"נשכבתי על הרצפה של מה שנותר מהבית ההרוס שלי ובכיתי"
עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש חזרתי לבית שממנו ברחתי כמה ימים קודם לכן, עקב הפלישה הישראלית הברוטלית. הייתי בר מזל, ביתי עדיין עמד, אבל בזמן הקצר הזה כמעט כל פינה בעיר הפכה למפה של זיכרונות במקום שבו עמדו קודם מבנים פיזיים
"כשהגעתי לעיר עזה, בקושי זיהיתי אותה". בניינים הרוסים בעיר עזה, ב-25 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
"הטנקים נסוגו! אנשים חוזרים לעיר עזה!"
ביום שישי, 10 באוקטובר, בשעות הצהריים, רחוב אל-רשיד – הדרך הראשית של עזה – היה מלא באנשים שורקים, מריעים וצועקים בהתלהבות בטלפונים שלהם. הייתי באוהל של קרובי משפחתי, הסמוך למקום. ליבי הלם בזמן שהמתנתי בהתרגשות לחדשות שהחלה הפסקת האש בין ישראל לחמאס, בתיווך ארה"ב. רק שבוע קודם לכן נאלצתי לברוח מעירי בגלל הפלישה הברוטלית הישראלית, והשתוקקתי לחזור הביתה. ופתאום הגיע הזמן.
ניסיתי ללא הצלחה לעצור רכב חולף, אבל מספר האנשים שהציפו את הרחוב – רבים מהם לנו שם בלילה – היה גדול בהרבה מהקיבולת של כל כלי רכב זמין. הוצאתי את האופניים שלי מהאוהל והצטרפתי להמון שנע צפונה.
הרחובות היו גדושים בגברים, נשים, ילדים וקשישים במרוץ נגד הזמן לחזור הביתה. חלקם היו להוטים לבדוק אם ביתם עדיין עומד. אחרים מיהרו להתאחד עם אהוביהם, ששרדו את הימים האחרונים של הפעילות הצבאית הישראלית. רבים רצו פשוט לעזוב את האוהלים מאחור ולנשום שוב לרווחה בתוך ביתם, אפילו אם נהרס ברובו.
כשהגעתי לעיר עזה, בקושי זיהיתי אותה. הרחובות היו מלאים במתכות מעוקמות, שברי זכוכיות והריסות ממבנים שישראל השטיחה בהפצצות שיטתיות של רבי קומות ובשימוש בנגמ"שים עמוסי חומר נפץ. כבישים רבים היו חסומים לחלוטין. נאלצתי לרדת מהאופניים ולשאת אותם חלק מהדרך.
עברו רק ימים בודדים מאז נעקרתי מביתי, אבל בזמן הקצר הזה כל פינה בעיר הפכה למפה של זיכרונות היכן שעמדו קודם מבנים פיזיים: בית הספר שלי, בתי הקפה שבהם נפגשתי עם חברים, מסעדות שבהן אכלתי עם משפחתי, חנויות שבהן נהגתי לקנות בגדים.
>> מה פירוש הדבר, למחות עיר שלמה מעל פני האדמה?
כשהגעתי סוף סוף לשכונה שלי, חשתי הקלה עמוקה לראות שהבניין שלי עדיין עומד. הוצאתי את המפתח מהתיק ועליתי מחייך במדרגות, רק כדי למצוא את הדלת פרוצה לרווחה, את החלונות מנופצים ואת הטיח שהתקלף מהקירות. כל הרהיטים שלנו נעלמו. ועדיין, הרגשתי בר מזל – היה לי גג מעל לראשי, בניגוד לאלפים אחרים שאיבדו הכול ונאלצים כעת לחיות באוהלים.
מבלי שהייתי מודע בכלל למעשיי, נשכבתי על הרצפה מכוסת הפסולת ובכיתי. חזרתי הביתה.
הכול הפך לאבק
במשך שנתיים, שאלה אחת רדפה אותי יום ולילה: האם אצליח להגיע בחיים לסוף המלחמה הג'נוסיידית הזאת?
הרגשתי את המוות מתקרב בחודש שעבר, כשהכוחות הישראליים הגבירו את המתקפות שלהם על העיר עזה. נשבעתי לעולם לא לעזוב את עירי, אבל בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה, כשהטנקים שוטטו ברחובות, הרחפנים חגו מעל והפצצות נפלו סביבי.
עזבתי את ביתי בדמעות, נושא עימי זיכרונות של 29 שנים שביליתי בין הקירות האלה ותיק קטן של דברים חיוניים: קופסאות שימורים, מסמכים אישיים, בגדי חורף ואלבום של תמונות משפחתיות. חלק מבני משפחתי וחבריי נשארו בעיר עזה, מכיוון שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם על תחבורה, או שלא היה להם לאן לברוח, או שלא הצליחו להתגבר על התשישות שנבעה מחודשים של עקירה. נפרדתי מהם לפני שיצאתי לדרך, בידיעה שבעזה כל פרידה עלולה להיות האחרונה.
אחרי שהתפניתי, המשכתי לעשות את עבודתי העיתונאית מהאוהל שלי בדיר אל-בלח. הלכתי קילומטרים כל יום, בחיפוש אחר מקום לטעון את המכשירים האלקטרוניים שלי או כדי להשיג קליטה יציבה מספיק כדי לשלוח את הדיווחים לעורכים שלי. לפעמים עבדתי מאוהל פשוט, שיועד לעיתונאים ליד בית החולים אל-אקצא, אותו ישראל כבר הפציצה.
בימים שלפני ההכרזה על הפסקת האש, אפילו השמועה הקטנה ביותר על התקדמות אחרי סבבים חוזרים ונשנים של מו"מ כושל הרגישה כמו נס. נתלינו בהצהרות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שדחף לשחרור החטופים הישראלים ולהשגת עסקה, גם בזמן שהכסף האמריקאי המשיך לממן את הפצצות של ישראל.
כל בוקר נפתח בשיחות בין שכנים על המשא ומתן. "נחזור בקרוב", אמרה אום סאאב, קשישה שגרה באוהל סמוך, כששאלתי אותה מה שמעה היום.
כשסוף סוף הודיעו על חתימת ההסכם, הרגשנו כאילו לבה של עזה חזר לפעום בפעימה חלשה. למרות ספקנות והפחד מבגידה ישראלית נוספת ברגע האחרון, אנשים התחילו לחגוג בזהירות.
זמן קצר לאחר שחזרתי הביתה, חברי ואסים התקשר אלי. "מה מצב הבית שלך?" שאל. "הוא הרוס חלקית – הבית שלי צריך בית", השבתי, ושאלתי: "ומה עם הבית שלך?". "אני מחפש שריד ממנו", הוא השיב בשקט. "הטנקים מחקו את כל השכונה שלנו".
>> בית חלומותיי חרב כליל. לעולם לא אסלח לישראל ולעולם
ואסים ושני אחיו עמלו שנים על בניית ביתם בשכונת א-תופאח, ומשפחתו סירבה לעזוב אותו במשך רוב המלחמה. אבל בסוף יוני הם ברחו תחת הפגזות ישראליות קשות, ומאז עברו מחלק אחד של העיר לאחר. אביו, נאסר, שסובל מבעיות בריאותיות שונות, נהג לבלות את כל זמנו בגינת הבית, שם שתל ירקות, זיתים ופרחים – גם בשיא התקופה שבה הרעיבה ישראל את צפון עזה. הוא נתן לי פעם כמה חצילים ופלפלים מהגינה, מתנות קטנות אך יקרות ערך בחודשי הרעב האלה.
חבריי ואני, בהם כמה שנהרגו במהלך הג'נוסייד, נהגנו לבלות סופי שבוע בביתו של ואסים כדי לברוח מהכאוס של מרכז העיר. זמן קצר לפני המלחמה ואסים תכנן להתחתן, ולכן אימו מכרה את שרשרת הזהב שלה כדי לממן בנייה של קומה שנייה בבית. כשהתקשרתי לנחם אותה על הרס בית המשפחה, לא יכולתי למצוא מילים. שנינו בכינו. זאת, מכיוון שבעזה בתים אינם רק קירות ותקרות, אלא התגלמות של ביטחון, זיכרון ושלווה – והכול הפך עכשיו לאבק.
"הטנקים מחקו את כל השכונה שלנו". ואסים בגינה שלו לפני המלחמה (צילום: באדיבות המצולם)
האם נרגיש אי פעם בטוחים?
אלה מאיתנו ששרדו את הג'נוסייד מנסים להתחיל כעת להרכיב מחדש את שברי חיינו. אבל בעיר עזה ישראל עדיין ממשיכה במתקפות ומתרחשים עימותים בין חמאס למיליציות מקומיות, מה שמוסיף על צרותינו.
אחרי שחזרתי הביתה, קרובי משפחה שנשארו בעיר הזהירו אותי מפני קבוצות מסוכנות שמסתובבות בשכונה שלנו, אנשים ששיתפו פעולה עם הצבא הישראלי בימים האחרונים של הפעילות הצבאית. ראו אותם בוזזים בתים ומאיימים להרוג משפחות של עקורים שחזרו, וגם נלחמים נגד כוחות של חמאס. לא ברור אם הקבוצות האלה החליטו להישאר באזור, או שהן "ננטשו" על ידי הכוחות הישראליים בזמן שהם נסוגו מעזה.
יום אחד, בזמן שניקיתי את ההריסות ואת הזכוכיות שהיו מפוזרות בבית, כדי להכין את המקום לחזרתם של האחיינים שלי מהדרום, שמעתי קול יריות סמוך. האוזניים שלי מאומנות היטב מהשנתיים האחרונות: יכולתי לזהות שמדובר בירי קלצ'ניקוב. רצתי לחלון וראיתי קבוצה של לוחמים רעולי פנים למטה. ניתן היה לזהות אותם כאנשי חמאס בשל הסרט הירוק שעטו על ראשם והמדים בסגנון צבאי שלבשו.
העימותים בין חמאס למיליציות ליד הבית שלי נמשכו שלושה ימים. כדור מרובה של איש מיליציה חלף על פני הבניין. נשארתי לכוד בפנים, ותהיתי שוב אם ומתי הירי וסכנת המוות המיידי ייפסקו. לבסוף, חלק מלוחמי המיליציה ברחו, ואחרים נלכדו או נכנעו לחמאס ואז הוצאו להורג.
"העימותים בין חמאס למיליציות ליד הבית שלי נמשכו שלושה ימים". אנשי חמאס רעולי פנים בדרום רצועת עזה, ב-22 באוקטובר 2025 (צילום: סעיד מוחמד / פלאש90)
בסופו של דבר היה מספיק בטוח כדי שמשפחתי תחזור הביתה, אבל עדיין חששתי מאוד. הכוחות הישראליים המשיכו להפציץ כמה אזורים גם אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף, בין השאר תקיפה ב-19 באוקטובר שבה נהרגו 11 מבני משפחת אבו שעבאן, שניסו לחזור לביתם במזרח העיר עזה.
הצבא הישראלי טען שהמשפחה חצתה את "הקו הצהוב" לתוך שטח שעדיין נמצא בשליטתו, אבל ברור לגמרי שהם לא היוו איום ביטחוני, וככל הנראה לא הבינו שעדיין מסוכן לחזור הביתה. החיילים יכלו לירות יריות אזהרה, אך נראה שגם אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקף, הם עדיין להוטים להמשיך להרוג.
אחרי שחמקתי ממוות עשרות פעמים בשנתיים האחרונות, אני עדיין מתקשה להאמין שהמלחמה באמת הסתיימה. אבל גם אם הסיוט נגמר, האם אצליח לשרוד את הטראומה שתמשיך לרדוף אותי? האם אלה מאיתנו ששרדו יצליחו אי פעם להרגיש שוב בטוחים?
אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה שפרסם בין השאר ב-Middle East Eye, Mondoweiss ו- The Intercept. כיום הוא לומד באיטליה אחרי שעזב את עזה במאי 2026. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
