סמוטריץ' או דו-לאומיות, אין דרך אחרת

ההצהרות בעלות האופי הג'נוסיידי של ראשי המדינה לא באו משום מקום. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כמו ביחס לעתירה שהגישה דרום אפריקה בינואר, כך גם ביחס לדו"ח שפרסם אמנסטי אינטרנשיונל בשבוע שעבר – שקבע כי ישראל אחראית לג'נוסייד ברצועת עזה – עלו בישראל קריאות מבטלות אותו. עיקר המאמצים הופנו לא להכחשת עצם ממצאי הדו"ח, אלא לניסיון לערער את הטענה המופיעה בו, ולפיה ניתן להצביע על זיקה ישירה בין ההצהרות הג'נוסיידיות מצד דמויות פוליטיות בכירות (ראש הממשלה, שר הביטחון, הנשיא, שר האנרגיה, שר האוצר ועוד) לבין הזוועות שחולל הצבא ברצועת עזה, החרבתה והפיכתה למקום שלא ניתן לקיים בו חיים, לא כל שכן חיים קולקטיביים.

>> כן, זה רצח עם

נראה שמי שמנסים למוטט את הטענה כי ההשמדה ההמונית שמחוללת ישראל בעזה עולה לכדי ג'נוסייד מבחינת הגדרתו המשפטית, מחפשים אמירה חריגה כלשהי שתעיד על כוונה מפורשת לרצח עם, ולא מרקם שלם של מדיניות, אווירה ציבורית ודמיון פוליטי, המכוון כולו למימושה של שאיפה לחיסול מוחלט של אפשרויות הקיום הפלסטיניות בעזה. השאיפה הזו אינה חריגה, אלא עומדת על רצף, והיא תולדה של דינמיקה היסטורית ארוכה.

כמו בעתירה שהוגשה לבית הדין הבינלאומי לצדק, כך גם בדו"ח של אמנסטי, הדינמיקה הזו עומדת בלב הניתוח המשפטי. בניגוד למה שישראלים רבים היו רוצים לחשוב – וכמו בתביעה הדרום אפריקאית – הדו"ח לא מתעלם מפשעי המלחמה שביצעו חמאס וארגונים פלסטינים אחרים ב-7 באוקטובר. אלה מוזכרים בפירוט ובמפורש. בשיח הישראלי נתפסים אירועי אותו היום כמנותקים מכל הקשר, באופן שמונע הבנה ובחינה של דרכי התגובה הפוליטיות האפשריות אליו. במסמכים התביעה ובדו"ח אמנסטי, בניגוד גמור, 7 באוקטובר מוצג כתולדה ישירה של דינמיקה ארוכת שנים. זהו "החלל שאיננו ריק" שבו התחולל 7 באוקטובר, בהשאלה מדבריו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ימים ספורים לאחר מכן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

דינמיקה אנטי ילידית

הדינמיקה ההיסטורית הזו היא השאיפה, שראשיתה כבר בדפוסי הפעולה המוקדמים של התנועה הציונית בפלסטין – ארץ ישראל, המוגדרת בדו"ח של אמנסטי בזהירות ובדיוק מירביים כשאיפה "לייסד ולשמר הגמוניה דמוגרפית יהודית על קרקע ומשאבים, תוך הקטנה של נוכחות פלסטינית". במילים אחרות – כמה שיותר קרקע, כמה שפחות ערבים (שאותה קרקע היא גם מרחב הקיום שלהם).

זוהי דינמיקה, שבמסגרתה ההתנגדות האלימה והלא אלימה של האוכלוסייה הילידית הפלסטינית הופכת לנגזרת כמעט הכרחית, שכן היא משקפת פרויקט לאומי שנאבק בניסיון לרושש אותו מנכסיו. חיסולו של הפרויקט הלאומי הילידי הזה הופך להיות אחד מהמכשירים למימוש השאיפה הציונית הזו. התנועה הציונית, ולאחר מכן מדינת ישראל, פיתחו רפרטואר של דפוסי פעולה למימוש השאיפות הדמוגרפיות ולחיסול הפרויקט הלאומי הפלסטיני: גירוש, נישול ומניעת שיבה; הפקעת אדמות וטובין אחרים והעברתם לידי גופים ציוניים; ממשל צבאי ושלילת האפשרויות לביטוי פוליטי לאומי; אסימילציה וקואופטציה; כיבוש מתמשך והחזקת מיליונים נעדרי זכויות; פרגמנטציה שנבעה מקידום מדיניות הפרד ומשול בין נצורים, נתונים תחת כיבוש, תושבים שאינם אזרחים, ואזרחים בעלי אזרחות פגומה; והטלת קשיים על ניסיונות פיוס פנים פלסטיניים.

המטרה היתה להקפיא את התהליך המדיני. פינוי המתנחלים מכפר דרום, באוגוסט 2005 (צילום: פלאש90)

גם חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 וביצוע תוכנית ההתנתקות ב-2005, לא שיקפו היגיון אלטרנטיבי, אלא רק חיפוש אחר הדרכים האפקטיביות יותר למימוש אותן שאיפות. כאשר חתמה על הסכמי אוסלו, ישראל לא ראתה בעיני רוחה מדינה פלסטינית, אלא אוטונומיה בעלת ריבונות מוגבלת למדי, שתהיה למעשה כפופה לישראל.

יותר מאשר לחשוף מחלוקת פנים ישראלית בנוגע לעתיד ההתנחלויות, ההתנתקות חשפה את הקונצנזוס הישראלי בדבר היכולת לנהל שיחה פנימית על המשכיות קיומו של כיבוש תוך החזקתם של נתינים פלסטיניים תחת מדיניות אפרטהייד. מימושה של ההתנתקות נבע מההכרה בכך שהחזקתן הצבאית של ההתנחלויות ברצועת עזה הופכת את תחזוקת הכיבוש לפחות אפקטיבית. מטרת ההתנתקות, כפי שתיאר זאת דובי וייסגלס בראיון שהעניק ל"הארץ" ב-2004, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל".

ההתנגדות הפלסטינית לכל אחד מחלקי הרפרטואר הזה עברה תהליך של דה-לגיטימציה, וסומנה, כבר בשנות הארבעים, כאיום בלתי רציונלי של השמדה. לא מדובר היה רק בביטויים האלימים של ההתנגדות הזו, אלא אפילו בפסטיבלי שירה. הדינמיקה של מיקסום השטח והמשאבים, תוך הקטנה מתמדת של הנוכחות וההתנגדות הילידית, חייבה סימון מתמיד של כל אלימות פלסטינית שגבתה את חייהם של אזרחים יהודים, כאלימות שלא ניתן להבין את המוטיבציות העומדות בבסיסה, אלא כמשקפות שנאת יהודים באשר הם יהודים.

כך נצבעו כלל פעולות ההתנגדות לכיבוש, התביעה למדינה פלסטינית עצמאית ולשיבת פליטים כצורות שונות של אנטישמיות. מדיניות הדיכוי האלימה שהנהיגה ישראל ביחס לכלל דפוסי ההתנגדות הללו נתפסה כמי שמעניקה "ביטחון" לאזרחי ישראל. צורת התנגדות לא אלימה מובהקת כמו תנועת החרם הפלסטינית (BDS) סומנה כ"טרור משפטי". הטבח המתמשך של מפגינים פלסטינים בצעדות השיבה ברצועת עזה בשנים 2019-2018, שגבה את חייהם של 214 איש ואישה, רובם המוחלט אזרחים בלתי חמושים, שיקף את הניסיון לערוך דה-לגיטימציה לכל צורה של התנגדות פלסטינית – גם אם תהיה זו התנגדות לא אלימה.

תואר כ"טרור משפטי". כרזה בעד BDS ברמאללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הוצאתם של שישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מחוץ לחוק על ידי מי ששימש אז כשר הביטחון, בני גנץ, באוקטובר 2021 היתה המשך של אותה מדיניות. כך, בעוד הרשות הפלסטינית הפכה הלכה למעשה לקבלן הביצוע של ישראל בגדה המערבית, וחמאס הוסיף לשלוט בבית הכלא עם הגג הפתוח שנקרא רצועת עזה, גם ההתנגדויות העממיות וארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים עברו תהליך של דה-לגיטימציה.

חיי פלסטינים לא נחשבים

ההבטחה היהירה להעניק "ביטחון" לישראלים, תוך התעלמות מהמוטיבציות הבסיסיות להפעלת אלימות, נוסחה בסלוגן "מי פה בעל הבית", והפכה להצלחת הבחירות בנובמבר 2022. בעקבות הבחירות האלה הופקדו בידיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר משרות, שהעניקו להם את האפשרויות לממש את שאיפותיהם לנישולם של פלסטינים מאדמותיהם בגדה המערבית ולהסרת הרסן מעל כל הפעלת אלימות משטרתית או צבאית.

תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', שעניינה המפורש הוא מחיקת האפשרות של קיום קולקטיבי פלסטיני בין הים לנהר, כבר הונחה על השולחן זה מכבר, ואיומים מתמשכים ומפורשים ב"נכבה חדשה" הפכו לדבר שבשגרה. לכך התווספה גם מוכנותן של המדינות הערביות להצטרף לברית הניאו-ליברלית בהנהגתה של ארצות הברית תוך נירמול יחסיהן עם ישראל, ולהטיל את הפלסטינים לאובדנם תחת שעטת גלגלי הנורמליזציה.

פשעי המלחמה של חמאס ב-7 באוקטובר והג'נוסייד הישראלי המתמשך ברצועת עזה מאז הם תולדה ישירה של אותה דינמיקה. לא ניתן להבין את הכרעתו של חמאס לצאת לפעולה שנקט מבלי להבין את הקרסתו המתמשכת של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ולא ניתן להבין את התבססותו המיידית של ההיגיון הג'נוסיידי מבלי להבין שאפשרותו התקיימה כבר בתוך רפרטואר דפוסי פעולה של הטיהור, המחיקה והדילול שהתגבשו בישראל במשך שנות דור. כאשר תביעה לחרם, הנפת דגל וקריאת שיר מסומנות כפעולות אנטישמיות של שנאת יהודים באשר הם, אין פלא שטבח של 1,162 בני אדם מוסגר בן רגע כביטוי של אלימות טהורה, ומבצעיו מוסגרו נאצים, תוך מתן לגיטימציה לחניקתה ולהחרבתה המוחלטת של רצועת עזה – לגיטימציה שנהנתה מקונצנזוס כמעט מוחלט בדרגים הפוליטיים והצבאיים, בתקשורת ובציבוריות הישראלית.

ההרגל לראות בחייהם של פלסטינים חיים שאינם שווים כקליפת השום, והראייה של הצמצום המתמיד של אפשרות הקיום הלאומית שלהם כפעולה המספקת "ביטחון", הם שעמדו בבסיס ההתגבשות הכה מהירה של הלך הרוח הג'נוסיידי, שאפף את כלל החברה הישראלית לאחר 7 באוקטובר. ההיסטוריון דירק מוזס, בדיונו במושג הג'נוסייד ובבעייתיות בהגדרתו המשפטית, טען כי בניגוד למחשבה הרווחת הרואה במבצע הג'נוסייד אדם המונע משאיפות אידיאולוגיות מגובשות, למעשה מבצעי הג'נוסייד הם בדרך כלל "פטריוטים מפוחדים", כאלה שמונעים מן האמונה בכך שרק איונו המוחלט של זה המאיים עליהם יסב להם את הביטחון המיוחל, את "ביטחון הקבע" שאחריו לא יחושו מאוימים. השאיפה הזו לביטחון הקבע היא השאיפה הפושעת העומדת בבסיס מרביתם המוחלט של מעשי ההשמדה ההמונית של אזרחים.

זוועות 7 באוקטובר מוזכרות בדו"ח של אמנסטי. בית שנשרף בבארי, בינואר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ההבנה שמתקפת 7 באוקטובר והג'נוסייד שאנו מחוללים כעת ברצועת עזה אינם התרחשויות פתאומיות, אלא תולדות ישירות של דינמיקה היסטורית ארוכה, מחייבת מחשבה חדשה על נטילת אחריות פוליטית, ועל השאיפה העומדת בבסיס הדינמיקה הזו. ההבנה כי המוטיבציה להפעלת אלימות היא תולדה של אותה שאיפה מתמשכת להגדלת שליטתם של יהודים במרחב שבין הים לנהר, על כמה שיותר קרקע ומשאבים, ועל כמה שפחות פלסטינים, מחייבת את ההבנה כי השאיפה הזו איננה מובילה לביטחון. אדרבה, היא מובילה לחיים תמידיים על החרב, ובסופה נמצא הכיליון העצמי – כיליון שהוא בה בעת תולדה של האלימות המופנית אלינו ושל האלימות חסרת הרסן שאנחנו אחראיים לה.

התיקון של הג'נוסייד, של הנכבה המתמשכת ייעשה דרך היפוך מוחלט, דרך יצירת מכלול של אפשרויות פיזיות למימושו של הפרויקט הלאומי הפלסטיני. המימוש הזה מחייב את ההכרה הבינלאומית בפלסטין כמדינה – הכרה שיש לראות בה מהלך מתבקש לאור החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק מיוני האחרון בדבר אי חוקיותו של הכיבוש – כמהלך קודם לכל דיון. על הציבור הישראלי להבין שהפרויקט הלאומי הפלסטיני הוא חיוני לביטחונו שלו, אך בכדי שהוא יוכל להיות פרויקט בר-קיימא, על ישראל להסיר את הכבלים והמגבלות שהיא מערימה עליו.

רצועת עזה מספרת את סיפורה של ישראל, שכן ישראל ורצועת עזה נולדו זו לצד זו – מדינה שטוהרה כמעט לחלוטין מאוכלוסייתה הילידית, ורצועת קטנטנה בדרום מישור החוף שבעל כורחה שילשה כמעט את אוכלוסייתה והפכה לפלסטין זעיר אנפין, למרחב חיים שהיווה גם כמוסת זיכרון והפך כעת למרחב של חורבן ומוות. רצועת עזה מספרת את סיפורם של שני הלאומים – לאום אחד שהתפתחותו נעשתה על חשבון משאביו החומריים של לאום אחר, והרס המרקמים החברתיים והתרבותיים שלו. הפרויקט הלאומי הפלסטיני יוכל להיות בר קיימא רק אם ישראל תכיר בעובדה הזו.

מדינת ישראל ורצועת עזה נולדו שלובות זו בזו. הריסות בעזה, באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

אופק תיקון הג'נוסייד

במילים אחרות, אופק התיקון של הג'נוסייד, שהוא גם אופק הביטחון עבור אזרחים יהודים בישראל, מצוי בדו-לאומיות. הכוונה בדו-לאומיות בשלב הזה אינה למסגרת פוליטית כזו או אחרת (לצורך העניין, היא יכולה להיות שתי מדינות במסגרת קונפדרטיבית או מדינה אחת), אלא לעקרונות היסוד שהוצעו לעיל, ובייחוד, להבנה שקשרי תלות הדדיים הם אלה העשויים להעניק ביטחון רב יותר מאשר דינמיקת השליטה שעומדת בבסיס המדיניות הישראלית.

רבים יצאו לרחובות בתקופת ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית שהובילה הממשלה הנוכחית. באחד מהראיונות שהובילו כמה מחברות וחברי "אחים לנשק" בתקופה זו טענה אחת ממובילות המחאה, כי " אם אתה רוצה טייסים שיהיו מסוגלים לטוס ולהפציץ בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, צריך שיהיה להם את הביטחון החזק ביותר באנשים הלוקחים את ההחלטות הללו". טענה זו שיקפה את העובדה שמרבית משתתפות ומשתתפי המחאה לא יצאו כנגד עצם פשעי המלחמה שישראל מבצעת, אלא כנגד החשש שמא הצרת סמכויותיו של בתי המשפט תוביל ישראלים לבית הדין בהאג.

המהוגנות של בתי המשפט בישראל נדרשה כדי לפטור את אזרחיות ואזרחי ישראל מעונש. במבט היסטורי, למערכת משפט הישראלית היה תפקיד מרכזי במימוש הדינמיקה הקולוניאלית שהזכרתי – מחוק נכסי נפקדים, חוק רישום מקרקעין וחוק האזרחות, עבור דרך מתן ההכשרים המשפטיים לכיבוש ולמדיניות הצבאית, ועד חוק הלאום. העובדה שתכליתה המרכזית של הרפורמה ושל החלשת מערכת המשפט היתה להסיר את המגבלות על הפעלת אלימות כלפי פלסטינים ולהכשיר את סיפוח הגדה המערבית, לא עמדה כלל בבסיס הפעולות של המחאה, שהעדיפה לאמץ מראית עין של ליברליות.

ניכר כי בשבועות האחרונים הולכת ומסתננת גם למיינסטרים ה"ליברלי" בישראל ההכרה בדבר ההשמדה ההמונית שישראל מחוללת בעזה, כפי שהדבר ניכר הן בפרסום ובתיעוד של הזוועות השונות המתחוללות ברצועת עזה, הן בדבריו של משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר. יעלון קבע כי ישראל מחוללת טיהור אתני בצפון הרצועה, ולא חזר בו, זאת למרות העובדה שאף לא אחד ממנהיגי המפלגות המוגדרות בשיח הישראלי כ"מרכז שמאל" התייצב מאחורי דבריו.

הדברים הם חלקיים, אבל הנקודה היותר חשובה היא כי להודאה שישראל מבצעת פשעי מלחמה מתלווה פעמים רבות הטענה ש"המשיחיים" הם מי שאחראים לזוועה. זהו ניסיון נוסף לחזור לאותה דינמיקה בסיסית שעומדת בשורש המצב הנוכחי: לבודד את הלך הרוח הג'נוסיידי ולשייך אותו לקבוצה מסוימת – זו הממתינה כבר עם גרעיני ההתיישבות והקראוונים על גבול הרצועה. החלוקה הזו היא כושלת מיסודה, והיא משיבה אותנו אל אותה דינמיקה הרסנית, שאת דרך המוצא ממנה יש לחפש. האלטרנטיבה היחידה לנתניהו, סמוטריץ' ובן גביר היא לייצר את התנאים ללאומיות פלסטינית בת קיימא, שהיא הבסיס היחיד לקיום לאומי יהודי בר קיימא בין הירדן לבין הים. זה סמוטריץ' או דו-לאומיות, אין דרך אחרת.

ד"ר אבי-רם צורף מלמד באוניברסיטה הפתוחה ופעיל חברתי