קטיעת "נאום הניצחון" של טראמפ לא היתה דרמה, רק עיתונות

האפיזודה שבה התקשורת האמריקאית אמרה לצופות ולקוראים באופן ברור שהנשיא שקרן ושהעובדות הידועות הן אחרות היא בדיוק מה שנדרש מעיתונאים: להעביר מידע בדוק שהם עומדים מאחוריו. התפיסה הזו כמעט הפוכה לאופן שבו התקשורת הממסדית בישראל רואה את עבודתה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הידיעה שרשתות הטלוויזיה האמריקאיות "קראו", כלומר הכריזו, על הניצחון של ג'ו ביידן במירוץ לנשיאות תפסה את רודי ג'וליאני, היועץ הקרוב של הנשיא דונלד טראמפ, במסיבת עיתונאים מאולתרת שקיים בפילדלפיה.

"הרשתות, כל הרשתות? ואו", הגיב ג'וליאני בלעג גלוי, "בואו נשכח מהחוק, בוא נשכח מהשופטים, אל תהיו מגוחכים, רשתות (טלוויזיה) לא קובעות מי הנשיא".

לקהל ישראלי זה נשמע מובן מאליו. הרי איש לא יעלה על הדעת ש"דסק ההחלטה" בערוץ 12 או ערוץ 13 או ערוץ 20 יקבע מי ניצח בבחירות ויעניק לו את התואר "ראש הממשלה הנבחר". זו עבודה של ועדת הבחירות המרכזית, לא של גוף עיתונאי.

בארה"ב זה אחרת. מהרגע שרשתות הטלוויזיה העניקו לביידן את התואר "הנשיא הנבחר", לא רק התקשורת האמריקאית והמפלגה הדמוקרטית, אלא מנהיגי העולם כולו, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו, אימצו את התואר הזה כעובדה.

פאנל "אולפן שישי" בערוץ 12 ב-6 בנובמבר 2020 (צילום מסך: ערוץ 12)

פאנל "אולפן שישי" בערוץ 12 ב-6 בנובמבר 2020 (צילום מסך: ערוץ 12)

ג'וליאני, כמובן, מיתמם. גם בבחירות שטראמפ ניצח בהן לפני ארבע שנים, וגם בכל מערכות הבחירות בעשרות השנים האחרונות, ה"רשתות" – כפי שאמר בבוז – הן אלה שהכריזו מי הנשיא.

ייתכן שיש כאן צד בעייתי, שכן מדובר בסופו של דבר בגופים פרטיים בבעלות בעלי אינטרסים, לא בגופים בלתי תלויים. אבל זה ללא ספק מבטא את האמון שהציבור האמריקאי נותן ביושרה העיתונאית של גופי התקשורת שלהם. ויותר מכך: זה מעיד על הרצינות שהגופים האלה מתייחסים בה לעבודה העיתונאית שלהם.

הגישה הזו יכולה להסביר את האירוע שגם הוא היה בלתי נתפס במושגים ישראליים: ההחלטה של חלק מרשתות הטלוויזיה לקטוע את "נאום הניצחון" של טראמפ בליל הבחירות בטענה שהוא משקר.


כשבוחנים את ההחלטה הזו, היא נראית כמעט מובנת מאליה. הרי ספירת הקולות היתה רחוקה מסיום ברגע שבו טראמפ נשא את דבריו, ולכן לא היה שום בסיס עובדתי לאמירות שלו שהוא ניצח בבחירות. בקיצור, הוא שיקר – וגוף עיתונאי לא אמור לשדר מידע שהוא יודע שהוא שקרי, רק משום שמי שמשמיע אותו הוא הנשיא.

זה לא נעצר רק בליל הבחירות. בשעה שהם מדווחים על האמירות של טראמפ שהבחירות "נגנבו", כלי התקשורת בארה"ב לא מהססים להוסיף להן שמות תואר לא מחמיאים כמו "טענות בלתי מבוססות", "האשמות ללא ראיות" וכולי. וזה לא רק בגופי תקשורת "ליברליים" , אלא גם ברשת פוקס.

ייתכן שטרמאפ צודק ובסופו של דבר יתברר שהבחירות אכן זויפו, אבל כלי התקשורת האלה מספיק בטוחים בעצמם כדי להגיד לצופים ולקוראים שלהם: לפי הבדיקה שלנו, אין לטענות האלה בסיס, והתפקיד שלנו הוא להגיד לכם מה שהבדיקות שלנו העלו. על זה משלמים לנו. בשביל זה קוראים לנו עיתונאים.

התקשורת בישראל בורחת מאחריות

התפיסה הזו כמעט הפוכה לאופן שבו התקשורת הממסדית בישראל תופסת את העבודה שלה. ראינו את זה במיוחד בתקופת הקורונה.

בכל פעם שנתניהו רצה, הרשתות העניקו לו זמן מסך בלתי מוגבל, נאומים של חצי שעה ויותר, מלאים בעובדות לא נכונות או לא רלוונטיות לעניין הקורונה (ההתחשבנות שלו עם יאיר לפיד לדוגמה ועוד דוגמאות רבות אחרות). הן לא קטעו את דבריו, לא העסיקו צוות של בודקי עובדות שיתקנו בזמן אמיתי את הדברים המטעים של נתניהו.

הגישה הזו השתקפה בדיון שהתקיים באולפן שישי בערוץ 12 ביום שישי האחרון. גיא פלג ביקש ללמוד לקח מהמודל האמריקאי ולא לשדר אמירות של נתניהו אם העיתונאים בערוץ מגיעים למסקנה שהן לא נכונות או רלוונטיות. הוא נתן כדוגמה את התגובה האין סופית של נתניהו שאילנה דיין הקריאה, אף שהיה ברור שרובה ככולה לא רלוונטית לתחקיר ששידרה על המעורבות של שרה נתניהו בקבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה.

רינה מצליח התנגדה. התנהגות כזו היא בגדר "צנזורה" על נתניהו, היא טענה, התקשורת צריכה לשדר את דבריו של נתניהו במלואם, ואחר כך להתייחס אליהם. שאר הנוכחים בפאנל הסכימו אתה.

הגישה הזו בעצם תופסת את התקשרות כמעין צינור שאין לו דעה משלו. אנחנו, התקשורת, נותנים מקום לדעות מכאן ומכאן, והצופים והקוראות אמורים להחליט בעצמם. אנחנו נייטרלים.

זו כמובן אחיזת עיניים, כי התקשורת, בטח בישראל, היא לעולם לא נייטרלית, תמיד יש לה דעה, תמיד היא מקדמת, במודע או שלא במודע, אג'נדה מסוימת, גם אם האג'נדה הזו שקופה. הרי ערוץ 12 לא ישדר בשידור ישיר נאום של עאידה תומא-סלימן או של מתאנס שחאדה ואחר כך יעלה את עמית סגל שיביע דעתו. במלים אחרות, בתקשורת הישראלית נייטרליות אפשרית, כל עוד אנחנו בתוך גבולות שיח מוגדרים מאוד.

אבל מעבר להיתממות הזו, יש כאן משהו עמוק יותר. הגישה הזו מבטאת בריחה מאחריות ואפילו בגידה במקצוע.

הרי מה נדרש מעיתונאיות ועיתונאים, על מה אנחנו מקבלים פריבילגיות, גם בחוק (הגנה על מקורות), גם בנורמות (גופים רשמיים מחויבים לתת תגובה לתקשורת), וגם במעמד (פרסום עצמי)? לא על הדעות שלנו, אלא על כך שאנחנו אמורים לבדוק את המידע שמגיע אלינו או שאנחנו מגיעים אליו, ולהעביר לציבור מידע בדוק, שאנחנו עומדים מאחוריו.

donate

אנחנו לא נטולי דעה, לא תמיד אנחנו צודקים, ואפשר גם לתבוע אותנו דיבה אם אנחנו מכפישים את שמו של אדם ללא יסוד עובדתי. אבל האתיקה המקצועית דורשת מאתנו להיות אחראים למה שאנחנו משדרים או כותבים, לא לזרוק את האחריות על מישהו אחר.

אין פה שיר הלל לעיתונות האמריקאית. היא חטאה בחטאים גדולים, ומי שרוצה לחפש יכול למצוא אותם בקלות אצל נועם חומסקי ובמקומות אחרים. אבל האפיזודה הזו שבה התקשורת האמריקאית אמרה לצופות ולקוראים שלה באופן ברור, בלי להתבלבל או להתנצל, שהנשיא שלהם שקרן ושהעובדות שכפי שהיא, התקשורת, יודעת הן אחרות – צריכה לשמש קריאת השכמה לתקשורת בישראל.

"ידיעות אחרונות" הגדיר ומגדיר את עצמו כ"עיתון של המדינה". ערוץ 2 עוצב בצלמה של התפיסה הזו (עורך אולפן שישי, רון ירון, היה קודם לכן עורך "ידיעות אחרונות"). אבל העיתונות לא צריכה להיות של "המדינה", היא צריכה להיות של העיתונאיות והעיתונאים שכותבים ומשדרים בה.

זו צריכה להיות לפחות השאיפה, זה צריך להיות האתוס, גם בעידן של נתניהו והאיומים המתמידים שלו על התקשורת. בעצם, זו צריכה להיות התגובה לאיומים האלה.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

השוטר שהטיף מוסר לוופא הוא התגלמות האדון הקולוניאליסטי

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר השוטר לאישה שסובלת מאלימות כמה ימים לפני שנרצחה, והדגים את התנהלות המשטר שמפקיר את הנשים הפלסטיניות בפרט ואת החברה הפלסטינית בכללה. אך למרות הייאוש, אנו נמשיך לחיות וללמד את כולם אילו חיים מגיעים לנו באמת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf