"מולדת משותפת": החלופה היהודית שהציונות דחתה

לאורך כל רצועת החוף שכנה השכונה הגדולה אל-מנשייה. רחוב אל עבאס במנשייה, תחילת שנות ה-20 (צילום: ויקיפדיה / מתוך מאמר של אור אלכסנדרוביץ' בתאוריה וביקורת גליון 41, קיץ 2013)

לציון יום הנכבה, אביא סיפור שנעדר מספרי הלימוד שלנו. סיפור על יהודים "ספרדים" (כפי שכונו אז יוצאי ארצות האסלאם), ציונים ומשכילים, שדגלו בראשית המאה הקודמת בהשתלבות שוויונית – של נשים וגברים, ערבים ויהודים, ספרדים ואשכנזים – במרחב הממזג מזרח ומערב, ערבית ועברית. אציג שלוש מבין הדמויות המובילות, שעליהן למדתי מפי נטע חממי טביב, שמדריכה סיור בנושא.

המחיקה: ראשיתה ואחריתה

שכונת אל-מנשייה, הפרבר הצפוני של יפו, נכבשה באפריל 1948 ותושביה גורשו. עם השנים נהרסו בתיה, ובשנת 1974 נחנך על שטחה פארק צ'רלס קלור. אולם, מחיקת המרחב שקדם לציונות החלה כבר שנים רבות קודם לכן, כפי שניתן לראות בציורי תל אביב של נחום גוטמן.

בחלק מהציורים, ניצבת אחוזת בית – רחוב הרצל, שבקצהו בניין הגימנסיה הרצליה, בלב החולות הריקים. גוטמן כתב בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (הוצאת דביר), כי ייתכן "שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב, הוא נראה אז עצום בגודלו".

"על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב, הוא נראה אז עצום בגודלו". עטיפת הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" מאת נחום גוטמן (הוצאת דביר, 1959)

האמת היא שבניין הגימנסיה (משנת 1909) לא נבנה בשממה. עשרות מטרים ממערב לגימנסיה שכנה שכונת אוהל משה, על שמם של מייסדיה – משה אסולין, משה אלבז ומשה עטיה. משם, לכיוון דרום מערב, עטפו את אחוזת בית שכונות יהודיות ספרדיות נוספות: מחנה יוסף, שבזי, מחנה יהודה, אחווה, נווה צדק ונווה שלום.

גם מעבר להן, בסביבה באותן שנים לא היו רק חולות ושממה. לאורך כל רצועת החוף, מיפו ומשם בקשת לכיוון צפון מזרח, שכנה השכונה הגדולה אל-מנשייה, שבה התגוררו כ-13 אלף מוסלמים וכאלף יהודים. בקצה הצפון-מזרחי של אל-מנשייה שכנה שכונת כרם התימנים.

גוטמן הכיר את כל השכונות האלה. הוא התגורר בשכונת נווה שלום מגיל 7, ולמד בבית הספר שבנווה צדק. אלא שגוטמן היה אומן ולא קרטוגרף, ועל כן יצירותיו משקפות רעיון ולאו דווקא מציאות; הרעיון המופיע ברומן אלטנוילנד של הרצל: "על אדמתנו הישנה ייסדנו מדינה חדשה". עבר ועתיד, ללא הווה.

יחד עם ההווה הפלסטיני של אז, מחקה הציונות גם את היישוב היהודי, האשכנזי והספרדי, המכונה עד היום "היישוב הישן". בתוכו, פעלה גם קבוצה של יהודים-ספרדים משכילים, שדגלו בציונות משתלבת.

אסתר אזהרי מויאל

אסתר מויאל נולדה בשנת 1873 בביירות, בת למשפחת אזהרי (לזרי), היהודית ספרדית. היא למדה בקולג' האמריקאי לבנות, ושלטה בערבית, צרפתית, אנגלית ועברית. "בילדותי", כך העידה, "למדתי את הקוראן ואת הברית החדשה. את הקוראן למדתי בעל פה וקראתי בו לפי כל טעמיו ודקדוקיו".

מויאל פרסמה מאמרי עיתונות רבים, שרובם לא שרדו. מתוך המעט שמוכר, ותורגם לאנגלית ולעברית, עולה דמות אישה מיוחדת, שהציעה שילובים בין זהויות רבות ושונות. על מאמר שפרסמה בשנת 1909 בעיתון "הצבי", חתמה: "העברייה-הערבייה אסתר מויאל".

השילוב הראשון הוא זה של מסורת מזרחית עם פמיניזם. בהרצאה שנשאה בשנת 1911 בפני בוגרות הקולג' בביירות, אמרה מויאל: "הם אומרים כי אין טעם לחינוך, וכי כל דירְהם [מטבע] שמוציאים עליו מבוזבז, מכיוון שהמסורות המזרחיות שלנו קובעות שמקום האישה בבית, במקום שבו אף פעילות אינה מאירה את שכלה, ואף אומנות אינה משביחה את יכולותיה הנפשיות ואינה מרחיבה את גבולות דמיונה. ובכן, גבירותיי היקרות, הוכיחו לדמגוגים אלה שהם שוגים לחלוטין, ותראינה שהטוב שבחיים נוצר על ידינו, הנשים. […] רתומנה ידיכן לעבודה מכובדת ולמטרות אציליות. נצלנה זמנכן ליצרנות, ובתמורה קטופנה את פירות החופש והריבונות" (מהספר "בת המזרח", הוצאת טנג'יר, 2024).

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

השילוב השני הוא של ערכים ממזרח וממערב. בשנת 1912, נשאה מויאל נאום בכנס של אגודת צדקה בביירות. היא טענה נגד הקולוניאליות המתנשאת: "המערב משתמש בעליבות גורלנו כאמצעי להבטיח את שתיקתנו. המערב מנהל ומעצב את גורלנו כראות עיניו, כאילו המזרח שייך לו. […] הם מתנשאים עלינו, כאילו היינו עבדים או בעלי חיים עלובים" (מהספר: בת המזרח).

ועם זאת, עודדה מויאל אימוץ רעיונות, שהביאו לשגשוג אומות המערב. כך, למשל, קראה "לספק בתי ספר לאיכרים שאין להם את האמצעים לרכוש השכלה", ליישם שוויון זכויות וחובות ולהגן על החלשים מפני "השליטים המושחתים" ולהחליף את שיטות החקלאות המסורתיות בחקלאות תעשייתית מודרנית. "כך, נוכל לכונן ציוויליזציה ערבית-מזרחית, שתהיה מבוססת על תכונות נאצלות שעברו בירושה, ועל אהבה לעבודה ולהישגים". (מתוך תרגום הנאום לאנגלית, בספר Modern Middle Eastern Jewish Thought, פרק 11).

שמעון מויאל

ב-1894 נישאה אסתר לשמעון מויאל, אשר שהה בביירות לרגל לימודי דוקטורט ברפואה. שמעון מויאל נולד ביפו ב-1866 למשפחה מצפון אפריקה. לאחר כמה שנים בבירות ובקהיר, שב ליפו עם זוגתו והתיישב בה. בשנת 1912 פנה מויאל במכתב לרבנים, לוועדי המושבות ולאישי ציבור, בקריאה לכנס אספה אשר תדון ביחסי היהודים והמוסלמים. המכתב פורסם כמאמר בעיתון "החירות":
"ארץ ישראל ברובה מיושבת היא בלאום המוסלמי הערבי, קרובנו הקדמון. אומה חביבה ומיוחסת זו אינה שונאת את היהודים שנאה נפשית, גזעית, שנאה שאין לה תרופה כשנאתם של האנטישמים באירופה". ואם יש ניצני שנאה, הרי ניתן לעקרה "על ידי סבלנות בדעות שבאה בעקב התפתחות שכלית, ובייחוד על ידי חיים אחדותיים ועל ידי הכרת התועלת אשר תצמח לאסלאם מידידות היהדות, והיקשרות עימה בברית הגנה נגד השנאה המשותפת של בני שם".

"אבל אפשרות זו של התחברות היהודים והמוסלמים הרגיזה את שונאי בני שם [הכוונה לנוצרים] הנמצאים פה בקרב הלאומים הקטנטנים, והם התחילו להפיץ בעיתוניהם דברי שקר ונרגנות שפלה בכדי להפריע בעד התקרבותם של הערבים והיהודים ולהפריד בין אחים, המוכשרים לחיות יחד חיי אהבה ואחווה, שלום ורעות, ולעבוד שכם אחד לטובת המולדת המשותפת, ולהציל את כבודה מידי צורריה מבית ומבחוץ" (ההדגשה שלי, ג"ג).

יוסף אליהו שלוש

בשנת 1913 ייסדו הזוג מויאל ואחרים, ובהם גם יוסף אליהו שלוש, את אגודת "מגן", שנועדה לתווך את העמדה הציונית לציבור הערבי בשפתו. יוסף שלוש הוא בנו של אהרון שלוש – אב המשפחה שהתיישב ביפו והיה בין מייסדי נווה צדק. בספרו של יוסף "פרשת חיי", הוא תיעד את רעיון החיים המשותפים ואת המחלוקת מול הציונים האירופאים. כך כתב:
"ומי שבקי קצת בתולדות יישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם זאת היתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו […] אבל, ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו, והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה".

"הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי-עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד ביישוב, וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את יישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, הועמדו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו."

הציונות המפרידה והמוחקת

מיתוס השממה שירת את מהלכי המחיקה של פלסטין הערבית והיהודית. פרופ' הלל כהן תמצת זאת בסימון חמישה מהלכי הפרדה שנקטה הציונות באותן שנים: "ברמה הזהותית: הדגשת הממד הלאומי ביהדות על פני הממד הדתי, ומכאן דרישה להגדרה עצמית; במישור המדיני: שאיפה לשלטון עצמי תוך דחיית דגמים מדינתיים שיתופיים; ברמה המעשית: רכישת אדמות ובניית ישובים ליהודים בלבד; ברמה הלשונית: הימנעות משימוש בערבית והקמת בתי ספר עבריים; ברמה החברתית: ליקוט היהודים החיים בין ערבים והזמנתם להשיל מעל עצמם את הערביוּת ולהתמזג בחברה היהודית הנבדלת" (מהספר "שונאים סיפור אהבה", עברית, 2022, עמ' 74).

אזכיר כי גם בין הציונים האירופאים היו מי שדגלו בברית יהודית ערבית, כבר בעשור הראשון של המאה ה-20. בהם המחנך יצחק אפשטיין, עליו כתבתי בעבר. קבוצה זאת ייסדה בשנות העשרים את אגודת "ברית שלום".

בהינתן כי דרך הציונות שנבחרה הובילה אותנו עד היום רק ממלחמה למלחמה, ובתוכן גם לנכבת פלסטין, ראוי לכל הפחות להחזיר לספרי הלימוד את הסיפור על הדרך שלא נבחרה. הדרך של "עברייה-ערבייה", "מולדת משותפת" ו"חיי שלום".

– – – –
המלצה: בפודקאסט "שרשרת הזהב" של "כאן", אופיר טובול ויפה בניה משוחחים על אסתר מויאל, בין ציונות לערביות.