על סף גרדום: החוק שיסיר את הבלמים האחרונים

מינויו הפך את מה שהיה בעבר פרובוקציה אנטי-ממסדית למדיניות של הממסד עצמו. איתמר בן גביר מבקר בכלא במרכז הארץ בו מוחזקים חשודים בהשתייכות לחמאס וחזבאללה, 8 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ב-10 בנובמבר, הצעת חוק המאפשרת עונש מוות לפלסטינים עברה את המשוכה החקיקתית העיקרית הראשונה בכנסת. ההצעה – שאורכה עמוד אחד בלבד והיא עוברת כעת לוועדה לביטחון לאומי בטרם תחזור אולי לשתי הצבעות אחרונות במליאת הכנסת – תחייב גזר דין מוות לכל מי שיורשע כי "גרם בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראל ממניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, ומתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו".

הצעת החוק קיצונית אפילו בסטנדרטים הישראליים הנוכחיים. היא יוצרת עבירה חדשה בקטגוריית עונש המוות, שמוגדרת בצורה מעורפלת, הופכת את עונש המוות לחובה בתנאים אלה, ומבטלת לחלוטין את שיקול הדעת השיפוטי. חשוב לציין: לשון ההצעה מפלה במפורש, והיא חלה על פלסטינים שהורגים יהודים אך לא על יהודים שהורגים פלסטינים. כפי שאמרה אחת מיוזמות הצעת החוק, חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, "אין דבר כזה מחבל יהודי".

>> הודאה? בושה? נתניהו בכלל מציע חנינה למערכת המשפט

סעיף שני בהצעה עוסק בבתי המשפט הצבאיים, שלמעשה כבר מחזיקים בסמכות להטיל עונש מוות על פלסטינים, אך מעולם לא עשו זאת עקב מדיניות ממשלתית ארוכת שנים. הצעת החוק הנוכחית מבקשת לפרק את אמצעי ההגנה העיקריים שהגבילו סמכות זו: הדרישה שפאנל של שלושה שופטים יגיע לפסק דין פה אחד, וסמכות הרמטכ"ל להמתיק עונשי מוות. היסטורית, הגנות אלו הבטיחו שגזרי דין של עונש מוות היו נדירים ביותר, וכאשר ניתנו הם הומרו במהירות לעונשים אחרים. הסרתם של אמצעי ההגנה האלה במערכת שספגה ביקורת נרחבת בשל כישלונה להבטיח משפט הוגן תגרור סיכונים חסרי תקדים.

למרות שההצבעה על הצעת חוק עונש המוות זכתה לסיקור בתקשורת המקומית והבינלאומית כאחד, ולמרות הפרתה הברורה את החוקים הבינלאומיים המגינים על הזכות לחיים, היא עוררה עד כה התנגדות מינורית בלבד. בהינתן העובדה שבשנתיים האחרונות נהרגו לפחות 70,000 פלסטינים ו-2,000 ישראלים, הנושא עשוי להיראות כמעט זניח; אבל למעשה, הרבה מונח על כף המאזניים – עבור הפלסטינים, עבור החברה הישראלית ועבור המאמצים העולמיים לבטל את עונש המוות.

מדיניות של הימנעות

ישראל ביטלה רשמית את עונש המוות בגין רצח בשנת 1954 – מוקדם יחסית, בתקופה שבה מדינות כמו בריטניה וצרפת עדיין ביצעו הוצאות להורג. עם זאת, עונש המוות נותר בכל זאת בספר החוקים וחל על קבוצה מצומצמת של עבירות חריגות, ובהן פשעים הקשורים לשואה ולרצח עם, בגידה, ומעשים מסוימים הכלולים בתקנות חירום שירשנו מהמנדט הבריטי. אולם בפועל, ישראל ביצעה רק שתי הוצאות להורג אחת בתולדותיה: זו של אדולף אייכמן, אחד האדריכלים העיקריים של השואה, בשנת 1962, וזו של מאיר טוביאנסקי, שהואשם ללא עוול בכפו בבגידה, במהלך מלחמת 1948.

לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ועזה ב-1967, היא הסמיכה את בתי המשפט הצבאיים שהוקמו שם להטיל עונש מוות על תושבים פלסטינים, אולם כל הממשלות מאז שמרו על מדיניות של הימנעות משימוש בו. תובעים צבאיים קיבלו הוראה שלא לבקש גזרי דין מוות, וסדרה של אמצעי הגנה פרוצדורליים – הצורך בהחלטה פה אחד של שלושה שופטים, מתן ערעור אוטומטי ואפשרות להמתקה – הבטיחו שגם כאשר שופטים בודדים ניסו לסטות מהמדיניות, פסיקותיהם לא היו תקפות.

אדולף אייכמן מטייל בחצר תאו בכלא רמלה.

את "מדיניות האיפוק" הזאת ביצרו לאורך השנים מספר גורמים. מערכת הביטחון של ישראל, כולל הצבא והשב"כ, התנגדה בעקביות לעונש המוות, בטענה שאין לו ערך מרתיע ושהוא עלול דווקא לחולל אלימות נוספת. ממשלות חששו שהוצאות להורג יפגעו במעמדה הבינלאומי של ישראל; ההתנגדות לעונש מוות סיפקה לישראל תדמית של תמיכה בזכויות אדם שניתן להציגה בפני העולם. עמדה כזאת תאמה גם את הדימוי העצמי הישראלי הישן נושן של "יורים ובוכים", מיתוס שמציג את השימוש בכוח כפעולה הכרחית שנעשית לצורכי הגנה בלבד.

יתר על כן, רבים ממבצעי הפיגועים הקטלניים ביותר היו מחבלים מתאבדים או כאלה שנהרגו במהלך האירוע, כלומר הם מעולם לא הגיעו למשפט. שימוש נרחב בהוצאות להורג ללא משפט אפשר לישראל לנקוט כוח קטלני בלי להזדקק לעונש מוות משפטי.

במקביל, הדרישה לעונש מוות לפלסטינים – שלעיתים קרובות מתבטאת בווריאציות על הסיסמה "עונש מוות למחבלים" – הייתה למרכיב בולט בשיח הימני הישראלי. במשך שנים התביעה הזאת חוללה הפגנות, עצומות וקמפיינים מקוונים והפכה לגורם מרכזי בקרב הימין הרדיקלי הפופוליסטי, בהנהגת מי שלימים יהיה השר לביטחון הלאומי, איתמר בן גביר.

לאורך תקופה זו, חברי כנסת שבו והגישו הצעות חוק לשינוי מדיניות וחוקים קיימים בנושא עונש מוות, באקט של התרסה טקסית ופופוליסטית נגד האתוס של אחריות, ריסון והתחשבות בדעת הקהל הבינלאומית. אף אחת מההצעות הללו לא עברה מעולם; בפועל, מדיניותה של ישראל לא השתנתה מאז 1967. הדרישה לעונש מוות קיבלה אופי של פנטזיית נקמה, בשעה שההימנעות הפרגמטית והאליטיסטית של המרכז הפוליטי בכל הנוגע להוצאות להורג המשיכה להגדיר את המדיניות הרשמית.

מ"יורים ובוכים" ל"תולים וצוחקים"

כפי שמבהירה ההצבעה האחרונה, הפוליטיקה של הימין הרדיקלי הישראלי אינה מוגבלת עוד לתחום המחוות הטקסיות. יהיה מפתה לייחס את השינוי אך ורק לזוועות פיגועי ה-7 באוקטובר. זה בהחלט חלק מהסיפור, אך החקיקה משקפת שינוי רחב יותר הקשור לעליית הימין הרדיקלי ולסדר היום של ממשלת נתניהו בנוגע לרפורמה המשפטית. ואכן, הצעת החוק הנוכחית זהה להצעה שהוגשה בתחילת 2023, הרבה לפני ה-7 באוקטובר (הצעה נפרדת להקמת בתי דין מיוחדים בעלי סמכויות עונש מוות כדי לשפוט חשודים באירועי ה-7 באוקטובר עדיין ממתינה לדיון בוועדה).

יותר מכול, קידום עונש המוות חושף שינוי מהותי במאזן הכוחות של ישראל: התפוגגות השפעתו של הממסד הפוליטי, הצבאי והשיפוטי המסורתי, ועלייתו של ימין רדיקלי שנחוש להסיר את הבלמים מעל אלימות המדינה.

מחאה בקריאה לשחרור תשעת החיילים העצורים מחוץ לבסיס בית ליד (צילום: אורן זיו)

אם בעבר ראשי השב"כ והפרקליט הצבאי הראשי היו מופיעים בפני הכנסת כדי להביע התנגדות לעונש מוות, הרי כיום ראש השב"כ הוותיק פוטר והוחלף באלוף דוד זיני – קצין המזוהה עם הימין המשיחי, שלפי הדיווחים הביע תמיכה מפורשת בחוק החדש – בעוד הפצ"רית נעצרה בגין הדלפת סרטונים המתעדים עינויים של עצורים פלסטינים במתקן המעצר שדה תימן. בינתיים הממסד המשפטי נלחם על עצם הישרדותו, ומאמצי הסברה אגרסיביים החליפו במידה רבה את הדאגה הדיפלומטית הקודמת למעמדה של ישראל בחו"ל.

במקביל, מינויו של בן גביר לשר לביטחון הלאומי הפך את מה שהיה בעבר פרובוקציה אנטי-ממסדית למדיניות של הממסד עצמו. לאחר שההצבעה הראשונית עברה, התומך הוותיק בעונש מוות חילק ממתקים לחברי הכנסת, במה שנראה כמו חיקוי ביזארי של ההאשמות המתוקשרות שלפיהן חלק מהפלסטינים חגגו את החדשות על פיגועי ה-7 באוקטובר בחלוקת ממתקים ברחוב. חשוב להבהיר: הממסד הישראלי הישן, על תפיסת ה"יורים ובוכים" שלו, היה אחראי לאינספור מעשי זוועה והתעללות בפלסטינים. עם זאת, כפי שמראה התנגדותו לעונש מוות משפטי, הוא עדיין פעל תחת ההנחה שלכוח המדינה יש גבולות וכי יש להכיר לפחות בנורמות בינלאומיות.

אין ספק כי עמדה זו היתה צבועה: ישראל ביצעה באופן שגרתי רציחות ללא משפט תוך שהיא מתפארת בסירובה לבצע הוצאות להורג. אך כפי שציין ג'ורג' אורוול, צביעות יכולה לשמש אמצעי הגנה חשוב: היא משקפת את קיומה של בושה, והפער בין הערכים המוצהרים ובין הפרקטיקה בפועל יכול לשמש את מי שדוחפים לאחריותיות ולשינוי.

הרטוריקה של מחנה התומכים בעונש המוות של ימינו אינה צבועה, וזה בדיוק מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. היא משחררת את יומרת האיפוק, מבקשת להטמיע את רוח הנקמה שעיצבה את המלחמה בעזה ומדגישה את תפיסות העליונות היהודית, הכבוד הלאומי והכוח הגולמי. היא מאותתת על נכונות למחוק קווים אדומים ולהשליך הצידה הערכות מומחים ונורמות משפטיות.

כפי שהכריז יו"ר הוועדה לביטחון לאומי צביקה פוגל במהלך הדיונים: "שבעתי מכל ההערכות והמידע… הדיון נועד להוסיף לעמוד השדרה היהודי את מה שנדרש". לאחר ההצבעה הכריז בן גביר בשמחה: "עוצמה יהודית בדרך לעשות היסטוריה".

מנגנון ההוצאות להורג

כל ההתפתחויות האלה מצביעות על שינוי שמשתרע הרבה מעבר לעונש המוות עצמו, כזה שעשוי לעצב מחדש את המדיניות, הממשל והתרבות הפוליטית הישראלית. ברגע שהמדינה תאשר הוצאות להורג, צריך יהיה לבנות מנגנון שלם שידון בשיטות הוצאה להורג, ינסח תקנות, יגייס כוח אדם. אישי ציבור ומחוקקים יתחרו ביניהם מי ייראה "קשוח יותר" ויציעו עונשים קשים עוד יותר, משוחררים מהמגבלות שהצביעות הטילה פעם. ח"כ יצחק וסרלאוף כבר הצהיר בגלוי: "אני לא מפחד מהמילה נקמה. יש לה ערך חשוב מאוד".

מדינה שמוציאה להורג חייבת גם למנות תליינים. יידרשו מכרזים, חוזי העסקה, שרשראות פיקוד. השאלה מי יבצע את ההוצאות להורג תהפוך לסקנדל ציבורי (רופאים כבר הצהירו על סירובם לעשות זאת) או לתחרות בנוסח כוכב נולד. לא קשה לדמיין את בן גביר משתלב בתהליך – אולי מפקח ישירות על גיוס התליינים, או אפילו, כפי שהציע פעם עמיתו בצלאל סמוטריץ', מתנדב לשמש כמוציא להורג בעצמו.

התליינים, כך אפשר לצפות, יקבלו במה תקשורתית ומופעי תמיכה מחוץ לאתר ההוצאה להורג (אולי בשדה תימן?). פרשנים יתמקדו בטקסים סביב ההוצאות להורג: ההליכים, הארוחות האחרונות, המילים האחרונות. וגם אם צילומים של ההוצאות להורג ייאסרו רשמית, סביר להניח שסרטונים ידלפו ויזינו תרבות של היקסמות חולנית. חברה שמנרמלת את הגרדום תתחיל להתפאר בו.

כל אלה אינם תוצר לוואי של החקיקה, אלא המטרה שלה. כבר היום פלסטינים נהרגים גם כשהם לא מהווים סכנה, ובלי שאיש יישא באחריות; הירי למוות בחשודים שנכנעו בג'נין הוא רק הדוגמה האחרונה. אבל כיום יש עדיין דוברות שתודיע שהעניין "בבדיקה", יש עדיין מי שיצדיקו את הירי ויאמרו כי היורים חשו סכנה. עונש המוות יאפשר למסד את הנקמה באופן מוחלט, בלי קריצות עין ובלי הודעות מתפתלות של דובר צה"ל. הוצאתם להורג של אנשים שאינם מהווים איום, הרחק משדה הקרב או מזירת האירוע, תתבצע ברוב טקס, בלי העמדות פנים, והתליינים יהפכו לגיבורי תרבות.

ההשפעות יתפשטו ברחבי המערכת הפוליטית והמשפטית. אם עונש המוות יהפוך לחובה, יהיה קשה הרבה יותר להתגונן מפני החמרתם של עונשים על פשעים קלים. נרמול ההוצאה להורג יחליש עוד יותר את ההתנגדות לצעדים קיצוניים אחרים, כמו שלילת אזרחות מאזרחים פלסטינים. כאשר המוות יתייצב בראש היררכיית הענישה, המערכת כולה תתכוונן מחדש; מאסר עולם לא יגדיר עוד את הגבול של כפייה מדינתית. במדינה שבה קיימים תליינים – ובפועל, אלה יהיו תליינים יהודים שתפקידם להרוג אך ורק אסירים פלסטינים – כל טענה לשוויון, לשלטון חוק או לחמלה תישמע חלולה לחלוטין.

חיוני להבין כי הצעת החוק לעונש המוות היא חלק מסדר היום הרחב של רפורמה משפטית, ולא תגובה מאולתרת להלם של מתקפת ה-7 באוקטובר. מטרתה אינה רק גמול, אלא גם ריכוז סמכויות בידי בן גביר ובעלי בריתו על חשבון הרשות השופטת והצבא. סעיפי ההצעה הנוגעים לבתי המשפט הצבאיים שוללים מ"המפקד הצבאי" את הסמכות להמתיק עונשים מטעמי ביטחון; סעיפי התיקון לחוק העונשין הופכים את עונש המוות לחובה, וכאמור, מבטלים לחלוטין את שיקול הדעת השיפוטי. וסרלאוף ניסח את ההיגיון בתמציתיות: "העונש הוא לא בחירה של השופט". זוהי מהותה המזוקקת של רפורמה משפטית.

בעיניי תומכיה, הצעת החוק נועדה גם לאותת על נתק מן הקהילה הבינלאומית והנורמות שלה. זוהי ירושה ישירה של הכהניזם, שאימץ זה מכבר את הבידוד הבינלאומי כאות כבוד. למעט בלארוס, אף מדינה אירופית לא מבצעת הוצאות להורג; גם לא טורקיה, ואפילו לא רוסיה של פוטין. אירופה מגדירה את עצמה כיום במפורש כ"אזור ללא עונש מוות". ישראלים נהנים מהחיבוק התרבותי של אירופה בכל הנוגע לאירוויזיון או לאופ"א, ונחרדים מדיבורים על השעיה; מיסודן של הוצאות להורג עלול להפוך את האיום בהשעיה לממשי.

תומכי החוק מציינים לעיתים שארה"ב עדיין משתמשת בעונש מוות. אך הם מתעלמים מכך שרוב מדינות ארה"ב נטשו אותו, ושההוצאות להורג, שמספרן הולך וקטן בהתמדה במשך עשרות שנים, מתרחשות רק במספר מצומצם של מדינות חריגות כמו טקסס ואוקלהומה. מוקדי ההוצאות להורג העולמיים כיום הם סין, צפון קוריאה ואיראן. זהו המועדון שאליו בן גביר מבקש להצטרף – מועדון שמשטרים סמכותניים, המנהלים קרבות נואשים נגד הגל העולמי לביטול עונש המוות, יקבלו אליו את ישראל בברכה.

חלק מהישראלים מתנגדים עקרונית לעונש מוות אך מאמינים שמבצעי ה-7 באוקטובר יוצאים מן הכלל. עם זאת, מעבר לחובה להתנגד לעונש מוות באופן אוניברסלי, יש להכיר בכך שלא ניתן להגביל את השפעתו: הזיהום יתפשט דרך מערכות המשפט ואכיפת החוק אל התרבות הפוליטית הרחבה. ברגע שהדלת תיפתח, הנוהג יתרחב.

האופוזיציה, הן בכנסת והן בחברה האזרחית, עדיין יכולה להתנגד באמצעות מחאה, שיתוף פעולה בין-סיעתי בהצבעה נגד ההצעה, הליכים פרלמנטריים, ובמידת הצורך התחייבות לבטלו כשתעלה לשלטון. גוש המרכז, שתמך באופן נרחב במדיניות הממשלה בזמן המלחמה, עלול להתפתות לשתוק כדי לא להרחיק מעליו בוחרים. זוהי טעות פוליטית ומוסרית חמורה. עונש המוות מזוהה עם בן גביר; אף מחוקק ממפלגה כמו יש עתיד לא יזכה לתמיכה אם יימנע מהתנגדות לעונש מוות, וההשלכות של אישור החוק יהיו עמוקות.

אם ההוצאות להורג והתרבות הסובבת אותן יתבססו בישראל, היא תהפוך לחברה גרועה עוד יותר, חברה שאין לה כמעט קווים אדומים. אבל עצירתו של עונש המוות, אם היא עדיין אפשרית, תצביע על קיומם של גבולות מוסריים שטרם נמחקו: הכרה בכך שיש מעשים שהחברה מסרבת לראות את עצמה כמי שיכולה לבצע אותם, הכרה בכך שצורות מסוימות של נקמה מדממת הן פשוט יותר מדי. דחיית עונש המוות יכולה להיות זרז לחזרתה של שפיות פוליטית ומוסרית.

רון דודאי הוא פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי