השותקים והמתעלמים, ידיכם שפכו את הדם הזה

שנתיים, תשעה חודשים ושלושה-עשר ימים עברו מאז הרצח של אמי האהובה אביטל רוקח.
בשנתיים, תשעה חודשים ושלושה-עשר הימים הללו נרצחו מעל חמישים נשים נוספות. כל כמה שאני מנסה, כל כמה שכל רצח כזה הוא כמו אגרוף חזק לבטן, אני לא זוכרת את כולן. מדי פעם, איכשהו, נחרטים להם שמות ופנים – סוהא מנצור, אילנה כהן, אנסטסיה רוסנוב.

אבל למרות המספרים המחרידים ולמרות השמות והפנים, שבתרבות שלנו מהווים איזה משהו קדוש לכאורה, כל מקרה ממשיך לעמוד לגופו. כל פעם מחדש מדווחים האם הכתובת הייתה על הקיר, האם זה רצח על רקע רומנטי או על רקע כבוד המשפחה (התשובה טמונה כמובן במוצא של הנרצחת), מה היו הגורמים לרצח והאם המשטרה עשתה כמיטב יכולתה או לא.

> למה הוא לא רצח קודם את עצמו?

אם כבר כולכן פה, אתן יודעות שהמשטרה לא עשתה כמיטב יכולתה. אתן יודעות שרבות מדי מעשרות הנשים האלה התלוננו במשטרה ועשו הן בעצמן, כל אחת כמיטב יכולתה, כדי לשמור על חייה ועל נפשה. בחלק מהפעמים – כמו במקרה של אמא שלי – גם על ילדיה.

זו השתיקה של כל האנשים שם למעלה ופקידיהם שמאפשרת את מדיניות הפרד ומשול הזו, בה רוצח אחד הוא משוגע, השני בכלל רומיאו כי הרג גם את עצמו והשלישי פשוט פלסטיני, או אתיופי, או גרוזיני כמו "אבא" שלי – אז מה הפלא שהוא רצח אותה?

למול הרפש הזה, אני רוצה שנאמר חזק וברור – ידיכם שפכו את הדם הזה. משטרת ישראל, המפכ"ל יוצא השב"כ רוני אלשיך והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, שממשיכים לדפוק בכל הכח מיעוטים אתניים, מתנגדי משטר וסטלנים, אבל שותקים לנוכח אלימות מגדרית ומינית אפילו בתוך המערך המשטרתי – ידיכם שפכו את הדם הזה.

בתי משפט השלום, המחוזיים והעליון, ששואלים נאנסות אם הן נהנו מזה, שמרחמים על אנסים בני טובים ושמפקירים נשים כמו אמא שלי לצווי הרחקה דמיוניים על האקסים הרצחניים שלהן – ידיכם שפכו את הדם הזה. הרבנות ואנשי הדת האחרים שמשתפים פעולה עם העינוי המתמשך של נשים עגונות, גם כאשר מדובר במערכות יחסים אלימות – ידיכם שפכו את הדם הזה. משרד הרווחה, שנכשל שוב ושוב באיתור מצבי מצוקה קיצוניים ומשרד החינוך שמתייחס לחינוך מיני ומגדרי שוויוני כלוקסוס שולי לעומת משוואות טריגונומטריות – ידיכם שפכו את הדם הזה.

ולכל הגברים שסביבנו – קול דמי אחיותיי זועקים אליכם מן האדמה. תפסיקו לרצוח אותנו ולהתעלל בנו, תפסיקו לחשוב על מונוגמיה רכושנית ואלימה בתור רומנטיקה, תפסיקו לחשוב שמישהי חייבת להיות כלי הקיבול, הרחם או הכוס השימושי שלכם. תפסיקו כבר.

לנשים ולאחרות שיצאו מהבית הערב – בואו נמשיך לתמוך אחת בשניה, בחמלה ובמאבק, בדמעות ובזעקה גדולה, ללא סייג וללא כניעה להפרד ומשול. מה נעשה אחת בלי השניה?

תודה שאתן כאן.

תמר בן דוד היא אשה קווירית ירושלמית, בתה של אביטל רוקח ז"ל.

> המשימה הקשה שלנו: מאבק פלסטיני-יהודי משותף נגד רצח נשים