newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך שיניתי את עמדתי ביחס ללקוחות זנות

כולם בהלם מאתר שמקבץ ציטוטים מתוך פורומים בהם לקוחות זנות "משתפים בחוויות". אני לא

מאת:

כאשה פמיניסטית, אני מבינה עד כמה נוח וכמעט מתבקש לשנוא לקוחות זנות, בפרט כשהם לא הלקוחות שלנו ואנחנו לא פוגשות אותם כאנשים בשר ודם, לטוב ולרע. גם כשאנחנו מבינות שאלו יכולים להיות בני משפחה וחברים שלנו. ברגע בו הוא צורך זנות, הוא הופך מבחינתנו לגילום של סקסיזם אכזרי חסר לב שרואה באשה חפץ. המחשבה על לקוחות זנות תמיד עוררה אצלי אנטגוניזם, אף שאני באופן אישי מתנגדת לחוקי הפללת הלקוח ("המודל השבדי"). מהנתונים בשטח (אנגלית, עמכם הסליחה) אני משוכנעת כי חוקים אלה תמיד בסופו של דבר פוגעים בזונות ומסכנים אותן.

אתר ישראלי שנפתח בראש השנה מקבץ ציטוטים מתוך פורומים בהם לקוחות זנות משתפים בחוויות. טלי קורל, שהקימה את האתר ועובדת כרכזת מתנדבים במכון תודעה לחקר הזנות, נשאלה בראיון על תגובות האנשים לפנינים באתר. "כולם בהלם", היא אמרה.

אני לא בהלם. כך שזו הזדמנות בשבילי לכתוב על נושא שמעסיק אותי כבר זמן מה, לקוחות זנות. שינוי הגישה כלפי לקוחות זנות לא בא לי בקלות, אך הוא מתרחש. אולי הדרך הטובה ביותר להסביר אותו, היא להסביר מדוע אני לא בהלם מהציטוטים שלהם.

> הילד שהחזיר את השוויון לסדר היום

על גברים

גברים רבים מאד מאד לא מכבדים נשים. שיח של גברים על נשים הוא לעיתים קרובות מחריד ומחפצן. הנה כמה תסריטים שכיחים במיינסטרים: גם גבר שמתייחס לבחורה עמה הוא יוצא באופן סביר, יכול לדבר עליה באופן מחריד עם חברים שלו או להטריד אשה אחרת ברחוב או במקום עבודה. גם גברים אשר כפרטים מתייחסים באופן סביר לנשים, יכולים להתנהג כבהמות בקבוצה של גברים. חוסר הכבוד של גברים לנשים הוא נקודת המוצא שלי להתנהלות בעולם. אסטרטגיית ההישרדות שלי. לכן לרוב אני לא מתאכזבת מגברים, אלא רק מופתעת לטובה, כאשר פעם בכמה זמן אני פוגשת אחד ומתרשמת שהוא אכן מכבד נשים כבנות אנוש.

על קהילות שיח

כל קהילה או פורום וירטואלי הם עולם קטן עם חיים חברתיים, עולם מונחים ומשמעויות משלו. המשתתפים עושים את הפורום, והפורום עושה את המשתתפים – הוא מסנן את אלו שנרתעים, ולשאר הוא מכתיב כיצד להתחבר ואיך להתאים את עצמם לשיח. כשזה מגיע לדיבור על מין ומיניות, לא ברור איפה גבר ממוצע יכול ללמוד לדבר על מין ולשתף בחוויות באופן מכבד. התרבות הפופולרית, שלא לדבר על מגזיני גברים כמו בלייזר, מציעה שיח עם אוצר מילים של ילד בן שנתיים, יכולות שכליות השואפות לאפס, וגישה כללית של טינאייג'ר סתום. אפשר כמעט לשמוע גרעפס באמצע הטקסט. כלומר, אם הדרך העיקרית הזמינה לגברים רבים לדבר על מין היא לשחק אותה ביוויס ובטהד, אז כך בדיוק זה נראה. בקיצור, לא הייתי מצפה לקרוא שום דבר אחר בפורומים האלה. גם לא אתפלא אם חלק מהכותבים שם הם אנשים יחסית מנומסים ורהוטים בחייהם המקצועיים, אבל בבואם אל פורום כזה, הם מאמצים את נורמות השיח שלו. נורמות שמשקפות כאמור את עולמם הפנימי של ביוויס ובטהד.

אנשים רבים רוצים לראות ולדבר על סקס, גם נשים. לא רק בהקשרים של טיפול זוגי ואהבה רומנטית שמציעים מדורי יחסים למיניהם. כבר שנים רבות שצומחים בשולי תעשיית המין, בפורנוגרפיה פמיניסטית וקווירית, מילים ודימויים מיניים שמכבדים נשים, שחותרים תחת השפלה ודימויי גוף דכאניים, ומחוייבים למאבק בניצול (על המסך ובתהליך הייצור). ראו למשל את הפרס השנתי לפורנוגרפיה פמיניסטית (רק באנגלית, לצערי). אך זרמים אלה נדחקים לשוליים לא רק על ידי הכוחות ההטרוסקסיסטיים ששולטים בתעשייה, אלא גם על ידי שיח מוסרני וזרמים פמיניסטיים הפועלים למיגור הזנות והפורנוגרפיה.

> התנוחה האהובה על אתר מאקו: השפלת נשים

הפגנה למען זכויות של עובדות ועובדים בתעשיית המין (צילום: msmornington, פליקר CC BY 2.0)

הפגנה למען זכויות של עובדות ועובדים בתעשיית המין (צילום: msmornington, פליקר CC BY 2.0)

על פטריארכיה

כפמיניסטית רדיקלית, אני לא מרוצה מהמחשבה שלגברים שלא מכבדים נשים יש גישה לגוף של נשים. בתשלום או לא בתשלום. העסקה שמתקיימת בין זונה ללקוח אכן חושפת את הסדר החברתי במערומיו. אך כשאני קוראת את הציטוטים, נדמה לי שדווקא לנשים בזנות יש פחות אשליות לגבי הלקוחות וטיב יחסם לנשים, מאשר לבנות זוג ובנות משפחה שלהם.

המציאות היא שגברים עדיין שולטים ברוב המכריע של ההון והמשאבים בעולם. השליטה הזו מעניקה להם את הגישה לגוף שלנו. לא רק השליטה בכסף מזומן שנמסר בעסקאות החליפין השונות שמזכות גברים בגישה לגוף האשה – בין אם האשה היא צד לעסקה (כמו בשירותי מין) ובין אם היא רק הטובין (כמו סחר או נישואין בכפייה). אני מדברת גם על השליטה במוסדות המדע והרפואה (הגינקולוגיה בפרט), וגם על השליטה במשאבי תרבות ואידאולוגיה המשמרים את ההטרוסקסואליות בתור האופציה הנכונה והטבעית לחיות את חיינו. כפי שהסבירה לנו אדריאן ריץ' במאמרה המכונן "ההטרוסקסואליות הכפויה והקיום הלסבי", חיברות הנשים למוסד ההטרוסקסואליות, כמוסד חוקי, חברתי וכלכלי, הוא כלי מרכזי בשבירת סולידריות בין נשים ובשימור מערכי כוח ושליטה גבריים.

על קפיטליזם

תרבות קפיטליסטית, כבר בתחילת העידן התעשייתי, התאפיינה בהחפצה של הפועל/ת. כאשר קרל מרקס מפתח את מושג הניכור במרכז התיאוריה שלו, הוא טוען לא רק לניכור של האדם מעבודתו ותוצריה, כי אם גם לניכור מעצמו ומהזולת. גם כיום, אין זה מצב חריג בו המעסיק מצמצם בני אדם לפונקציה היצרנית שלהם, בעוד הלקוחות תופסים את נותני השרות כשק חבטות וצרחות. בעבודות רבות הבריאות הולכת לעזאזל, החל מכאבים כרוניים ועד סרטן.

עם הגירתנו לישראל מרוסיה, ראיתי את בני משפחתי מנוצלים בעבודות שכר מינימום במשך שנים רבות. אך מאמציי הכבירים לשכנע אותם בהיותם מנוצלים עלו בתוהו. גיליתי שאנשים לרוב לא אוהבים לחשוב על עצמם כמנוצלים. אנשים עושים את המקסימום בתנאים לא אופטימליים. עושים את הבחירה הפחות גרועה שזמינה להם. גאים בכך שהם מצליחים לפרנס את עצמם ואת משפחתם. בעבודות סבירות ובעבודות איומות כאחד. גם גיליתי שאנשים שעבודתם נראית לי איומה מסיבותיי שלי, תופסים אותה אחרת מסיבותיהם הם. ואם אין לי משהו טוב להציע להם, כדאי שלא אשלול מהם את כבודם העצמי ולא אקרבן אותם בניגוד לרצונם.

על לקוחות הזנות

דמוניזציה של לקוחות דוחקת אותם לשוליים ומורידה אותם למחתרת. בכך אנחנו למעשה מעודדים את לקוחות הזנות להתנהג ולדבר כמפלצות. אנחנו מעבירים להם את המסר, שכאשר הם בתפקיד הלקוח, אנו כחברה משחררים אותם מכל מחוייבות לכללי אתיקה ומוסר אנושיים בסיסיים.

יש אלטרנטיבה. בקרב ארגוני הזונות קיימת גישה שרואה בלקוחות שותפים פוטנציאליים למאבק על זכויותיהן של העובדות בתעשיית המין. גישה זו מוציאה את לקוחות הזנות אל האור ומציבה סטנדרטים של דיבור, אתיקה והתנהגות. כך למשל, הדירוג שהלקוחות מתבקשים לעשות לשירות שקיבלו, כולל דירוג של רמת הניצול ותנאי העבודה במקום. למצער, כאן פועל ההיגיון הניאו-ליברלי: ההנחה היא שהעסקה בתנאי עבודה נאותים תביא לשרות טוב יותר. לדעתי כל אדם הגון צריך/ה למחות על תנאי ניצול, גם אם לא יוצא לו/לה מזה שום רווח כמובן.

כדאי להבהיר חד-משמעית: אני לא סומכת על גברים שמדברים באופן נלהב בעד זנות, למעט בודדים שהוכיחו את עצמם. תקשיבו טוב: לא סומכת עליכם. אני חושדת בהם שהם עושים בחירה שנוחה, רווחית ומתאימה להם, בין אם הם לקוחות זנות או לא. מבחינתי הם לא שותפים למאבק כל עוד הם מקבלים כמובן מאליו את השליטה הגורפת של גברים על ההון והמשאבים בעולם, לרבות גישה ישירה או עקיפה לגוף של נשים (ראו סעיף "פטריארכיה" מעלה).

אני רוצה לראות לקוחות פועלים לא רק נגד חוקי הפללת לקוח או למען מיסוד שישרת אותם, אלא למען שיפור משמעותי בתנאי עבודה של נשים בתעשיית המין. בגישה שלהן לזכויות סוציאליות ולהגנה משפטית, בהגנה שלהן מאלימות. אני רוצה לראות אותם נוקטים עמדה נגד סטיגמטיזציה של נשים בזנות. אני רוצה לראות אותם פועלים למען אפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות לנשים שמעדיפות עיסוק אחר.

על פמיניזם

תנועות של זונות ועובדות בתעשיית המין פועלות בעולם מזה עשרות שנים. עשרות שנים של כתיבה ואקטיביזם, של תיאוריה ופוליטיקה פמיניסטית שצומחת מתוך התנועות הללו. בישראל, בגרמניה ובמדינות אחרות, אני נוכחת לראות פמיניסטיות שממשיכות לבטל את הקולות הללו, להשתיק אותם באלימות, ולחלופין להגחיך ולהציג אותם באופן שקרי. האמת היא שיש הרבה נשים פמיניסטיות, אינטליגנטית ורגישות, שתומכות במאבק של נשים בתעשיית המין – בין אם אנחנו עצמנו עובדות או עבדנו בה, ובין אם אנחנו באות למאבק כבנות ברית.

על לאפ-דאנס אחד שעדיין לא היה

בחודש שעבר הגעתי למסיבת התרמה לארגון הידרה בברלין, ארגון ותיק של עובדות בתעשיית המין למען עובדות בתעשיית המין. האירוע נערך בבר קווירי, גם הקהל היה ברובו פמיניסטי וקווירי. כחלק מפעילויות התרמה, נשים וקווירים הציעו לאפ-דנס תמורת תשלום. ביניהם גם בחורה שעשתה לפני כן הופעת פול-דאנס מעלפת, ובמקרה יש לי נקודה רגישה לפול –דאנסינג. לצערי, נאלצתי לעזוב מוקדם, ולכן האפשרות כלל לא עמדה בפניי. אך בעקבות הערב, הרהרתי בהיעדר ניראות למודלים לצרוך שרותי מין באופן פמיניסטי, מכבד ולא מנצל. הרי הסכמה במפגש מיני היא נושא מורכב, בין אם הוא מתקיים בתשלום או לא. אני מאמינה שזו יכולה להיות התחלה של דיון חשוב.

לקינוח

הופעה מופלאה של אנסטסיה סקוחטורובה בתחרות פול-דאנסינג לפני שנתיים:

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf