newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

מאת:

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

החודש התפרסם דו"ח צוות מומחים בנושא "קידום לימודי ההומניסטיקה" במערכת החינוך. המונח "הומניסטיקה" מתייחס למקצועות מדעי הרוח, ובראשם מקצועות החובה: ספרות, תנ"ך והיסטוריה.

להבנתי, לנוכח הדו"ח, יש במערכת החינוך את התנאים הנדרשים להצלחה. הדו"ח אף מזכיר פרויקטים ייחודיים להוראת מדעי הרוח, המבוססים על הוראת חקר דיאלוגית ושיתופית, שמצליחים בתנאים הקיימים להלהיב תלמידות ותלמידים ללמוד את תחומי ההומניסטיקה.

דרכי הוראה אלה נחסמות מלהיכנס לכיתות הרגילות, בגלל הדגש האקדמי המוגזם שניתן במשרד החינוך להוראה של "הידע הדיסציפלינרי". כפי שאדגים, בחינות הבגרות משקפות את הגישה הדיסציפלינרית, בכך שהן מחשיבות את יצירות הרוח בפני עצמן, יותר מאשר את החוויה של התלמידות והתלמידים לנוכח הקריאה ביצירות הרוח.

בהקשר זה, סקירה שהתפרסמה כנספח לדו"ח המומחים מציגה עובדה חשובה בהשוואה בינלאומית. בישראל, היקף בחינות החובה החיצוניות בהומניסטיקה הוא הגדול ביותר מבין המדינות שנסקרו. עם זאת, כאן ניכרת גם הירידה הגדולה ביותר במספר בוגרי מערכת החינוך הלומדים לתואר ראשון במדעי הרוח.

ראוי להזכיר כי בתקופת כהונתה של השרה יפעת שאשא ביטון קודמה תוכנית "התחדשות הלמידה" בלימודי מדעי החברה והרוח. זאת הייתה תוכנית בכיוון הנכון, התואמת את המלצות הדוח החדש, אולם השר יואב קיש, גנז את הרפורמה ברגל גסה.

הטוב והנאצל שבלימודי ההומניסטיקה

צוות המומחים כונס ביוזמת האקדמיה הלאומית למדעים, ובראשו עמד פרופ' רון מרגולין. חברי הצוות היו ד"ר טלי פרידמן כרכזת אקדמית, והפרופסורים אבנר בן עמוס, אביבה חלמיש ושי פורגל. הצוות החל בעבודתו בסוף 2021, וקיים כמה מפגשי עבודה, שתקציריהם פורסמו אף הם.

בעמוד 18 בדו"ח מציג הצוות את עמדתו לגבי החשיבות שבלימודי ההומניסטיקה. אני ממליץ לתלות את העמוד הזה לראווה בכל בית ספר בישראל. עיקרו:

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית בכלל ועם התרבות של בני עמם", ועל כן הם "מעוררים את סקרנותם", "משכללים את היצירתיות שלהם", ומלמדים אותם "להתבונן בעין ביקורתית בעולם המבוגרים", "לעמוד על טיבם של הרגשות האנושיים", ו"להתמודד עם דילמות רגשיות וחברתיות".

זאת ועוד: "הקריאה והדיון בטקסטים הנלמדים במקצועות ההומניסטיקה הם כעוגן בים החיים הסוער, המסייע להתמודד טוב יותר עם העולם שמחוץ לבית הספר", "מקצועות הרוח מדגישים פיתוח יכולת פרשנית", ו"תורמים לטיפוח הרגישות והקשב של האדם למופעים אנושיים שונים".

"לימודים אלה מקנים את היכולת להקשיב לטיעונים סותרים, לנסח טיעונים שונים ולזהות מניפולציות למיניהן". זהו "תנאי הכרחי לחיים משותפים בחברה דמוקרטית, הנשענת על ערכים הומניסטיים ובהם ערך חיי האדם, השמירה על כבודו, גופו ורכושו, העזרה ההדדית וההתחשבות בקבוצות מיעוט בחברה".

יש את התנאים להצליח

הצוות כונס בשל החשש כי "במרוצת השנים נחלש מעמדם של מדעי הרוח במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה". קביעה זו נסמכת על ירידה מתמשכת במספר התלמידות והתלמידים שבוחרים ללמוד את מקצועות מדעי הרוח ברמה מוגברת, כלומר בהיקף של 5 יחידות לימוד.

אלא שמעמדם של המקצועות ספרות, תנ"ך והיסטוריה, הוא בכיר למדי. מדובר במקצועות חובה, שלא ניתן לקבל תעודת בגרות ללא ציון עובר בהם. הציון מורכב כיום ממבחן פנימי (של בית הספר), דרכי הערכה חלופיות (כגון עבודת חקר), ובחינת בגרות חיצונית ארצית, בשליטה מלאה של משרד החינוך.

בהתאם, כל אחד משלושת המקצועות נלמד בהיקף של 2 יחידות לימוד בחטיבה העליונה, השקולות לשעתיים למידה שבועיות. המשמעות היא שיש כ-180 שעות הוראה ולמידה לכל אחד משלושת המקצועות בחטיבה העליונה, והיקף דומה גם בחטיבת הביניים.

לאור זאת, נראה שצוואר הבקבוק אינו במספר השעות, אלא בדרך שבה מנצלים אותן. בהקשר זה מוזכרות בדו"ח כמה תוכניות ייחודיות, אשר מצליחות לעודד וללוות תלמידים בלימודי מדעי הרוח ברמה מוגברת. כדוגמה, סקרתי כאן בעבר את תוכנית "דרך רוח", שהיא מסגרת למידה אזורית (מחוץ לבית הספר) לבגרות מוגברת במדעי הרוח.

עוד מוזכרות תוכניות המרכז ללימוד רוח בספרייה הלאומית, מיזם רוח צעירה, ותוכנית אידיאה. התוכניות הייחודיות מצליחות, כך מוזכר בדו"ח, משום שהן מאפשרות אוטונומיה למורות ולמורים בבחירת נושאי הלימוד ובדרכי ההוראה, משום שהן מבוססות על למידת חקר, ומשום שהן משתמשות בדרכי למידה חברתיות, כגון שיחה, דיאלוג, דיון, ושיתוף התלמידות והתלמידים בתהליך ההוראה והלמידה.

מתוך הכרה בהצלחה זאת, צוות המומחים אף ממליץ על "הטמעת העקרונות הנהוגים במסגרות ייחודיות לכלל המערכת".

משרד החינוך מתעקש על "ידע דיסציפלינרי"

מדוע דרכי ההוראה של ההצלחות הייחודיות אינן מוטמעות במערכת כולה? בדו"ח מוזכר כי כאשר הם דנו עם אנשי ונשות משרד החינוך במעבר להוראה לפי נושאים, או בשינוי במתכונת בחינת הבגרות, עלה "החשש מרידוד הידע הדיסציפלינרי".

ואכן, עיון בבחינות הבגרות מדגים את הדגש שנותן המשרד לידע הדיסציפלינרי. למשל, בבחינת הבגרות בספרות רוב רובן של השאלות מתייחסות ליצירות שנלמדו ברמת של ידע והבנה. למשל בשאלה: "הבא מן השיר שניים מן המאפיינים של שירת ימי הביניים". כדי לענות על שאלה זאת, על הנבחנים לשנן בזיכרון את רשימת המאפיינים של שירת ימי הביניים, ואחר כך להציג דוגמאות מתאימות מתוך השיר.

תוכניות ייחודיות אשר מצליחות לעודד וללוות תלמידים בלימודי מדעי הרוח ברמה מוגברת. מעגל למידה ב"דרך הרוח". (צילום באדיבות ליאור כרמל, דרך הרוח)

תוכניות ייחודיות אשר מצליחות לעודד וללוות תלמידים בלימודי מדעי הרוח ברמה מוגברת. מעגל למידה ב"דרך הרוח". (צילום באדיבות ליאור כרמל, דרך הרוח)

הבנת היצירות עומדת במרכז של שאלות רבות נוספות. למשל: מהו הקונפליקט המוצג במחזה? מהן השאלות המהותיות שאיתן מתמודד הגיבור בנובלה? מה תרומת השורה האחרונה לבניית משמעות השיר? וכדומה.

רק בשאלות בודדות יש יציאה מעולם "הידע" של המקצוע, והעברה שלו אל עולמם של התלמידות והתלמידים. למשל בשאלה: "אף שהטרגדיות של סופוקלס ושל שייקספיר נכתבו בעבר הרחוק, הנושאים שהן עוסקות בהם רלוונטיים גם לימינו. הסבר והדגם קביעה זאת על פי הטרגדיה שלמדת".

נדירות עוד יותר השאלות שבהן התלמידים נדרשים להביע את עמדתם. למשל השאלה: "בחרו בדמות מרכזית בספר שקראתם שעוררה בכם אמפתיה, והסבירו מה באישיותה, בהתנהגותה ובקורותיה גרם לכם להרגיש אמפתיה כלפיה ועורר בכם רצון להבין אותה".

חשוב להזכיר שכל בחינות הבגרות הן אישיות ותחרותיות, ושיתוף של ידע בדיאלוג חברתי נחשב עבירה, המביאה לפסילת המבחן. הבחינות גם נערכות בכתב, כך שאין ביטוי למיומנויות שיחה כגון הקשבה ודיבור. בקיצור, כל מה שחשוב – לא קיים.

באמצעות סגנון זה של המבחן החיצוני, מסמן משרד החינוך למורות ולמורים מה חשוב בעיניו, ובכך הוא משפיע על סגנון ההוראה בכיתות. נראה שגם צוות המומחים הצביע על בחינות הבגרות כאחד החסמים, כאשר כתב: "יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא במקצועות ההומניים הפרשניים, שאין בהם עמדה אחת, מסתכם כל המידע של ההערכה במספר ותו לא".

בישראל נבחנים יותר ומתעניינים פחות

כנספח לדו"ח המומחים, פורסמה סקירה בינלאומית משווה על דרכי הערכה של מדעי הרוח, שנכתבה בידי יניב כרמל. סקירה זאת מחזקת את העמדה כי סגנון בחינת החובה החיצונית מהווה חסם ללימודי ההומניסטיקה בישראל.

בסקירה נמצא שאין קשר הכרחי בין חובת הבחינה החיצונית לבין העניין שמגלים הבוגרות והבוגרים בלימודי ההומניסטיקה. כך למשל, באירלנד ובפינלנד, שבהן אין חובת בחינה במדעי הרוח לשם קבלת תעודת בגרות, ניכרת עלייה משמעותית עם השנים במספר בוגרי תואר ראשון במדעי הרוח.

לעומת זאת, ישראל, "שבה חובת הבחינות החיצוניות בהומניסטיקה במסגרת בחינות הסיום רחבה יותר מכל המדינות הנבדקות, היא המדינה שהראתה את הירידה המשמעותית ביותר במספר הבוגרים לתואר ראשון" במדעי הרוח.

המודל של מדינת ורמונט

בדו"ח הנספח מופיעה הדוגמה המאלפת של מדינת ורמונט בארה"ב. במדינה זאת הוחלט להסב את ההערכה מהערכה של ידע בתחומי הדעת, להערכה של מיומנויות ויכולות. לשם כך נקבעו 18 יכולות ביצוע, שבכל אחת מהן 3 עד 4 מיומנויות מרכזיות.

בין השאר מוזכרות מיומנויות כגון: ללמוד ביחד עם אחרים ברוח שיתופית ומכבדת; להסביר את נקודת המבט העצמית; לכבד את שונות הרעיונות; להבין נקודות מבט שונות; לתקשר בדרכים המעודדות חילופי רעיונות.

והחשוב ביותר: לבתי הספר יש את החופש והסמכות להחליט איך לחלק את תוכני הלימוד, על מנת לפתח את המיומנויות הנדרשות. כלומר, צוות המורות והמורים בכל בית ספר בוחר את התכנים להוראה ואת דרכי ההוראה, כך שיתמכו בפיתוח המיומנויות שהוזכרו, ולא בשם "ידע דיסציפלינרי" אקדמי, כפי שנהוג בישראל.

שורה תחתונה: יש שעות הוראה ומוכרות הדרכים להוראה משמעותית. אולם משרד החינוך בישראל, באמצעות בחינת הבגרות, הוא החסם לקידום לימודי ההומניסטיקה. ארוכה הדרך לוורמונט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ההורים בעזה מתמודדים עם הסיוטים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. אב ובתו בח'אן יונס, עזה, לאחר הפצצה ישראלית, 13 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אני, פלסטיני מיפו, רואה מה קורה בעזה וחרד לגורל לבתי

כל תמונה של אב פלסטיני האוחז בגופו חסר החיים של ילדו מזכירה לי את הסכנה המאיימת על בתי. אם המלחמה לימדה אותי משהו, זה האמת העצובה שחיי ילדינו הם חסרי ערך. היא מציבה אותנו בפני דילמה בלתי אפשרית: להישאר במולדת או להגן על ילדינו במחיר של פליטות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf