נכון, הצבא היפני וחמאס אינם זהים. גם לא טענתי כך
המאמר שהאשים אותי כאילו עשיתי הקבלה מלאה בין חמאס ובין האכזריות היפנית במלחמת העולם השנייה מעיד על אי הבנת הנקרא ולוקה בציטוטים חלקיים. פרופ' דני אורבך מגיב למאמר ביקורת עליו
יש דפוסים מסוימים של פנאטיות, הקרבה ופשעי מלחמה שדומים בין חמאס לצבא היפני. מצעד של חמאס בדרום רצועת עזה, נובמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בסרט "הערת שוליים", אומר אחד הגיבורים, חוקר התלמוד פרופ' אוריאל שקולניק, לתלמידה נבוכה, כי "בעבודה שלך יש דברים נכונים ודברים חדשים. הבעיה היא שמה שנכון אינו חדש, ומה שחדש אינו נכון". נזכרתי במילים הללו כשקראתי את טור הביקורת, שיורד לפסים אישיים, שפרסמו עלי כאן עמיתיי פרופ' רן צוייגנברג וד"ר איילת זהר.
אורבך והקיסר: האנלוגיות המופרכות של חוקר יפן "מתפכח"
ויכוח בנושאי יפן, עזה וכל תחום אקדמי או אקטואלי אחר שבו אנו עוסקים, כמובן מבורך ורצוי, אולם טור זה לוקה למרבה הצער בפגמים רבים. רבים מהדברים שכתובים בו אינם נכונים, מה שנכון לעיתים קרובות אינו רלוונטי, והכול מעיד על אי הבנת הנקרא, עצלות מחקרית ובורות תהומית לגבי הצבא היפני והכתיבה עליו באנגלית וביפנית כאחד.
ראשית כול, למרות העיסוק המחקרי הנרחב שלי בצבא היפני מזה 15 שנה, ההשוואות עם יפן שוליות יחסית במחקר שלי על עזה, ובדוח האחרון שכתבתי עם ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן על האשמות הג'נוסייד במלחמת חרבות ברזל, יפן הקיסרית אינה מוזכרת כלל וכלל, ויפן העכשווית – פעם אחת בלבד, בהקשר של מתן סיוע הומניטרי.
שנית, צוייגנברג וזהר מבקרים אותי כי אמרתי ש"עזה והחמאס הם מקבילות של יפן והצבא הקיסרי שלה". אכן, יהיה מגוחך לטעון להקבלה מוחלטת בין מקרים, תרבויות, סיטואציות היסטוריות ואזורים גיאוגרפיים כל כך שונים. כמו שני מבקריי המלומדים, אני סבור כי "שום השוואה היסטורית אינה יכולה להיות מוצגת כ'אחד לאחד'. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל היא 'מתחרזת' עם אירועים מהעבר". אם צוייגנברג וזהר רוצים לטעון שיש להיזהר בהשוואות בין הזירה הפלסטינית כיום לזו היפנית במלחמת העולם השנייה, להדגיש את השונה ולדון רק באלמנטים הדומים או "מתחרזים", אז אני בוודאי מסכים איתם.
אולם במקום לצטט שברי משפטים מראיונות ולהוציא אותם מההקשר, היה ראוי לכבד את המנהג האקדמי הוותיק וללכת ישירות למקורות הראשוניים. אם צוייגנברג וזהר היו טורחים לקרוא את נייר המדיניות שלי ושל עמיתיי פרופ' נטע ברק-קורן, ד"ר הראל חורב וד"ר נתנאל פלמר, "ממשטר רצחני לחברה מתונה: התמרה ושיקום של עזה אחרי חמאס", היו רואים שבשום מקום לא ניסינו לטעון שיש הקבלה מלאה או אפילו קרובה למלאה בין עזה ויפן. מה שניסינו לעשות זה לבדוק מקרים של דה-רדיקליזציה של משטרים רצחניים לאחר תבוסה במלחמה (גרמניה, יפן, עיראק ואפגניסטן), לעמוד על הדומה והשונה ביניהם, על ההצלחות ועל הכישלונות, ולהפיק מכך לקחים ל"יום שאחרי" בעזה, שלצערנו הרב ממשלת ישראל סירבה להתכונן אליו כיאות.
ברור לנו שהחברה העזתית שונה מכל אחד מהמקרים הללו (ולכן הפקנו לקחים גם מהממשל הצבאי הישראלי בשטחים), אבל בחוויה האנושית יש גם קווי דמיון, ועליהם – לצד ההבדלים – ניסינו לעמוד. על כך עמדה עמיתתי ושותפתי לכתיבה, פרופ' נטע ברק-קורן, כאשר הזכירה את הדמיון בין דפוסים מסוימים של פנאטיות, הקרבה ופשעי מלחמה בשני המקרים. מדובר בדמיון חלקי, ובשום פנים ואופן לא מוחלט.
אפשר ללמוד מה"דה רדיקליזציה" שנעשתה ביפן למה שצריך לקרות בעזה. טוקיו אחרי ההפצות במלחמת העולם השנייה (ויקימדיה)
תמוה בעיניי שמבקריי מנסים להסיק על עמדתי מסיכום עיתונאי של הדוח שלנו, ולא מהדוח עצמו – שזמין לקריאה לכול. תמוה לא פחות שכאשר הם מתיימרים לקשר לאותו דוח, הם בכלל מקשרים למחקר הג'נוסייד שבו כאמור יפן הקיסרית אינה מוזכרת. גם בראיון שלי בגלובס (לצד מומחים אחרים) שהם מצטטים, לא טענתי שעזה זהה ליפן, אלא שאפשר ללמוד לקחים מתוכנית מרשל באירופה ומהניהול האמריקאי של יפן אחרי תבוסתה לצורך שיקום עזה לאחר המלחמה. ההיסטוריון הכלכלי ד"ר אלי קוק, שהתראיין אף הוא לאותה כתבה ועמדותיו לגבי המלחמה שונות מאוד משלי, הסכים עם הטענה הספציפית הזאת לגבי תוכנית מרשל. זה סימן מובהק שצוייגנברג וזהר לא טרחו לקרוא אפילו את המחקרים, מאמרי הדעה והראיונות שהם מתיימרים לבקר.
כך הם גם מצטטים ממאמר דעה שכתבתי (ברשלנות טיפוסית הם מקשרים למאמר הלא נכון – אך ניחא), ובו דיברתי על כמות האבדות הדרושה בכדי למוטט יחידה, מטריקה ידועה בהיסטוריה צבאית, והזכרתי, בין היתר, את השפעתה של אידיאולוגית הַקְרָבָה על עמידותה של יחידה לאבדות מרובות, ביפן ובמקומות אחרים. לא היה בכך בכדי לטעון שהצבא היפני זהה לחמאס בכל או ברוב האספקטים של אופיו ופעילותו.
כדי לטעון שהצבא הקיסרי היפני היה שונה מחמאס (מי טען אחרת?), מבקריי המלומדים פוצחים בסיכום לא מדויק, ברמה של ספר מבוא שטחי, על המאבקים הסיעתיים בצבא היפני בשנות ה-30. אם היו טורחים לקרוא את ספרי, Curse on this Country: The Rebellious Army of Imperial Japan, שיצא בהוצאת אוניברסיטת קורנל ובתרגום עברי בהוצאת אוניברסיטת תל אביב (בוגדים למען המולדת: המורדים הפטריוטים של יפן), וכל עניינו במרדנות הצבא היפני, היו יודעים שהסיכום שלהם חלקי ולפרקים מטעה. בוודאי שהצבא היפני היה "ארגון מורכב ולא גוף אחיד ומלוכד" עם מאבקים סיעתיים קשים, לעיתים קרובות גם אלימים ורצחניים, אולם המחלוקת בין הסיעות שהזכירו מעולם לא נסובה על האמונה המוחלטת בהקרבת החיים למען המדינה והקיסר או בצורך בהתפשטות אימפריאלית, אלא על מאבקי כוח אישיים וקבוצתיים, שאלת המודרניזציה הצבאית, ההכנות למלחמה טוטלית, מדיניות כלכלית וחברתית ביפן עצמה, וסדרי עדיפויות, קרי, באיזו מדינת אויב ראוי להילחם קודם.
צוייגנברג וזהר מציינים ספר אחד, לא מוצלח במיוחד, על הקמיקזה, שנכתב בידי אנתרופולוגית חסרת מומחיות בהיסטוריה צבאית. בו בזמן, הם מתעלמים מגוף מחקר שלם, וכן אינספור מסמכים מקוריים, שמלמדים על אידיאולוגיית ההקרבה המיסטית למחצה של הצבא היפני, שהאליהה את הפנאטיות והנכונות למות למען הקיסר לדרגת דוקטרינה שאין לערער עליה. בכתיבתי הראיתי כיצד האידיאולוגיה הזאת נוצרה בהדרגה ב-1904 והתפשטה לחוגים רחבים יותר ויותר בצבא, וחוקרים אחרים הדגימו כיצד הפכה למיינסטרים הצבאי בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים. אני מדגיש נקודה זו גם בספרי הבא, על דינמיקות העומק שמאחורי פשעי המלחמה של הצבא היפני, שעתיד להתפרסם בשנת 2026.
די להסתכל בשיעור שבויי המלחמה לעומת הנופלים בצבא היפני (1:50 – 1:30, תלוי במקור ובשיטת הספירה) לעומת צבאות אחרים, דמוקרטיים ושאינם, באותה מלחמה (בין 1:0.15 ל-1:1.9, שוב תלוי במקור ובשיטת הספירה) כדי להבין עד כמה אידיאולוגיית ההקרבה היפנית היתה גורם משמעותי במלחמה הזאת. גם פילדמרשל ויליאם סלים, שנלחם ביפנים בחזית בורמה, העיד כי מניסיונו היה צורך להרוג כמעט את כל החיילים היפנים שנתקל בהם, ואלו שנותרו בדרך כלל לא נכנעו אלא התאבדו (ראה בספר זכרונותיו כאן, עמ' 538). מי שמתכחש לכך, לא מכיר את הצבא היפני בתקופת מלחמת העולם השנייה.
גם כשצוייגנברג וזהר טוענים כי "הקיצוניים לכאורה בצבא ובממשל היפני הובסו ב-1936", הם מכוונים ככל הנראה לניסיון ההפיכה הכושל ב-26 בפברואר באותה השנה, שבו עסקתי רבות בספרי ובמאמריי. אך דרושה בורות בכדי לטעון ש"הקיצוניים" הובסו באותו ניסיון הפיכה, אף כי היו שטענו כך מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים מאוחרות יותר. די לציין שה"מתונים" שכביכול ניצחו (קרי הממשלה, הממסד ו"סיעת הפיקוח" בצבא) הם אלו שהובילו את יפן למלחמה ההרסנית והנפשעת ביותר בתולדותיה נגד הרפובליקה הסינית שנה לאחר מכן, ב-1937. מי שמכנה את סיעת הפיקוח הצבאית "מתונה" בהקשר של מדיניות חוץ טועה ומטעה.
נאמנות עיוורת לקיסר. נערות מנופפות לטייסי קמיקזה
לא נכון גם לטעון שלאחר 1919, מדינות המערב רצו לדחוק את יפן "ולמקמה כמדינה אסתטית וחסרת ערך", אף כי לאומנים יפנים טענו כך. להפך, המעצמות נתנו ליפן מקום מסביב לשולחן בהנהגת חבר הלאומים ועמדה מכובדת כאחת מהמעצמות הגדולות בהסכמי וושינגטון ולונדון, והעניקו לה רבים ממאווייה, אם כי לא את כולם.
אלו לא הטעויות היחידות של צוייגנברג וזהר. גנרל אישווארה קנג'י היה אמנם אחראי לתקרית מנצ'וריה ב-1931, אך לא למלחמה המלאה מול סין ב-1937, שהוא התנגד לה. אומנם היו לו תפיסות בודהיסטיות משיחיות, אך הרצון להתפשט למנצ'וריה היה מקובל גם על חוגים צבאיים רחבים ביפן שלא היו שותפים להן. גם בנושא זה, צוייגנברג וזהר לא מכירים את ההיסטוריה היפנית שלפני 1945, ולו ברמה של ספר מבוא.
לבסוף, כמה מילים על מומחיות. שני מבקריי, שמאשימים אותי בחריגה מתחום המומחיות שלי, אינם מומחים לצבא היפני, או להיסטוריה הצבאית היפנית לפני 1945 בכלל, כפי שהראיתי בסקירה בסיסית של טעויותיהם הרבות לעיל. אחת חוקרת את תולדות האמנות ותרבות חזותית עכשווית, והשני עסק בזיכרון המלחמה, בטירות, תיירות ומוזיאונים.
השניים, ככל הנראה, גם לא יודעים לבדוק בגוגל סקולר. אם היו עושים זאת, היו יודעים שטענתם כאילו אני לא עוסק מחקרית במזרח התיכון שגויה בדיוק כמו טענותיהם לגבי ההיסטוריה היפנית. למעשה, אני היסטוריון צבאי משווה, שיפן היא רק אחד מתחומי העניין שלו. ברוח זו, פרסמתי ספר ומאמרים שיפוטיים רבים על ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון, ישראל והזירה הפלסטינית, לבד ועם עמיתים, לרבות על שכירי החרב ותיקי המערכת הנאצית בסכסוך הישראלי-ערבי, טבח כפר קאסם, אידיאולוגית "רצח העריצים" של האחים המוסלמים במצרים, ועוד. מבט בסיסי במאמרים היה מראה להם גם שאני משתמש מזה שנים רבות במקורות ראשוניים ומשניים בערבית, שאותה למדתי במשך שנים רבות, לצורכי מחקר. ובכל זאת, במחקרים שלי על מלחמת עזה, לא עבדתי לבד, אלא עם מומחים אחרים שמתעסקים אקסלוסיבית בזירה הפלסטינית ובהיסטוריה צבאית ישראלית.
לבסוף, אני תמה כיצד צוייגנברג וזהר כופרים בלגיטימיות של כל השוואה בין הזירה היפנית לזירה המזרח תיכונית, אלא אם מדובר בישראל – שאז הם דווקא מאמצים השוואה ישנה שלי בחדווה רבה, ללא כל ביקורת, בתופים ובמחולות.
לסיכום, המאמר של צוייגנברג וזהר הוא עצוב, מפני שהוא מראה לאלו תהומות מידרדרים חוקרים אקטיביסטים, המנסים לרתום את מומחיותם לצרכים של מסעות צלב פוליטיים וסכסוכים אישיים. הם מבקרים אותי על השוואות שלא עשיתי בנוגע לעזה ויפן, לפחות לא באופן שתיארו, מצטטים דברים שלא אני כתבתי, מתעלמים ממה שכן כתבתי הן על עזה, הן על יפן, כותבים בעצמם דברים שגויים ומביכים, ואז טוענים למומחיות שאין להם, ומאשימים אותי בהיעדר מומחיות שדווקא יש לי. נותר לי רק לקוות, שמחקריהם האקדמיים של השניים מוצלחים יותר מכתיבתם הפובליציסטית.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
