זהו מקור מרכזי לניכור בין המעמד הבינוני-נמוך בישראל ובין המחנה "האנטי-ביביסטי".
מקור מרכזי לניכור בין המעמד הבינוני-נמוך בישראל ובין המחנה "האנטי-ביביסטי". הפגנה של תומכי ההפיכה המשפטית מול בית המשפט העליון בירושלים, ב-12 בספטמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ביקורת מרכזית של מאוטנר על ההגמונים לשעבר הליברלים נוגעת לדה-פוליטיזציה שאימצו, כלומר לזניחתם את השדה הפוליטי הדמוקרטי. הפוליטיקה שלהם הפכה לפוליטיקה של עורכי דין ועתירות, שאינה כרוכה במגע ישיר עם אזרחים, ודאי שלא עם תושבי הפריפריה המזרחים.
בית המשפט סלל את הדרך לפוליטיקה החלופית הזו כששינה את תפיסת תפקידו, בין היתר באמצעות הגדרה רחבה יותר של זכות העמידה. כך התאפשר גם לעותרים ציבוריים להגיש עתירות, ולא רק לאזרחים שזכויותיהם נפגעו מפעולות השלטון. הוא שינה גם את הגדרת דוקטרינת השפיטות, וכך גדל מגוון הסוגיות שבית המשפט יכול לדון בהן: סוגיות הנוגעות לביטחון ולמדיניות, כגון גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות, וגם סוגיות מפלגתיות פוליטיות.
בעניין הדה-פוליטיזציה של ההגמונים לשעבר, הניתוח של מאוטנר חלקי ביותר. הזנחת תושבי הפריפריה והעימות בינם ובין המחנה ההגמוני אינם נובעים מחוסר נכונותו של המחנה הזה לעשות "פוליטיקת שטח" בפריפריה, אלא מהניגוד בין האינטרסים של הקבוצה האשכנזית, המבוססת והמשכילה, שדגלה בבדלנות חברתית וחינוכית, ובין האינטרסים של תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.
כך, לדוגמה, ההתנגדות של אותה קבוצה החל מסוף שנות ה-60 לאינטגרציה בחינוך – שהיתה יכולה ליצור מפגש חברתי בין הקבוצות ולשמש בסיס לשוויון הזדמנויות ולשיתוף פעולה ביניהן – נבעה מבדלנות מעמדית ואתנית, שהמניע המרכזי לה היה קידום המוביליות של ילדיה.
דוגמה נוספת היא התנגדותו של חלק גדול ממחנה זה, שנהנה מהחלוקה הראשונית והבלתי צודקת של זכויות בקרקע, לכל ניסיון לצמצם את אי-השוויון בין היישובים החקלאיים במועצות האזוריות לעיירות הפיתוח. חלוקת הקרקע הגבילה את אפשרויות ההתפתחות של עיירות הפיתוח, ובעקבות זאת עברו תושביהן המבוססים יותר לשכונות ההרחבה החדשות ביישובים החקלאיים.
כך אפשר להסביר, למשל, את שיתוף הפעולה החריג בין היריבים הפוליטיים: יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן והשרה אורית סטרוק ממפלגת הציונות הדתית תמכו בהחלת הסדר ועדות הקבלה גם על יישובים של עד 700 בתי אב במקום 400. ועדות אלה מסננות, בין היתר, ערבים, משפחות חד-הוריות ומזרחים חסרי "התאמה קהילתית". גולן תמך במהלך כדי להגן על האינטרסים של בוחריו המסורתיים בהתיישבות העובדת – בקיבוצים ובמושבים.
מגן על האינטרסים של בוחריו המסורתיים בקיבוצים ובמושבים. יאיר גולן בישיבת סיעה של הדמוקרטים בכנסת, ב-19 במאי 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)
מאוטנר מלין על כך שההגמונים לשעבר הליברלים נטשו את מחויבות הוריהם לסוציאל-דמוקרטיה. אולם האם דור המייסדים של המדינה אכן היה מחויב לסוציאל-דמוקרטיה מהותית, המעמידה את ערך השוויון במרכזה? אני נוטה לקבל את הסברו של זאב שטרנהל, שלפיו מנהיגים כמו בן-גוריון וברל כצנלסון לא ראו בהקמת חברה שוויונית את הפרויקט המרכזי של תנועת העבודה. הסוציאליזם שלהם היה מפלה ולא שוויוני, ושימש בעיקר מיתוס לגיוס תמיכה ולמתן לגיטימציה לפרויקט הלאומי של הציונות.
די להביט בזירה הפוליטית לקראת הבחירות הקרובות: מלבד חלקים במפלגת הדמוקרטים, רבים מאנשי מחנה השינוי ("הקפלניסטים") אימצו אידיאולוגיה כלכלית ימנית וניאו-ליברלית מבית מדרשם של פורום קהלת ופקידי האוצר. לא במקרה, מפלגת ביחד בראשות יאיר לפיד ונפתלי בנט, שתמיד דגלו בימין כלכלי, מקדמת הפרטה והחלשה של ארגוני עובדים. במפלגת ישר! בראשות גדי איזנקוט מקדם שאול מרידור, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר, מדיניות כלכלית ימנית; ומתן כהנא מדבר כבר שנים על צמצום זכות ההתאגדות של עובדים.
קול מוסרי והומניסטי
ב"איך הגענו לכאן" דן מאוטנר גם בתפקיד בית המשפט בכינון "המהפכה החוקתית": ההכרזה על שני חוקי היסוד – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק – כחלק מחוקה. מאוטנר רואה במהלך שהוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, צעד שגוי ובלתי מוצדק. לתפיסתו, השופטים נטלו לעצמם את תפקיד חקיקת החוקה ללא סמכות, ובכך הפרו את העיקרון הדמוקרטי של הפרדת הרשויות. המהלך גרם לניכור בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי ונתפס כניסיון של הקבוצה הליברלית להכריע את המחלוקות הפוליטיות בדרך לא לגיטימית ואנטי-דמוקרטית.
פרק בספר דן בהרחבה בסוגיה הנפיצה של יחסי אשכנזים ומזרחים. הדיון בה הוא בגדר טאבו בשיח הציבורי הישראלי, מחשש לשחרור ה"שד העדתי" מהבקבוק – אף שהוא נוכח וממלא תפקיד מכריע בפוליטיקה ובתרבות בישראל. העיסוק בעדתיות מעורר דחייה וזעם בקרב רבים ממחנה השינוי, שאינם מעוניינים בשינוי חברתי, כלכלי ותרבותי. כמעט כל מועמד מזרחי הנכנס לפוליטיקה הישראלית, אלא אם הוא מצטרף לש"ס, נדרש להכריז שלא יעסוק בעניין העדתי ולטעון שהנושא שייך לעבר הרחוק ואינו רלוונטי עוד לחברה ולפוליטיקה בישראל, שכן בהווה "כולנו מעורבבים". מי שמסרב להשתתף בטקס הזה מסומן כפוליטיקאי ציני הסובל מ"רגשות קיפוח".
>> גדי איזנקוט הוא הנסיך המרוקאי שלו חיכתה ההגמוניה האשכנזית
בהסתמכו על כותבים בני זמננו, מאוטנר מגולל בקצרה את תולדות עלייתם של המזרחים: ההפרדה הגיאוגרפית, הבדלנות החברתית והדיכוי התרבותי שאפיינו את קליטתם. הוא מתאר גם את הפערים החברתיים והכלכליים בין אשכנזים למזרחים כיום, המתבטאים בשיעורם הנמוך במיוחד של מזרחים בצמרת הניהול העסקי ובאליטות המשפט, התקשורת, האקדמיה והאומנות.
מאוטנר דן בהרחבה גם בתיאוריה של ניסים מזרחי ואורי מאוטנר על עולמם של מזרחים מסורתיים, הרואים בשיח הליברלי איום על זהותם הדתית, הזוכה לבוז מצד האליטות הליברליות. בית המשפט מזוהה בעיניהם עם האליטות הללו. מאוטנר מבקר את התיאוריה וטוען כי היא מתעלמת ממרכיבי זהות נוספים, ובהם זהות אתנית, מעמדית ומגדרית, שיש להתייחס אליהם באופן שוויוני ומכובד. כמו רבים אחרים, הוא סבור שהמזרחים צריכים לשאול את עצמם אם המפלגות שהם מצביעים להן פעלו ויפעלו לקידום האינטרסים שלהם.
הספר מקדיש דיון נרחב לפופוליזם. מאוטנר מייחס את עלייתו – ואת הקיטוב שעליו הוא מבוסס בין "העם" ובין "אויביו", האליטות – בין היתר למעבר לכלכלה עתירת ידע, לגלובליזציה הכלכלית ולאידיאולוגיה ולמדיניות ניאו-ליברליות שבהן דוגלות האליטות המשכילות והמבוססות כלכלית (ובהן התפיסה שלפיה העושר "מחלחל למטה", מהשכבות המבוססות אל בעלי ההכנסות הנמוכות).
התהליכים והמדיניות האלה פגעו בבני המעמד הבינוני-נמוך ודחקו רבים מהם לשוליים. הכעס והטינה כלפי האליטות, שנעשו ניידות בעולם ואיבדו את הסולידריות עם שאר האזרחים, הביאו חלק מהם למצוא בלאומיות, ולעיתים בלאומנות, מקור לכבוד ולגאווה. הכעס הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בפופוליזם שהוביל לבחירתו של דונלד טראמפ פעמיים לנשיאות ארה"ב, להצבעת הבריטים בעד יציאה מהאיחוד האירופי ולתמיכה של רבים בהפיכה המשטרית בישראל, שכוונה נגד שלטון האליטות האשכנזי.
הדיון של מאוטנר בפופוליזם מורכב מכדי לעשות עימו צדק בטקסט קצר זה. עם זאת, במדינות רבות, ובהן ישראל, ההאשמה ב"פופוליזם" הפכה למילת קוד המסווה התנגדות לשינויים חברתיים וכלכליים שעלולים לערער את הסדר הקיים. פופוליזם אינו בהכרח מילת גנאי: הסנטור ברני סנדרס, מחוקקות פרוגרסיביות בארה"ב וראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני מקדמים שיח שמאלי אנטי-אליטיסטי בשם הצדק החברתי ולמען העובדים והעניים בחברה. אין סיכוי שפופוליזם סוציאליסטי ודמוקרטי כזה יזכה לאהדה בקרב האליטה הפוליטית בישראל, גם לא במפלגות שמאל כמו הדמוקרטים.
ספרו החדש של מאוטנר עשיר ומסכם את הגותו. סקירה קצרה אינה יכולה להקיף את כל הסוגיות שהוא מעלה: התיאוריה של מוסר פוליטי שבה הוא מצדד, ליברליזם של שגשוג ותפיסה סוציאל-דמוקרטית קהילתנית; וכן התייחסותו למלחמת 7 באוקטובר, לכיבוש ולדרכים לסיום הסכסוך ולהשגת שלום. הגותו בתחום היחסים בין משפט לפוליטיקה היתה ועודנה חלוצית, על אף עיוותה בידי מתנגדי הדמוקרטיה. מאוטנר מבטא קול מוסרי והומניסטי של ליברל סוציאל-דמוקרטי נדיר. ראוי שגם בני המחנה שאליו הוא משתייך – "מחנה השינוי" השמרן והקונפורמי, המתנגד לשלטון הימין הסמכותני והאנטי-דמוקרטי בישראל – יאזינו לו.
פרופ' יוסי דהאן הוא יו"ר מרכז אדוה. ספרו "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" יצא בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
