אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש
האלימות כלפי האוכלוסיה הפלסטינית לא נובעת רק מגזענות, אלא מהצורך לחזק את השליטה בהם על ידי ענישה
רובם המכריע של המתנחלים אינם אלימים, אולם אלימות בדרגות שונות כלפי האוכלוסיה הפלסטינית ליוותה את ההתנחלות כמעט משנותיה הראשונות. לא מדובר בחריג, אלא בפועל יוצא של הסיטואציה בשטחים. זו בדיוק העובדה שממנה הדיון הציבורי מתעלם בשיטתיות במקרים כאלו. אם לשפוט את התגובות לרצח של התינוק עלי דוואבשה, גם הפעם נבחר להתעלם מהתמונה הגדולה.
המאפיין הראשון של הכיבוש הוא קיומן של שתי אוכלוסיות אזרחיות, זו לצד זו, הכפופות למערכות חוקיות שונות ונפרדות. הפלסטינים מוחזקים תחת משטר צבאי, ואילו כל ישראלי הגר או מבקר בשטחים "גורר" איתו לכל מקום שהוא יילך את מערכת החוק הישראלית, על שלל הזכויות וההגנות החוקיות שהוא מעניק לו.
המאפיין השני של הכיבוש הוא השאיפה הישראלית להרחיב לאט לאט את השטח והמשאבים שמשמשים את הציבור היהודי, ולצמצם את השטח הפלסטיני. הצירוף הזה – משטר צבאי והתנחלות אזרחית – הוא שגורם לדמיון בין הכיבוש הישראלי לקולוניאליזם או לאפרטהייד, גם אם החפיפה אינה מדויקת לחלוטין. זו מהות המשטר, בלי קשר לשאלה אם זו נחלת אבותינו, ומי היה כאן קודם.
קולוניאליזם מלווה תמיד בגזענות, וגזענות קיצונית מלווה תמיד באלימות. גם אם המוטיבציה המקורית שמובילה למעשה הקולוניאלי אינה גזענית (וגוש אמונים לא היתה תנועה גזענית – בטח לא יותר מתנועת העבודה), בשלב מסוים האוכלוסיה השולטת חייבת להצדיק לעצמה את הזכויות העודפות שלה באיזה אופן, וכך צומחות התפיסות לפיהן האוכלוסיה הנשלטת אינה כשירה לזכויות מלאות, או שהיא אלימה ונחשלת מטבעה, שהיא מעדיפה את הקיום ביישובים צפופים ומלוכלכים וכו'. המאבק בגזענות בישראל – במידה שהוא קיים – נידון לכן לכשלון מוחלט כל עוד הכיבוש מתקיים, כי תמיד נצטרך גזענות כדי להסביר את הכיבוש.
> "זאת ישראל, תראו מה עשו לנו. למה שרפו תינוק בן שנה וחצי? מה הוא אשם?"
אבל לא ניתן להסביר את האלימות כלפי האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית בגזענות בלבד. כמה מההתארגנויות הבולטות ביותר לפגיעה בפלסטינים – ובראשן המחתרת היהודית, שביצעה התקפה רצחנית על סמינר בחברון וניסתה לפוצץ חמישה אוטובוסים על יושביהם – לא היו גזעניות באופן חריג. היעדים של המחתרת היו בראש ובראשונה פוליטיים: לסכל פינוי יישובים עתידי (הרס ימית היה המרכיב העיקרי ברדיקליזציה שהובילה להקמת המחתרת) ולחזק את השליטה היהודית באוכלוסיה המקומית באמצעות החדרת אימה ו"הענשת" גורמים בולטים, כמו בפיגועים נגד ראשי הערים הפלסטיניות. התירוץ הוא תמיד רפיון של השלטון המרכזי ומה שנתפס כהססנות במימוש הריבונות הישראלית אל מול הפלסטינים. האלימות אינה סתם פשיעה: היא פועלת כמכשיר שליטה.
ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בדוגמאות כאלו. אחת המפורסמות שבהן היא ה-OAS ("הארגון הצבאי הסודי") שקם מתוך האוכלוסיה הצרפתית באלג'ריה, וביצע פיגועים נגד מטרות אלג'יראיות. בשלב מסוים הארגון הזה פנה נגד מטרות צרפתיות – כמו סארטר, שתמך בנסיגה צרפתית, ואף נגד הנשיא דה-גול עצמו.
הדפוס הזה דומה מאוד כמובן למתרחש אצלנו. הרעיון המרכזי מאחורי פעולות תג המחיר הוא מדיני ופוליטי – חיזוק השליטה בפלסטינים על ידי "ענישה" (של חפים מפשע), אם בעקבות התקפות על יהודים ואם בגלל מה שנתפס כהיחלשות של הריבונות היהודית, למשל בעת הריסת מבנים במאחזים ובהתנחלויות. למעשה, אפילו לפגיעות היומיומיות והקלות ביותר בפלסטינים נלווית לעתים קרובות רטוריקה של מעשה חינוכי-שלטוני: "ללמד אותם לקח", "להעמיד אותם במקום", "לבסס כבוד" וכו'.
בעת שירותי הצבאי בשטחים נתקלתי בהתבטאויות רבות מאוד מהסוג הזה, בעיקר בעיר חברון, שבה החיכוך בין היהודים לפלסטינים היה ונותר הגבוה ביותר. לעתים זה היה ניפוץ שמשות או דודי שמש בבתים מסביב לתל רומידה, שם שירתי במשך זמן ארוך יחסית. במקרים אחרים זו היתה סטירה או יריקה לכיוונו של עובר אורח. בעזה ובאזור שכם עיקר התקריות היו במחסומים, שם אני זוכר כמה מקרים שבהם מתנחלים חמושים יצאו מהרכב (בעיקר כשהיה תור ארוך או שהצומת נחסם מאיזו סיבה), גערו ואיימו על פלסטינים באותו טון אדנותי. קשה מאוד להעלות על הדעת את אותו אזרח ישראלי יוצא מהמכונית בצומת עמוס בחיפה, מנפנף בנשק לכיוון הנהגים שמולו וצועק על השוטרים שיעשו את העבודה שלהם – ועוד מסיים בלי מעצר או עונש. מדוע שאותו אדם יתנהג אחרת משני עברי הקו הירוק? ההבדל טמון בסיטואציה של הכיבוש, וכל המשתתפים באירוע מבינים זאת היטב.
> רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש
כמובן שגם פלסטינים מנסים לפגוע ביהודים בשטחים, אולם ההבדל הוא שיש מערכת שלמה המגויסת להתמודדות עם האלימות הפלסטינית, והיא עושה את זה בנחישות גדולה, ובאמצעים שלא מקובלים במערכת החוק האזרחית: מעצרים המוניים ללא משפט, חיפושים ללא צווים, גם בבתים של מי שלא חשודים בשום דבר, עינויים, ענישה קולקטיבית (כמו ביטולי אישורים לבני משפחות של חשודים או הריסות בתים), ועוד.
לאחר הרצח הנורא של בני הזוג פוגל וילדיהם הפעוטים, הצבא הטיל עוצר על הכפר חווארה, פרץ לבתים ולקח דגימות די.אן.איי בכפייה מכלל הגברים בכפר. פלסטיני שהיה מחבר מניפסט רצחני כמו משה אורבך, שהסביר בין השאר כיצד לאתר בתים פלסטיניים להצתה ולחסום את הפתח כדי שהקורבנות לא יוכלו להימלט, היה מורשע ונאסר לשנים ארוכות, או מוחזק במעצר מינהלי. אבל אורבך עצמו שוחרר, בשל טעות פרוצדורלית של הפקרליטות.
כשאני שירתי הצבא עדיין הגדיר את מטרותיו כשמירה על כלל האזרחים בגזרה, אולם כיום נאמר בתדריכים במפורש שהמטרה הראשונה היא הגנה על יהודים, והולכת ומשתררת התפיסה שכלל הפלסטינים הם אויב, גם אם חלקם הם "בלתי מעורבים" ברגע מסוים. במלים אחרות, אין ממש כח ריבוני שרואה את תפקידו כהגנה על האוכלוסיה הפלסטינית האזרחית.
זה מצב כמעט בלתי נתפס. אנו מתנהלים בעולם בתחושה שיש חוק ששומר עלינו ויש מי שמופקד על החוק הזה. לרוב המערכת הזאת עובדת, וכשהיא לא מתפקדת, אנחנו מתרעמים על כך בצדק. אבל האוכלוסיה הפלסטינית חשופה לחלוטין להתנכלות שרירותית – של חיילים או אזרחים כאחד. הרשות הפלסטינית אמנם מוציאה 25 אחוז מתקציבה על שירותי הביטחון שלה, אולם תפקידם הוא לשמור על חיי על הישראלים, לא על הפלסטינים (העובדה הזאת לבדה היתה צריכה לסיים את הוויכוח הפופולרי אם ישראל שולטת בפלסטינים או לא). האזרחים הפלסטינים תלויים ברצונו הטוב של הצבא, משטרת ש"י או השב"כ בהגנה עליהם, והגופים האלו כאמור לא מייחסים חשיבות גדולה למשימה הזו, למעט במקרים חריגים מאוד.
לכך יש להוסיף את העובדה שמרבית ההרוגים הפלסטינים בגדה הם מאש צה"ל, כמובן. בהשוואה אליהם, אלימות הימין הקיצוני עדיין שולית. והיחס לעבירות האלו מקל מאוד ביחס לפיגועי תג מחיר או לכל מקרה הרג אחר. גם במקרים קיצוניים מאוד, שבהן יש חשש אמיתי לרצח (כמו חלק מהתיקים בסדרת "רשיון להרוג" שפרסמנו כאן), האינסטינקט המערכתי הוא לחפות ולגרור רגליים. כשנערכת חקירה, היא נעשית באיחור רב, ובאמצעים מוגבלים. הענישה אינה קיימת אלא במקרים חריגים ביותר, וגם אז התוצאה סמלית ביותר. למעשה, הסיבות העיקריות שהצבא חוקר את המקרים האלו הן הצורך לאכוף משמעת על החיילים והרצון להגן על הקצונה הבכירה מפני תביעות בינלאומיות (מנגנון חקירה פנימי מתפקד הוא אחת ההגנות החוקיות העיקריות מפני משפט פלילי בינלאומי).
הבעיה מתחילה בדרגים הגבוהים ביותר: אלוף פיקוד מרכז עצמו, האחראי על שלומם של הפלסטינים, היה מעורב באירוע הרג של אדם לא חמוש. מח"ט בנימין ירה למוות במשליך אבנים שנמלט; סרטון וידיאו שנחשף מאוחר יותר גילה שהגרסה שנמסרה לתקשורת על האירוע לא היתה מדויקת, בלשון המעטה. האירועים האלו, שמתרחשים כל הזמן, ממחישים עד כמה התפיסה שהצבא יגן על האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית היא מופרכת לחלוטין.
> רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש
אני לא שותף לקריאות הנשמעות כעת להשתמש בכל אותם אמצעים חריגים שמשמשים את צה"ל והשב"כ בשטחים גם נגד הימין הקיצוני. הגישה הזו רק תוסיף לטור המצטבר של הפרות זכויות אדם במסגרת הכיבוש. ממילא, איש לא מתכוון להטיל עוצר על התנחלויות ולקחת את כל תושביהן לבדיקות די.אן.איי, וטוב שכך. כמו שהסברתי, האלימות היא חלק בלתי נפרד מהמצב הקולוניאלי בשטחים, ובלי לסיים את המצב הקולוניאלי אין סיכוי להתמודד איתה. גם אם תהיה הקלה זמנית, בטווח הארוך המצב רק יחמיר. הפתרונות היחידים הם פינוי או שוויון בפני החוק.
היו קולות בשמאל שטענו שלנתניהו או בנט יש אחריות לרצח ביום שישי, אולם בעיני אחריותם אינה שונה מזו של אנשי המרכז או העבודה שסבורים שהכיבוש הוא מצב הגיוני או נסבל, או ש"אין פרטנר" ו"אין אלטרנטיבה" ולכן צריך להמשיך ולקיים את הסטטוס קוו בשטחים. הכיבוש וההתנחלות מייצרים את האלימות. המלחמה בטרור היהודי לא צריכה להמתין לסיום הכיבוש כמובן, אבל ללא המאבק בכיבוש אין סיכוי להצליח בה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן