הפקרה ונאמנות בעוטף ישראל

בוחרים ובוחרות הנאמנים באופן עקבי ויציב לממשלות הימין השונות זוכים ליחס מזלזל, מזניח ומפקיר מצד אותן ממשלות. שלטי בחירות בצפת, ב-2 במרץ 2020 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

דוח מבקר המדינה בנושא "מיגון ומקלוט ברשויות המקומיות" מינואר 2026 נפתח בפסקה הבאה: "מאז מתקפת הפתע של ארגון חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ועד נובמבר 2024 שוגרו לעבר שטחי מדינת ישראל יותר מ-27,000 טילים, רקטות וכלי טייס בלתי מאוישים (להלן כטב"מים) קטלניים, והם גרמו לאובדן חיי אדם ולפגיעה במבנים ובתשתיות. נכון לסוף נובמבר 2024 לפחות 63 אזרחים ישראלים וזרים נהרגו מירי טילים ורקטות, מתוכם לפחות 43 נהרגו בעקבות שיגורים מהצפון ולפחות 20 נהרגו בעקבות שיגורים מהדרום".

מיגון פיזי, נאמר בדוח, מציל חיים. אם כך, יש מקום לשאול כמה שאלות בסיסיות: כמה אנשים בחברה הישראלית חיים בלי מיגון פיזי? היכן הם מתגוררים? מה מצבם החברתי-כלכלי? כיצד היעדר המיגון משפיע על חייהם? מה עושות (או לא עושות) רשויות המדינה והרשויות המקומיות כדי להרחיב ככל האפשר את מיגון האוכלוסייה האזרחית? כיצד מגיבים אזרחים אלה למדיניות הרשויות המקומיות והארציות בנוגע לביטחונם ולקיומם הפיזי?

מהדוח עולה כי לכ-3.2 מיליון (33.6%) מתושבי ישראל לא היה מיגון תקני נכון לינואר 2025. עוד נכתב בדוח כי "ביישובים הנמצאים במרחק של עד 9 ק"מ מהגבול עם סוריה ולבנון, לכ-42,000 תושבים, שהם כחמישית מכלל האוכלוסייה באותם יישובים, אין מיגון תקני… ביישובים הנמצאים במרחק של 7–20 ק"מ מגדר המערכת הגובלת ברצועת עזה, לכ-42,575 תושבים, אין מיגון תקני".

עוד מתברר כי בניגוד להיגיון, מצב המיגון לא השתפר עם הזמן, ולמעשה אף נסוג. לפי דוח מבקר המדינה, "נמצא כי למול פערי המיגון לשנת 2018, שהוצגו בדוח מבקר המדינה משנת 2020, פערי המיגון לא צומצמו ואף התרחבו בכ-5.6%".

מהנתונים עולה בבירור כי יש חפיפה הדוקה בין היעדר מיגון, ריחוק ממרכזי אוכלוסייה ומעמד כלכלי-חברתי: ככל שאזרח חי באזור פריפריאלי יותר ונמצא נמוך יותר בסולם החברתי-כלכלי, כך גדל הסיכוי שיימנה עם האוכלוסייה שאין לה מיגון.

מסקנה זו חושפת בעיה שיש להבהיר את מרכיביה: מחד גיסא, ממשלות הימין אומרות כי הן נאבקות על הגנת "העם היהודי" או "עם ישראל" בארץ ישראל. לצורך כך הן טוענות כי יש לצאת – מפעם לפעם – למלחמות ברירה. חלק מהמלחמות האלה, על פי הגדרותיהן השונות של הממשלות, הן אפילו מלחמות חורמה, שיש להילחם בהן עד לניצחון המוחלט ולמיגור האויבים.

מאידך גיסא, ברור לחלוטין כי המיגון הטוב ביותר לאזרחים ולאזרחיות הוא מניעת מלחמה והרג. אך בהינתן שמנהיגיה הפוליטיים של החברה הישראלית ומדינת ישראל אינם האחראים הבלעדיים להיסטוריה האזורית במזרח התיכון, יש לצפות שיעשו כל שלאל ידם כדי להגן על "העם" מפני אויביו. למשל, באמצעות בניית הגנה פיזית, שהיא – לדעת כל המומחים ולאור הניסיון המצטבר בישראל – מצילת חיים.

המציאות בשטח מתפתחת בכיוונים הפוכים: ממשלות יוצאות למלחמות ברירה, אך אינן מספקות מיגון הולם לאוכלוסייה האזרחית. בפרט, מתברר כי הממשלה אינה מספקת הגנה לקבוצות החלשות והפגיעות ביותר באוכלוסייה, שרבים מחבריהן מתגוררים באזורי ספר כמו עוטף עזה או "עוטף ישראל".

מנתוני ועדת הבחירות המרכזית עולה כי בקבוצות אלה יש רבים הבוחרים במפלגות הימין ותומכים במדיניות נוקשה בנושאי מלחמה. אם כך, נראה שבוחרים ובוחרות הנאמנים באופן עקבי ויציב לממשלות הימין השונות זוכים ליחס מזלזל, מזניח ומפקיר מצד אותן ממשלות (וממשלות ישראל בכלל).

מאמר זה דן במצבם של ישראלים יהודים החיים באזורים פריפריאליים, שרמת הכנסתם ממוצעת או נמוכה ושחיים ללא מיגון פיזי מספק בעת מלחמה. יש אוכלוסייה ערבית-פלסטינית ובדואית שמצבה מבחינת אספקת מיגון גרוע יותר. איני דן בה במאמרי זה. חוקרים וחוקרות אחרים מתעדים פער זה טוב ממני.

>> 37 מקלטים ל-2 מיליון אזרחים

כאן ברצוני להאיר את הפרדוקס הפוליטי של המיגון החסר: אזרחיות ואזרחים החיים בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה ומעמדם הכלכלי ממוצע או נמוך לא רק מוגנים פחות, אלא גם נוטים יותר להצביע למפלגות התומכות במדיניות מלחמתית אגרסיבית. יציבותו של דפוס הצבעה זה היא תופעה חברתית הראויה לבחינה.

יש, על כן, לנסות להתחקות אחר הקשרים שבין ריחוק גיאוגרפי, מעמד נמוך, היעדר מיגון ותמיכה פוליטית. לצורך כך, עלינו לבחון גורמים חברתיים העשויים להשפיע על הבחירות הפוליטיות.

דפוסי ההצבעה ב"עוטף ישראל"

המושג "עוטף ישראל", שבו נעשה שימוש במאמר זה, לקוח בהשאלה מהמושג עוטף עזה, המתאר את היישובים הפרושים לאורך הגבול הדרומי בסמוך לרצועת עזה. עוטף ישראל הוא מושג המבקש לקשור בין מיקום גיאוגרפי, היבטים חברתיים-מעמדיים, דפוסי בחירה פוליטית ומדיניות מיגון ממשלתית. הוא כולל 24 ערים, רובן באשכולות חברתיים-כלכליים 3–5 (לפי המדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המדרג את מצבה של האוכלוסייה בסולם של 1 עד 10) ומעטות באשכולות 6–7.

הערים הן :אשקלון (5), שדרות (5–4), נתיבות (3), אופקים (3), אשדוד (5), עכו (5–6), נהריה (6), קריית שמונה (4–5), חצור הגלילית (3–4), טבריה (4–5), בית שאן (3–4), מגדל העמק (4–5), נוף הגליל (5–6), דימונה (4), ירוחם (3), אילת (6–7), אור יהודה (5), אור עקיבא (5), יבנה (7), בית שמש (2), קריית מלאכי (3–4), שלומי (4–5), קריית גת (4), צפת (3). אפשר לכלול מספר אחר של ערים או ערים אחרות. אך מקבץ דומה של מאפייני אשכול חברתי ומיקום מרוחק ממרכזי האוכלוסייה יניב תמונה דומה לזו שעלתה בבחינה זו.

מקור: תוצאות אמת של הבחירות לכנסת ה-25, נתוני ועדת הבחירות המרכזית. עיבוד: מאיר עמור

במאמר זה נבחנו תוצאות האמת של הבחירות בערים אלה, כפי שפרסמה ועדת הבחירות המרכזית בנובמבר 2022. בסך הכול מתגוררים בערים אלה כ-1.33 מיליון תושבים ותושבות, ורשומים בהן כ-960 אלף בעלי זכות בחירה. בבחירות ב-2022, האחרונות שהתקיימו לפני 7 באוקטובר 2023, בחרו 431,732 איש בערים האלה במפלגות המרכיבות את ממשלת ה"ימין על מלא", כלומר 11 מנדטים הגיעו לממשלה מערי עוטף ישראל.

בממוצע בחרו 38% מכלל הבוחרים בערי עוטף ישראל במפלגת הליכוד; 15% בחרו בש"ס; 14% בחרו בציונות הדתית ובעוצמה יהודית; ו-6% בחרו במפלגה החרדית-אשכנזית יהדות התורה. בין שבעה לשמונה מכל עשרה בוחרים בבחירות 2022 בערים אלה בחרו במפלגות המרכיבות את הממשלה בהנהגת הליכוד, שבראשה עומד בנימין נתניהו.

בעיר נתיבות, למשל, 90% מכלל הבוחרים בחרו בממשלת הימין על מלא; בשדרות בחרו בממשלה זו 80% מכלל הבוחרים; באופקים – 85%; בקריית שמונה – 75%; בטבריה – 82%; בבית שאן – 89%; ובדימונה – 82%.

ארגון שרירותי של כוח

יש חפיפה רחבה בין היעדר מיגון תקני ובחירה בממשלת הימין על מלא בערים המרוחקות מהמרכז הישראלי. אך הניסיון להציג נתונים מדויקים על מערך המיגון הקיים בכל אחד מהיישובים האלה לא עלה יפה, מכיוון שאין מידע בדוק, תקף ומהימן בנושא. הסיבה העיקרית לכך היא שאף משרד ממשלתי אינו אוסף ומפרסם באופן סדור נתונים על מצאי המיגון.

עם זאת, מכל האינדיקציות הקיימות בספרות העוסקת בנושא כיום, ברור שמצב המיגון של האזרחים המתגוררים בעוטף ישראל אינו תקין. ניתן לראות זאת מהמידע שבידינו על כמה ערים, למשל אשקלון, השנייה בגודלה מערי עוטף ישראל, שמככבת בדוח מבקר המדינה מינואר השנה.

אשקלון מוגדרת כאחת הערים המטוּוחוֹת ביותר בישראל. על פי מבקר המדינה, פערי המיגון בה גדולים: כ-31% מהתושבים חיים ללא מיגון תקני; לאלפי תלמידים וילדי גנים אין מרחבים מוגנים; ומקלטים רבים בעיר אינם תקינים.

אחת הערים המטוּוחוֹת ביותר בישראל. מקלט ציבורי באשקלון, ב-8 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

לפי המבקר, דוחות רבים מציגים תמונה של אי-מוכנות העיר למלחמה. העירייה לא ערכה מיפוי מלא של כלל התושבים חסרי המיגון. אין הסכמה בין מבקר המדינה לעירייה על עצם קיום הנתונים (המבקר טוען שאין נתונים; העירייה טוענת שיש, אך אין פרסום ברור). תקציבים שהוקצו למיגון לא נוצלו במלואם: מתוך 12.63 מיליון שקל שיועדו למיגון, רק 2.7 מיליון הועברו בפועל לבניית מיגון תקני.

בנוסף, כאמור, מקלטים רבים בעיר אינם ראויים לשימוש. ביקורות לבדיקת שמישותם ותקינותם של המקלטים לא בוצעו בשנים 2021–2023. אין תכנון מספק של העירייה או המדינה העונה על צורכי האוכלוסייה חסרת המיגון בשעת חירום.

על העיר צפת יש בידי מידע השאוב בעיקר מדבריהם של שני ראשי עירייה. בינואר 2024 אמר ראש עיריית צפת דאז, שוקי (יהושע) אוחנה, כי כ-40% מבתי העיר אינם ממוגנים כלל. מדובר בעיקר בבניינים ישנים שנבנו לפני 1991, אז נכנסו לתוקף תקנות הממ"דים הממשלתיות.

יוסי קקון, שנבחר לראשות העיר בפברואר 2024 והחליף את אוחנה, טען בספטמבר של אותה שנה כי למחצית מתושבי צפת אין מיגון ראוי. הוא הדגיש כי רק מחצית מהתושבים יכולים להגיע למרחב מוגן בתוך 30 שניות. קקון הוסיף כי בחצי השנה שקדמה לדבריו הובאו לעיר עשרות מיגוניות, אך הגדיר זאת כ"פלסטר קטן" שאינו פותר את פערי המיגון המבניים.

בהתקפת טילים על צפת בספטמבר 2024 דווח על שכונת דיור מוגן ללא מקלטים כלל. רשויות העיר ביקשו מהצבא לפנות את השכונה לחלוטין. עד אז ומאז חוותה צפת מאות אזעקות ושיגורי טילים. בהתקפה בספטמבר 2024 דווח על 200 טילים ששוגרו לעבר העיר בתוך 24 שעות. תושבים רבים חיים את חייהם ב"שגרת מלחמה" זו ללא מיגון מספק, תוך פגיעה קשה בחיי היומיום, בחינוך ובתיירות.

"פלסטר קטן" שאינו פותר את פערי המיגון המבניים. ראש עיריית צפת, יוסי קקון, ב-15 באפריל 2024 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

מהו מצב המיגון והמקלוט בקריית שמונה? על פי דבריהם של נציגי העיר – בעיקר ראש העיר אביחי שטרן – מערך המיגון והמקלטים הקיים בעיר אינו עונה על הצרכים, ויש פערי מיגון גדולים. שטרן טוען כי לכ-4,700 דירות בעיר אין מיגון תקני או מיגון בכלל (ממ"ד או מרחב מוגן נגיש).

בעיר יש אומנם מקלטים ציבוריים, אך זמני ההתרעה עומדים על שניות ספורות, ולכן היעדר מיגון בדירות מסכן במיוחד קשישים, נכים ותושבים המתגוררים בקומות גבוהות בבנייני מגורים. זהו הרקע לעתירה לבג"ץ שהגישו כ-90 תושבים ותיקים ואנשים עם מוגבלויות, שביקשו להתפנות זמנית מהעיר. במילים פשוטות: העיר חיה שנים עם "חצי מיגון" – יש מיגון, אך הוא רחוק מלהיות מספק. במלחמה הנוכחית נחשף מצב זה בצורה אכזרית וברורה.

זכותם של אזרחים להגנה ולביטחון היא זכות אזרח ואדם בסיסית, ההולכת יד ביד עם הזכות לחיים. כאשר רמת המיגון של אזרחים באזורים מוכי מלחמה אינה מספקת, נפגעת היכולת להשתכן בבטחה. השתכנות היא זכות יסוד. זהו הבסיס שעליו יכולים אזרחים להשתית את חייהם הלכה למעשה.

ממשלות ישראל ממשיכות במדיניות מלחמתית ללא פשרות, אך נמנעות מלהציע מערך הגנתי מספק לכל התושבים – יהודים, ערבים, נשים, גברים וילדים, מכל מקום מגורים ומכל מעמד חברתי-כלכלי – ובכך פוגעות בבסיס סמכותה הלגיטימית של המדינה לפעול בשם אזרחיה.

אחד מתפקידיה העיקריים של המדינה הוא להבטיח את ביטחונם ולהגן על חייהם של כל אזרחיה. ללא מילוי תפקיד זה, המדינה הופכת לארגון שרירותי של כוח ומאבדת את סמכותה האזרחית-דמוקרטית ואת זכותה לתבוע ציות. הזכות להשתכנות בטוחה היא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) להגנה על זכויות אזרח ואדם. במצבה הנוכחי, מדינת ישראל אינה ממלאת תנאי הכרחי זה.

מדיניות היסטורית אדנותית

בעובדה אחת אין ספק: 432 אלף בוחרים ובוחרות מערי עוטף ישראל הצביעו למפלגות שהרכיבו את ממשלת ה"ימין על מלא". כמה מ-1.33 מיליון תושבי הערים הללו הם מזרחים? כמה מ-432 אלף הבוחרים שתמכו בממשלת נתניהו הם מזרחים? על שאלות אלו אין תשובה חד-משמעית, משום שכל אחד מהמושגים כאן נתון לפרשנויות מתחרות. על כן אלך בכיוון הפוך: אשען על עובדות קיימות ואגזור מהן מושגים תיאורטיים.

מרבית תושבי הערים בעוטף ישראל שייכים לקהילות מוחלשות בחברה הישראלית. זוהי עובדה מבוססת, המעוגנת בנתונים רשמיים של המדינה. נוסף על כך, ההיסטוריה הדמוגרפית של ערי עוטף ישראל מלמדת על הכוונתם ושליחתם של אזרחים לאזורים גיאוגרפיים מרוחקים אלה. לבסוף, למרות הצטרפותם של מהגרים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה, המבנה והמיקום החברתי של קהילות אלה לא השתנה או התחזק, וייתכן שאף הידרדר.

ממכלול עובדות אמפיריות זה ומהקשרים בין המאפיינים החברתיים הללו ניתן לומר כי זהותם האתנית של התושבים בערי עוטף ישראל היא תוצר של מציאות ישראלית עכשווית. זהותם האתנית של אזרחים אלה נרכשה ונבנתה בישראל. אתניות "מזרחית" היא תוצר חברתי, ולא גורם תרבותי שהגיע עם מזרחים מן המזרח ושנקרא "מזרחיות". נראה כי מזרחיות היא תוצר של מדיניות דיכוי, הכוונה, הסללה, ניצול והכפפה לכללים ממשלתיים בתחומי המגורים, התעסוקה, החינוך והבריאות.

במסגרת מדיניות זו אפשר לבחון את היעדר המיגון באזורים אלה, שאינם שייכים במובהק ל"מרכז הישראלי". מכאן שהיעדר מיגון הוא חלק ממדיניות המזרוח של הממשלה. אם כך, יש לומר כי מדיניות היסטורית אדנותית של הכוונה, ניצול, הקצאה לא-שוויונית ולא הוגנת של משאבים ציבוריים והפקרה ארוכת שנים מצד ממשלות ישראל היא שיצרה את המזרחיות הישראלית. מזרחיות היא אתניות תוצרת ישראל, צברית. מזרחיות היא השם בעברית לאי-שוויון מעמדי ותרבותי בחברה הישראלית-יהודית.

הסבר נפוץ וסטריאוטיפי להתנהגותם הפוליטית של בוחרים בערי עוטף ישראל הוא אמירת הכנף ש"מזרחים בוחרים במי שדופק אותם". זהו משפט מטופש, שטיפשותו נובעת מטעמים רבים. האשמת הקורבן אינה הטעם המרכזי או היחיד לטיפשות זו. הסבר משכנע יותר לדפוסי הבחירה האלה טמון בטענה כי רמת ההיענות של המערכות הפוליטיות הישראליות לבוחריהן, ובמיוחד לבוחרים המזרחים והפלסטינים, נמוכה ביותר.

היענות שמותנית בנאמנות פוליטית. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, באתר נפילת טיל מאיראן בדימונה, ב-22 במרץ 2026 (צילום: לירון מולדובן / פלאש90)

כאשר המערכת הפוליטית נענית לקהילות בוחרים באזור זה, היענותה מותנית בנאמנות פוליטית – לפחות בכל הנוגע לדרישותיהם של חוגים פוליטיים בקהילות אלה. היא אינה נובעת ממחויבותן האזרחית של המדינה ורשויותיה על פי חוק. בדמוקרטיה ליברלית, רשויות המדינה אמורות להיות קשובות להלכי הרוח, לאינטרסים ולמאווים של הבוחרים. אין זה המצב בערי עוטף ישראל.

הטענה כי בישראל יש דמוקרטיה ליברלית, שבה אנשים בוחרים את הנהגתם על פי הבנתם, ידיעתם וזכויותיהם, ועל כן הם האחראים הבלעדיים לבחירתם הפוליטית, היא טענה על גבול הגיחוך והאבסורד. הטלת האחריות לבחירות הפוליטיות בערי "עוטף ישראל" על כתפי הבוחרים בלבד מתעלמת מהעולם הפוליטי-חברתי שבו בחירות אלה נעשות.

המערכת הפוליטית בישראל מעולם לא היתה ליברלית. היא רחוקה מלהיות דמוקרטית. מעולם לא הוצג בפני הבוחרים מידע באופן פתוח ונגיש. נוסף על כך, רמת האוטונומיה של המערכת הפוליטית ביחס לאזרחים, היבדלותה מהם ושליטתה בהם היא עצומה. עצמאותה היחסית של המערכת הפוליטית בישראל היא תופעה פוליטית ייחודית, מכיוון שמשאבים רבים מגיעים ישירות אל המדינה, והקצאתם עוברת דרך מסננת של מפתח פוליטי ונאמנות. על כן, רמת ההיענות הנמוכה של המערכת הקיימת אינה יוצאת מן הכלל. זהו הכלל הפוליטי-ישראלי.

עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977, יחסי הכוח בין המדינה לציבור ומחויבותה של המדינה לשרת אותו לא השתנו באופן מהותי. המערכת המדינתית, על מרכזיותה וכוחה, כפתה את עצמה על המערכת הפוליטית (השלטונית) החדשה. עם הזמן, מפלגת הליכוד פיתחה את שיטת הפעולה שלה במסגרת מערכות הכוח של המדינה. כך נוצרה מסורת של קליינטליזם פוליטי – לבטח בכל מה שקשור לקהילה המזרחית – שהפך לשיטה מרכזית של הליכוד לגיוס בוחרים ולשימור תמיכתם.

קליינטליזם פוליטי הוא שיטה להשגת כוח פוליטי ולשמירה עליו. זוהי פוליטיקת מכונה המשוקעת בשחיתות. כלכלה פוליטית של חליפין ונאמנויות תופסת את מקומה של פוליטיקה אזרחית המבוססת על אחריותיות. הון וכוח ציבוריים מוקצים בתמורה לנאמנות פוליטית, ולא כזכות אזרחית. זו פוליטיקה המיוסדת על יחסים אישיים, על אינטראקציה אישית ברשתות החברתיות, על היכרות פנים אל פנים ועל יחסים אינטרסנטיים, מידיים ועכשוויים.

ברמה החברתית, קליינטליזם פוליטי הופך שאלות של פרנסה, חינוך, בריאות, שיכון, פנאי ואיכות חיים לתלויות ב"חסדים", ב"טובות" וב"קשרים" עם בוס פוליטי וברשת החברתית שביכולתו לנהל. לכל בוס פוליטי בשיטה זו יש בוס פוליטי מעליו ובוסים אחרים הכפופים למרותו. זוהי שיטה המעוגנת ב"טובות" וב"מתנות", ולא בסיפוק צרכים אזרחיים. בקליינטליזם פוליטי אין עיסוק בזכויות אזרח ובמחויבויות אזרחיות המעוגנות בחוק ובסדר פורמלי. קליינטליזם פוליטי הופך אזרחים לקליינטים.

הצד האפל של קליינטליזם פוליטי הוא ששיטה זו ממסדת שלטון של שחיתות, הפקרה והפקרות. זוהי שיטה המייצרת פחד וטרור חברתי דרך קבע. רבות מערי עוטף ישראל מנוהלות באמצעות שיטה זו. בעברית עכשווית השיטה זכתה לשמות כמו "הקומבינה", "פריימריז", "היהלומים" ו"הרמזורים". הבוסים בשיטה זו הם מנהלי מעברות – כיום מזרחים – שצמחו לתפקידי הנהגה במסדרונות מפלגות כמו הליכוד, ש"ס, הציונות הדתית ועוצמה יהודית.

הנוכחות של פחד חברתי וטרור פוליטי מורגשת באוויר שנושמים האנשים החיים בערים אלה. פחד וטרור כאלה מתבטאים בדרכים מורכבות ופתלתלות, הטבועות עמוק בפוליטיקת המכונה ובקליינטליזם. הפיכתם של שירותים חברתיים, שהם אזרחיים במהותם – כמו חינוך, שיכון, עבודה, בריאות, פנאי וצרכים מיוחדים – ל"טובות" הניתנות על ידי בוסים פוליטיים היא דרך המלך להשררת פחד וטרור כסדר הדברים המובן מאליו במקומות אלה. כך הופכים שירותים חברתיים ואזרחיים של המדינה למנגנון המאפשר שחיתות פוליטית. כך משמשת הקצאת משאבי המדינה כלי לגיוס נאמנות ותמיכה, אך גם לאיומים ולסחיטה.

הערים בעוטף ישראל מנוהלות כאחוזות של קליינטליזם פוליטי. קהילות אלה לא רק מפיצות את המסר הפוליטי של מפלגת הליכוד, אלא הפכו לליבת השיטה הליכודית. פרויקט שיקום שכונות, שהחל עם עליית הליכוד לשלטון, היה רק הצעד הראשון בהשתלטות המפלגה על הפוליטיקה המקומית, ולאחר מכן על מרכז השלטון המקומי. עם ההשתלטות על מרכז השלטון המקומי נסללה הדרך לביסוס מעמדה של המפלגה גם בפוליטיקה הארצית.

כיבושם של ועדי העובדים בהסתדרות היה שלב חשוב במסע ההשתלטות של מפלגת הליכוד על ארגוני העובדים בישראל. בעקבות המהפכה בהסתדרות, עברה השליטה בביורוקרטיה ובוועד המנהל לידי פעילים מרכזיים בליכוד. תהליך דומה התרחש במערכת הדתית, כאשר נפרשה רשת ארצית של בתי כנסת, ואספקת שירותי דת הפכה לדרך מרכזית להעברת מסרים של מפלגת הליכוד וגרורותיה הדתיות אל קהל בוחרים מאמין, שהפך גם לנאמן.

קליינטליזם פוליטי הוא רשת חברתית ענפה, סבוכה, פתלתלה ומושחתת, המנוהלת על פי קוד פעולה המכתיב התנהגות פוליטית באמצעות הענקת "טובות" והפעלת טרור חברתי הכופה נאמנות וציות. מנגנונים מושרשים אלו מסבירים מדוע קרוב ל-74% מהבוחרים בערי עוטף ישראל בחרו במפלגות המרכיבות את ממשלת ה"ימין על מלא", אף שזו ממשיכה להפקירם בכל הנוגע למיגון ולהגנה על חייהם.

הנתונים שבידיי נכונים ל-2022, ואין ודאות באשר ליכולת הניבוי שלהם. התרסקותה המשוערת של מפלגת הליכוד בבחירות הקרובות ומפלתו המשוערת של בנימין נתניהו, לצד ירידת כוחה של מפלגת ש"ס והיחלשותה או היעלמותה של מפלגת הציונות הדתית, עשויות להעיד על היחלשות דפוס ההצבעה שתואר לעיל.

עם זאת, גם כיום, אחרי שלוש שנים של מלחמה, סוגיית המיגון אינה תופסת מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי בערי עוטף ישראל. ייתכן שבוחרים ובוחרות רבים בערים אלה אינם רואים קשר ישיר בין המיגון הפיזי החסר ובין הצבעתם בבחירות. ייתכן אף שרבים מהם יתמכו במפלגות ימניות יותר מאלה שהרכיבו את ממשלת ה"ימין על מלא", המתקרבת בימים אלה לסוף כהונתה.

ללא הצעה למדיניות אחרת, אין בסיס של ממש לציפייה מצד המחנה הליברלי לשינוי דרסטי בדפוסי ההצבעה בערי עוטף ישראל. זאת משום שלליברליזם אין דריסת רגל בערים אלה, המנוהלות באמצעות קליינטליזם פוליטי. נוסף על כך, למכונה המשומנת של הקליינטליזם הפוליטי יש מקורות חיוּת שאינם תלויים בבחירות מזדמנות, דרמטיות ככל שיהיו.

על רקע תחושות חוסר המוצא והייאוש העמוק בארבע השנים שחלפו מאז הקמת הממשלה הנוכחית, נראה כי בוחרים רבים יעדיפו להימנע מפסטיבל הבחירות. אדישות פוליטית, חוסר אונים חברתי והיעדר תקווה אישית הם תוצר ישיר של שלטון פחד וטרור חברתי. מצבים אלו עשויים לעצב דפוסי התנהגות פוליטיים נלמדים, וסביר להניח שהם יאפיינו את ההצבעה בערי עוטף ישראל באוקטובר 2026.

מאיר עמור הוא סוציולוג ישראלי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול וחבר באקדמיה לשוויון