newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם "צעדת השרמוטות" מקדמת את המאבק בתרבות האונס?

ביום שישי הקרוב תתקיים בפעם הרביעית "צעדת השרמוטות", הפעם בירושלים בלבד. בתום ארבע שנים, הגיע הזמן לדון מחדש בשאלה האם צעדה שאיננה נגישה לנשים רבות, וביניהן פלסטיניות, מזרחיות, דתיות ועוד, יכולה להיות באמת אפקטיבית במיגור התופעה שנגדה היא יוצאת

מאת:

כותבת אורחת – יערה ליברמן-כליף

ביום שישי הקרוב תצעדנה נשים ב״צעדת השרמוטות״ בירושלים. זאת השנה הרביעית בה צועדות וצועדים ישראליות וישראלים ישתתפו בצעדה אשר מייצגת תנועה עולמית בשם ה-SlutWalks שהתחילה ב-2011 בטורונטו, קנדה, כאשר שוטר הסביר בכינוס באוניברסיטה ש״אם נשים לא רוצות להיאנס, הן צריכות להפסיק להתלבש כמו ׳שרמוטות׳ (sluts)״. כמו כן, זאת תהיה השנה הראשונה בה הצעדה מתקיימת בירושלים בלבד; בשנים הקודמות פעילות ופעילים צעדו גם בתל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע וערים נוספות. גילוי נאות: הייתי ממארגנות הצעדות התל אביביות ב-2012 וב-2013 (כפעילה בתנועת מאבק סוציאליסטי), וב-2014 לקחתי חלק בארגון גם כן. ברשימה זו אין כוונתי לקרוא כנגד הצעדה החשובה הזו; להיפך – אני מבקשת לנסות ולמקד את המסרים שלה ולהפוך אותה לכלי רציני לניגוח תרבות האונס. אני קוראת לכולן להגיע לירושלים ולצעוד ביום שישי.

לא נראה כי קיום הצעדה השנה רק בירושלים הייתה החלטה מודעת, אלא יותר תוצאה של פניות המארגנות בירושלים ולא בשאר ערי הארץ. מעבר לשקט התקשורתי היחסי בנוגע לצעדה השנה (כאשר בשנים הקודמות כתבות פורסמו בכל האתרים המרכזיים, במיוחד בנוגע לצעדות התל אביביות), לא הייתה שום הערה בנוגע לערים אחרות. אולם עלו טענות – בעיקר פייסבוקיות – אשר רואות בצעדה הירושלמית פרובוקציה שאין לה מקום בעיר דתיה יחסית, בעוד בעיר חילונית כמו תל אביב לא מתקיימת השנה צעדה.

כמובן, נשים נאנסות, מוטרדות ונפגעות מינית בכל עיר בארץ ובעולם, והטענה כי הלגיטימיות של צעדה בירושלים חייבת להגיע יד-ביד עם צעדה בתל אביב היא מגוחכת. כאשר אחת מכל שלוש שנים מותקפת מינית ואחת מתוך ארבע נאנסת (לפי נתוני מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית), וכשנדמה כי אחוזי ההטרדות המיניות גבוהים כל כך עד שלא ניתן לקבוע כמה נשים לא חוו הטרדה מינית בחייהן, קשה לטעון ברצינות כי על מנת ״להתחשב ברגשות החרדים״ אי אפשר לקיים צעדה המתנגדת לתרבות האונס, להאשמת הקורבן וסלאטשיימינג.

> פמיניסטיות, אל תגידו לי איך נכון להתחפש בפורים

"התחשבות ברגשות החרדים" איננו טיעון רלוונטי. צעדת השרמוטות, תל אביב, 5.2014 (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

"התחשבות ברגשות החרדים" איננו טיעון רלוונטי. צעדת השרמוטות, תל אביב, 5.2014 (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

מי נשארת מחוץ ל"ריקליימינג"?

אך חשוב לשים את הטענות הריקות הללו, אשר בדרך כלל מגיעות מתוך רגש כלשהו של ״כבוד״ שכלל אינן רלוונטיות כאשר מדובר בתופעה כל כך נפוצה, בתוך הקונטקסט של הצעדות העולמיות. הדבר הראשון שעולה לדיון בכל מדינה בה הצעדה נוחתת הוא כמובן השם הפרובוקטיבי שלה והאופן הפרובוקטיבי שבה היא מוצגת. הטענות הללו הגיעו ועודן מגיעות בעיקר מפעילות שאינן לבנות ממעמד בינוני – נשים שחורות, היספניות ואסיאתיות בעולם, ונשים דתיות, פלסטיניות ומזרחיות בישראל. אינני מתכוונת לנכס לעצמי את העמדה הכללית בקרב אף אחת מן הקבוצות הללו (על אף שאני אכן מזרחית), כי אף אחת מהן לא מאורגנת בצורה שיכולה לעדכן נייר עמדה דמוקרטי. אבל חשוב לדון בשאלה, האם השם ״צעדת השרמוטות״ מרחיק נשים מסוימות, אשר להן אין את הפריווילגיה לעשות ״ריקליימינג״ (ניכוס מחדש) למילה כמו ״שרמוטה״ בגלל הקונטקסט החברתי בו הן נמצאות. אז אולי הגיע הזמן להעלות באוב את הדיון שנפתח בישראל בצורה מעט צורמת ב-2013 ולשאול האם יש מקום למיקוד המאבק ולהרחבת שורות ההשתתפות בו.

המטרה של פרקטיקת הריקליימינג היא לקחת מילה בעלת קונוטציה שלילית, ולהשתמש בה על ידי הקבוצה כלפיה היא מופנית על מנת להפוך אותה לנייטרלית או חיובית, כמו שנעשה בעבר עם הביטוי הלועזי ״קוויר״. היא אמורה להוות מעין העצמה לקבוצה, ולשנות את הדרך השלילית בה החברה מתייחסת אליה. הטענה המרכזית של צעדה השרמוטות היא שהקבוצה אליה מופנית המילה המשפילה הזו היא נשים באשר הן – שרמוטה היא בעצם פיקציה, חלק מתרבות האונס והמסרים הדו-משמעיים שלה, בה טיבה של אישה נמדד על ידי סקס, ובו בזמן היא לא מאפשרת להתחמק ממילות גנאי, בין אם הן ״פריג׳ידית״ או ״לא זורמת״, או ״שרמוטה״ ו״זולה״. עם הטענה הזו קל להסכים. אולם, הבעייתיות עולה כאשר מפנים כלפי ריקליימינג שתי שאלות חשובות: האם לכולן יש את היכולת לקחת חלק בפרקטיקה הזו (ומתוך ההנחה שכל הנשים נפגעות מתרבות האונס, זו שאלה מרכזית), והאם הפרקטיקה עצמה משמעותית למיגור התופעה.

על מנת לענות על הראשונה מבין השאלות, אפשר לקצר ולומר – לא. לא כל הנשים יכולות לראות את עצמן כחלק מתנועה שמשתמשת בריקליימינג, והסנקציות איתן יתמודדו באם תבחרנה לעשות זאת יהיו משמעותיות יותר מאשר נשים אחרות. כבר ב-2012, עם הצעדות הראשונות, עלו טענות, בעיקר מקרב פעילות פמיניסטיות דתיות, אשר העידו כי השם מרתיע אותן מלהשתתף בצעדה. ב-2013 רבות אמרו כי לא יוכלו לצעוד תחת הכותרת של ״צעדת השרמוטות״, ופעילות פלסטיניות, בעיקר מיפו ומחיפה, טענו זאת גם כן. בנות נוער בגילאי בית הספר חששו להגיע לצעדה כזאת ולא היו יכולות לעשות כן בעיקר בגלל השם. ואף על פי שצעדת השרמוטות אכן אורגנה על ידי מספר גדול יחסית של פעילות מזרחיות – ביניהן אני – תחת שם זה, עדיין נשמעו קולות של נשים מזרחיות שטענו שלא יוכלו לקחת חלק בצעדה עם שם כזה. כמובן שהיו פעילות נערות, פלסטיניות ודתיות שכן לקחו חלק בצעדה, אבל אי אפשר להתעלם מהקריאות של חברותיהן. השימוש במילה ערבית עם משמעות חזקה כל כך, ״שרמוטה״, מדירה פלסטיניות ומזרחיות אף יותר. אם אנחנו מסכימות על כך שכל הנשים חייבות להיות חלק מהמאבק נגד תרבות האונס, אנחנו לא יכולות לבחור בפרקטיקה של הדרה – וריקליימינג היא לחלוטין פרקטיקה כזאת – ולשרטט אותה על דגל המאבק.

זאת ועוד, ריקליימינג עצמו עשוי להישמע כפרקטיקה רדיקלית, אבל בפועל הוא דרך אינדיבידואליסטית ונטולת השלכות אמיתיות על החברה. האם כאשר המילה ״קוויר״ נוכסה, גם אם לא לחלוטין, ההומופוביה מוגרה? האם ״גיי״ הפסיקה להיות קללה? מובן שלא, שכן הדרך לחסל אפליה היא דרך רדיקלית – לשנות את השיטה מהשורש – ולא רק לכסות אותה בכיסוי נחמד יותר. גם אם ננכס לעצמנו את המילה ״שרמוטה״, תרבות האונס עדיין תישאר עומדת, ולא חלשה יותר מבעבר.

> המורשת של ורד לב: משפט צדק עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית

צעדת השרמוטות 2013 (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)

צעדת השרמוטות 2013 (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)

רדיקלי והמוני

בצעדה של 2013, נעשה ניסיון לארגן צעדה דומה, בהשפעת תנועת הסלאטווק העולמית וגם בהשפעת המחאות המדהימות בהודו (שלא נשאו את השם מהסיבות הללו), תחת הכותרת ״לא אשמות, לא מתביישות״, ניסיון שלמולו אורגנה צעדה נוספת בשם ״צעדת השרמוטות״ באותו יום, מקום ושעה. בסופו של דבר הצעדות התאחדו, כמובן, והועלו טענות כי החלפת השם היא בעצם מסמוס של המאבק, טשטוש מסרים, וניכוס של הצעדה הרדיקלית לטובת צעדה המונית. השאלה היא מדוע רדיקלי לא יכול להיות המוני? הרי כל שינוי שורשי, רדיקלי, אמיתי, נוצר באמצעות תמיכה המונית ברעיונות. תרבות האונס היא תופעה המונית, ועל מנת להילחם בה עלינו לתת אפשרות לכל הנשים באשר הן לצעוד איתנו. נשים דתיות וחילוניות, פלסטיניות ויהודיות, מזרחיות ואשכנזיות, להטבא״קיות וסטרייטיות, וכמובן גם גברים, יחד, בצעדה אחת כנגד סקסיזם, האשמת הקורבן, סלאטשיימינג ותרבות האונס – זה מסר חד, ברור ורדיקלי. סנסציה תקשורתית חד פעמית תחת אמתלת פמיניזם רדיקלי – לאו דווקא.

צעדה גדולה ורחבה עם מסר חד וברור יכולה להוות איום משמעותי על תרבות האונס. קריאה רחבה לחינוך מיני ומגדרי הולם בבתי הספר עם הכשרה למורים על ידי מרכזי הסיוע במימון המדינה ודרישה לביטול סגירה של מרכזים לנשים מוכות ומרכזים לשיקום גברים מכים ולהעברת כספי ציבור נוספים יכולה לקבל הד אמיתי רק אם הצעדה תכיל מספיק קריאות כאלה – ולא אם תהיה קוריוז תקשורתי רופס. המחאה חייבת לדרוש העלאת תקציבים לחינוך ולרווחה, להילחם בארגונים אשר מבזים ורומסים את זכותן של נשים לגופן (כמו אגודת אפרת), ולמיגור אמיתי של תרבות האונס ואי-שוויון כלפי נשים, מהקרקע, מהשורש. פוסטרים יפים והצהרות ״אני שרמוטה״ הם אמנם כלים מעצימים במיוחד לנשים מסוימות, אבל לא כלי מאבק אמיתיים, ובחלק מהמקרים אף תוקעים מקלות בגלגלים של אותו המאבק שהם מתכוונים לדרבן.

בשנים האחרונות מאבקי נשים רבים תפסו את הכותרות, והשנה באופן ספיציפי מחאות של תלמידות כנגד קוד הלבוש הלא הוגן בבתי הספר (איסור על לבישת מכנסיים קצרים לבנות בלבד) הן הקונטקסט בו הצעדה מתרחשת. תנועת הסלאטווק העולמית היא ללא ספק אחד מהזרזים המרכזיים שהובילו נשים, ובעיקר נשים צעירות, למוביליזציה פוליטית ברמה כזאת והיא חשובה במיוחד. אבל המאבק כנגד תרבות האונס צריך לבוא מלמטה ולהכיל את כל הנשים – גם בנות הנוער, גם הדתיות, גם הפלסטיניות וגם המזרחיות – ורק אז, המאבק יהיה רדיקלי באמת.

יערה ליברמן-כליף היא פעילה פמיניסטית וסוציאליסטית בתנועת מאבק סוציאליסטי (CWI), סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה, וארגנה את הצעדות ב-2012 וב-2013 בתל אביב, וב-2014 הייתה חלק מקבוצת המארגנות.

> יום הזיכרון הטרנסג'נדרי: לעמוד בקדמת הבמה ולדבר על הכאב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf