נתניהו ויעלון מבינים: אם אין דמוקרטיה, יש טיהור אתני

המהלך הנכבאי של הממשלה הפך אותו למתנגד לא רק למהפכה האנטי דמוקרטית, אלא גם לטיהור האתני. משה יעלון בהשקת הספר "מר הפקרה", 13 באוגוסט 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הראיון עם משה (בוגי) יעלון שלשום (ראשון) בערוץ 12 היה מסמך מרתק. מול מראיין שניסה להחזיר אותו לתלם ולאלץ אותו לומר ש"צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם", כדי שחס וחלילה לא יתערער שלום הקונצנזוס היהודי-ישראלי (ושלומו של המראיין, ירון אברהם, שנראה שלקח את העניין הזה אישית), הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר התעקש להגדיר את מה שישראל עושה בעזה "טיהור אתני", אמר שצה"ל הוא לא הצבא הכי מוסרי בעולם, שצווי המעצר שהוציא בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג הם בסך הכול מוצדקים, ושהוא עצמו היה מוציא "כבר מזמן" צווים כאלה לסמוטריץ' ובן גביר, ואולי גם לנתניהו.

אין ספק שאמירות כאלה מצד מי שממשיך להגדיר את עצמו כאיש ימין, מי שהגדיר את ארגון "שוברים שתיקה" כבוגדים, מי שכראש אמ"ן הוביל את התזה שערפאת אשם באינתיפאדה, נותנות תוקף מיוחד לטענות שישראל מבצעת ברצועת עזה טיהור אתני, דבר שבאופן ברור מהווה פשע מלחמה. אחרי דברים אלה של יעלון, צריך חוסר בושה או עזות מצח או שניהם יחד כדי להכחיש את העובדות.

אפשר להניח שיעלון משוכנע שהטיהור האתני שהוא מדבר עליו הוא עוול מוסרי ולכן הוא יוצא נגדו. אבל נדמה שאת המניע האמיתי לדבריו אפשר למצוא לקראת סוף הראיון. "המדינה (ישראל) לא מוגדרת כדמוקרטיה והרשות השופטת כעצמאית", אמר יעלון "… אנחנו בתהליך מעבר ממדינה יהודית דמוקרטית ליברלית ברוח מגילת העצמאות לדיקטטורה משיחית, גזענית, מושחתת ומצורעת. תוכיח לי שלא". כלומר לא לפלסטינים יעלון דואג, אלא לעתידה של "המדינה היהודית הדמוקרטית".

המשפטים האלה מעניינים במיוחד, כי יעלון היה אחת הדמויות הבולטות במחאה נגד ההפיכה המשטרית, גם על הבמה בקפלן ובמקומות אחרים, וגם מאחורי הקלעים, במטה המאבק. האם פירוש הדבר שיעלון הגיע למסקנה שיש קשר ישיר בין ההפיכה המשטרית ופירוק המוסדות הדמוקרטיים של אותה מדינה "יהודית ודמוקרטית" היקרה לליבו, ובין הטיהור האתני ופשעי המלחמה שישראל מחוללת בעזה? "הגוש נגד הכיבוש" ניסה, ולא ממש הצליח, לשכנע את מובילי מחאת קפלן ש"אין דמוקרטיה עם כיבוש". האם יעלון למעשה אומר שאם אין דמוקרטיה, יש טיהור אתני?

מה שנותן תוקף למשוואה הזו הוא העובדה שהטיהור האתני בעזה נעשה במקביל למתקפה על הדמוקרטיה ועל מוסדות המדינה באופן כללי. המתקפה היא בכל החזיתות. החוק שיקל מאוד על פסילת מועמדים לכנסת בגלל "תמיכה בטרור", יכול להביא לפסילת כל הרשימות המייצגות את הציבור הפלסטיני ובכך לרוקן מתוכן את הבחירות עצמן ואת הסיכוי שהימין יפסיד בהן. התקשורת מאוימת באופן ישיר על ידי חוק לסגירת התאגיד תוך "ספירת הראשים" של מתנגדי הממשלה שם, או באמצעות החרם הממשלתי על עיתון הארץ "בעקבות מאמרים רבים שפגעו בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם ובזכותה להגנה עצמית", כדברי ההסבר של שר התקשורת, שלמה קרעי.

אבל מי שנמצא במוקד ההתקפה הוא דווקא המערכת שיעלון בא ממנה – מערכת הביטחון. בסרטון בן תשע הדקות שפרסם נתניהו אחרי הגשת כתב האישום נגד אלי פלדשטיין, הוא תיאר את הצבא (ובמיוחד את אמ"ן שיעלון, כאמור, עמד בראשו), את השב"כ, את המשטרה ובמידה פחותה גם את המוסד כ"חזית" שהוא נאלץ להתמודד מולה, בנוסף לשבע החזיתות שישראל נלחמת בהן. ב"מכונת הרעל" של נתניהו, בערוץ 14 ובמקומות אחרים, הגופים השונים במערכת הביטחון מתוארים לא רק כאשמים היחידים במחדל של 7 באוקטובר, אלא כמי שמחבלים באופן שיטתי ב"ניצחון המוחלט". המתקפה הזו לא נשארת בתחום הרטוריקה: "חוק פלדשטיין" והעברת מחלקת הביקורת מאמ"ן – שני מהלכים שאושרו בוועדת השרים לחקיקה – מכוונים להקמת מנגנון מודיעין אישי של ראש הממשלה, שיעקוף את אמ"ן ושב"כ. פירוק מערכת הביטחון לובש אופי ממשי.

כמו בכל משטר פופוליסטי, המהלכים האלה נעשים כדי לממש את המנדט ש"העָם" נתן לנתניהו ולממשלתו, בעוד מתנגדי נתניהו – בצבא, בשב"כ, בפרקליטות או בתקשורת – מייצגים את האליטה המנסה לשמר את כוחה באופן לא דמוקרטי, נגד רצון העם. באופן מגוחך ממש, לפי החלוקה הזו, המיעוט הפלסטיני נמצא בצד של האליטות, משום שהן, לכאורה, דואגות לזכויותיו על חשבון זכויות "העם היהודי". מעניין שדווקא בהקשר שעליו דיבר יעלון – המלחמה בעזה – הסקרים מראים באופן ברור שהממשלה מייצגת מיעוט קטן בציבור: 71% מהציבור תומכים בעסקת חטופים וסיום המלחמה בעזה, לפי סקר שפורסם בסוף השבוע שעבר בערוץ 12, לעומת 15% בלבד שתומכים בהמשך המלחמה.

אפשר להניח שיעלון משוכנע שהטיהור האתני שהוא מדבר עליו הוא עוול מוסרי ולכן הוא יוצא נגדו. פלסטינים בורחים מבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: אסלאם אחמד)

מלחמה היא לא עוד נושא המצוי על סדר היום הציבורי, כמו שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים או ביטולה של עילת הסבירות, אם להיצמד לשני נושאים שעמדו בלב המחאה נגד ההפיכה המשפטית. ההחלטה לשלוח חיילים למלחמה שהם עלולים למות בה, להקריב את חייהם, עומדת בלב החוזה בין הממשלה לאזרחיה בכל משטר דמוקרטי: היא תעניק לאזרחים רווחה וזכויות ותגן עליהם, והם יהיו מוכנים למות בשבילה. ממשלה דמוקרטית אמורה, לכן, להשיג קונצנזוס רחב כדי לצאת למלחמה.

אחרי 7 באוקטובר, היה קונצנזוס גורף למלחמה בעזה. גם בלבנון לא היה קושי. אבל עכשיו – 14 חודשים אחרי תחילת המלחמה ואחרי שבצפון הושגה הפסקת אש, ובעוד החטופים מתים בזו אחר זה וחיילים ממשיכים למות אף שחמאס לכאורה "חוסל" – רוב הציבור הישראלי, כך עולה מהסקרים, מאמין שהמלחמה בעזה ממשיכה רק למען השיקולים האישיים והפוליטיים של נתניהו וממשלתו. האג'נדה הגלויה של מה שנקרא "הימין המשיחי" (בעיניי הוא לא כל כך משיחי, הוא יותר פשיסטי ואפילו לא ממש דתי), המדברת על חידוש ההתנחלויות כמטרה העליונה של המלחמה, רק מעמיקה את הקרע, שכן דבר אחד הוא למות במלחמה נגד חמאס שביצע את הטבח של 7 באוקטובר, ודבר שני הוא למות במלחמה למען חידוש גוש קטיף.

המטרה הלא סמויה של המשך המלחמה

בלי לפקפק באותנטיות של ההתנגדות המוסרית המתגברת לטיהור האתני בעזה גם בשמאל הציוני (ערן עציון ותומר פרסיקו לשם דוגמה), אין ספק שהיא קשורה לכך שמטרתו הלא סמויה של הטיהור הזה היא להחליף את הפלסטינים בעזה במתיישבים יהודים. יעלון אמר את זה במפורש. העובדה שחלק מהתומכים בהמשך המלחמה ובתזת ה"החלפה" הזו הם חרדים שלא שולחים את ילדיהם למות במלחמות, כמו שר השיכון, יצחק גולדקנופף, שנופף במפת גרעיני ההתיישבות בעזה לצידה של דניאלה וייס, רק מחריפה את חוסר הלגיטימיות של המלחמה בעזה בעיני חלקים נרחבים בציבור.

"הגירעון הדמוקרטי" של הממשלה בנוגע למלחמה בעזה והעובדה שהתמיכה במלחמה הזו היא נחלתו של מיעוט קטן, מתחת לשליש מהציבור, עשויים להסביר את המתקפה המחודשת של הממשלה על הדמוקרטיה ועל המוסדות ה"ישנים" של המדינה. כאילו הממשלה אומרת: אם קשה לנהל מלחמה לא פופולרית בחברה דמוקרטית, שהצבא שלה בנוי על גיוס חובה ועל שירות מילואים, אז בואו נבטל את הדמוקרטיה. בואו נרוקן את הבחירות מתוכן באמצעות הוצאת המיעוט הפלסטיני מהמשחק הפוליטי. בואו נרסק את התקשורת, נאיים עליה ונטפח ערוץ תקשורת שיהיה נאמן רק לנו כמו ערוץ 14 כדי להרחיק את הביקורת על המלחמה מהשיח הציבורי.

מטרתו הלא סמויה של הטיהור האתני היא להחליף את הפלסטינים בעזה במתיישבים יהודים. דניאלה וייס באירוע ההתנחלות בעזה סמוך לגדר הגבול עם הרצועה, 21 באוקטובר 2024 (צילום: אורן זיו)

המהלכים שמטרתם להעניק לממשלה ולעומד בראשה שליטה ישירה בצבא ובמערכת הביטחון, תוך ביטול מערכת האיזונים ובלמים שאמורה לחצוץ בינם ובין הפעלת הכוח העצום המצוי בידי הגופים האלה, הם חלק מאותה דינמיקה. כמו כל משטר טוטליטרי, הממשלה יודעת שחיוני להשיג בלעדיות על הפצת המידע, ומכאן החשיבות ביצירת מערך מודיעין אישי שידווח ישירות לראש הממשלה. אבל זה לא נגמר שם. ראש השב"כ, רונן בר, נמצא על הכוונת, וכך גם ראשי הצבא. בממשלה מאמינים כנראה שבאמצעות שליטה ישירה על מנגנוני הפעלת הכוח, אפשר להמשיך את המלחמה בעזה עד לטיהורה האתני ויישובה במתנחלים, גם בתמיכה של 30% מהציבור.

במודע או שלא במודע, יעלון יצא בדיוק נגד המהלך הזה: ביטול הדמוקרטיה או ריקונה מתוכן כדי לאפשר את המטרה הפוליטית העליונה והמוצהרת של סמוטריץ' ובן גביר – "דילול" האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. נתניהו, שמוביל את המתקפה נגד "המשטר הישן", זהיר יותר במה שנוגע לחלק השני במשוואה, כלומר לטיהור האתני. אבל אפשר להאמין לבן גביר כשהוא אומר שנתניהו "מגלה פתיחות מסוימת" לרעיון של עידוד הגירה מעזה.

לא צריך להפוך את יעלון לנושא בשורת הדמוקרטיה והמוסר, או למגן על זכויות הפלסטינים. במאמר שלו, "בין קפלן לחווארה", שפורסם בשיא ההפגנות לפני 7 באוקטובר, טען הסוציולוג פרופ' לב גרינברג כי הצבא בנוי על התיחום בין מה שמתרחש בתוך הקו הירוק ובין הכיבוש. ברגע שמטשטשים את הגבול בין ה"דמוקרטיה" בתוך הקו הירוק ובין השטחים שמעבר לו, זה מערער את הלגיטימציה של הצבא להמשיך בדיכוי הלא דמוקרטי בעליל של הפלסטינים. כיבוש מלא של רצועת עזה, טיהורה מפלסטינים והקמת התנחלויות במקומם הוא טשטוש מלא של התיחום הזה, ולכן יעלון מתנגד לו. יעלון לא מתייחס לקשר הישיר בין הטיהור האתני של 1948 ובין הטיהור האתני של 2024, וספק אם יתייחס לכך בעתיד הקרוב. אבל המהלך הנכבאי של הממשלה הנוכחית הפך אותו למתנגד לא רק למהפכה האנטי דמוקרטית שהיא מובילה, אלא גם לטיהור האתני שהיא מחוללת בעזה. וזו התפתחות מרתקת.