אורבך והקיסר: האנלוגיות המופרכות של חוקר יפן "מתפכח"

האשמת העולם בתפיסה אנטי יפנית בשל אי קבלת מהלכיה של יפן באסיה, היא מקבילה מעוררת אימה של תפיסת האנטישמיות בישראל. כוחות יפניים צועדים לבייג'ינג, יולי 1937

בשהותנו ביפן, במקום הרחוק ביותר האפשרי מעזה, לא עובר יום שלא מזכיר לנו את מחיר המלחמה. כאזרחי ישראל וכאקדמאים, אנחנו מרגישים צורך להשמיע קול כנגד רצח העם ואנחנו גם מעורבים בהפגנות ומחאות. ובכל זאת, לא הרגשנו עד עתה שהיה צורך – או שיש לנו הזכות – להתערב בכובע המקצועי שלנו על מנת לנתח את המצב. זה אינו מקומנו. אנחנו יודעים לא מעט על מלחמה וכאב, ושנינו הקדשנו את הקריירות שלנו לדיונים בשאלות של מלחמה ופשעי מלחמה. עם זאת, איננו מומחים במזרח התיכון ואיננו דוברי ערבית. כחוקרי יפן, תרומתנו מוגבלת – ואנחנו חושבים שכך ראוי. אולם לצערנו, לא כל עמיתינו הגבילו את עצמם לתחום מחקרם.

נוכחנו כי אחד מן המכחישים העיקריים של פשעי המלחמה בעזה, פרופ' דני אורבך (האוניברסיטה העברית, החוג ללימודי אסיה), שוב ושוב משתמש במעמדו כחוקר יפן כדי להצדיק ולתרץ את פשעי ישראל. לפיכך, אנחנו מרגישים חובה להגיב מתוך אותו שדה ידע. זאת כדי שלא תתקבל תמונה מעוותת על פי הדימוי שאורבך יוצר, שלכאורה מציג איזו אמת מוחלטת באשר להיסטוריה של עליית הפשיזם ושנות המלחמה ביפן, תוך הצגת קווי דמיון מומצאים לסכסוך המקומי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כתיבתו של אורבך מבוססת על אסטרטגיה של השוואות. באופן ספציפי יותר, השוואה בין המקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין המקרה של מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט וכיבוש יפן (1931–1952). היטב ידוע ששום השוואה היסטורית אינה יכולה להיות מוצגת כ"אחד לאחד". ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל היא "מתחרזת" עם אירועים מן העבר. בוודאי שבהשוואה בין שתי מדינות שהן מהותית זרות ומרוחקות, ובתקופות שונות בתכלית, אין אפשרות למצוא "חזרה". עלינו להיות צנועים, מדודים ומדויקים בכל השוואה מסוג זה. אנו מוצאים כי השימוש שאורבך עושה במומחיותו אינו לגיטימי.

מה שאורבך עושה אינו לגיטימי בעיקר בשל העובדה שהוא מציג את ההשוואות האלו כאירוע חד-חד ערכי, שבו כל אחד מהפרמטרים השונים (בין היתר ההקשר, האויבים, מערכת התמיכות, צירי השותפות והבריתות השונות) מושווה בצורה מוחלטת לאחרים, בחוסר שקיפות, באופן מגמתי, ומבלי להראות את השוני בנתונים ובנסיבות. התחום הנדון, קרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נמצא הרבה מעבר לתחום מומחיותו, ולכל הפחות ניתן לומר שהניסיון לייצר אנלוגיה בין הסכסוך הזה לבין יפן הקיסרית הוא בעייתי. אדרבא, אם בהשוואות עסקינן, אזי יש בהחלט מקום לטעון כי המבנה המדינתי ותהליכי הפשיזציה של יפן הקיסרית מזכירים את ישראל הרבה יותר מאשר את ארגון חמאס. על כך בהמשך.

רחוק מהמציאות ההיסטורית

אורבך וחבריו מרבים להשתמש ביפן כדוגמה לחברה פנאטית שלכאורה עברה רפורמה מוצלחת. עבורם, עזה והחמאס הם מקבילות של יפן הקיסרית והצבא הקיסרי שלה. כך, בראיון ביולי 2024 ל-The Dispatch, שבו הרחיבו על הדוח שכתבו, הם טענו: "יפן שלאחר המלחמה היא, בדרכים רבות, המקבילה הקרובה ביותר לעזה כיום (…). יפן בזמן מלחמת העולם השנייה, תחת חסותו של הצבא והצי שיצאו מכלל שליטה, פיתחה תרבות צבאית אלימה ואובדנית של הקרבה עיוורת, שדומה בדרכים מהותיות לתרבות כת המוות הג'יהאדית של חמאס". הם הוסיפו וטענו: "יש גם הרבה קווי דמיון בשיטות: אדישות לסבל אנושי, אונס נפוץ בזמן מלחמה, התנקשויות ברוטליות הן ביריבים פוליטיים והן באויב. האכזריות של הצבא היפני היתה תופעה ידועה מאוד במהלך המלחמה, מה שהופך את השינוי שחל ביפן למרתק במיוחד, משום שיפן שאנו מכירים כיום היא פציפיסטית" (התרגומים שלי; ר"צ).

למען ההגינות, לא אורבך עצמו אמר את הדברים, אך גם הוא נהג לעיתים קרובות להשוות בין הצבא היפני הקיסרי לבין חמאס. כך למשל, במאמר דעה שכתב באפריל 2024 הוא טען כי "הניסיון ההיסטורי מראה, כי במקרים רבים יש לחסל כ-30% מהכוח הלוחם של יחידת אויב על מנת שיפסיק לתפקד וכדי שיתחיל 'מפל' של התמוטטות. עם צבאות פנאטיים, כמו חמאס או הצבא היפני בשעתו, יש צורך בנטרול שיעור גבוה יותר". ויש דוגמאות רבות נוספות.

ארגון ללא כל לגיטימציה או מבנה מדינתי. לוחמי חמאס בהלוויה במחנה הפליטים שאטי בצפון הרצועה, פברואר 2025 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)

אורבך מרבה להציג מעין משוואה לפיה חמאס והפלסטינים הם כמו גרמניה ויפן. כחוקרי יפן אנו מבקשים למחות ולהציג עמדה הפוכה לטענה זו, המבוססת על פרטים יסודיים בהקשר זה: ראשית, חמאס הוא ארגון טרור ואין לו כל לגיטימציה או מבנה מדינתי כפי שמדינת ישראל נהנית ממנו. זהו ארגון מיליטנטי ומיליטריסטי שאינו מחויב לשום מבניות מעבר לכך. מדינת ישראל, בדומה למדינה היפנית, היא מדינה ממוסדת אשר הוכרה על ידי המוסדות הבינלאומיים ושותפה להם, ונהנית ממבנים פנימיים של מערכת חוק, שלטון ממלכתי ומערכת בחירות דמוקרטית. ישראל, בהיותה מדינה מוכרת בעולם, גם מחויבת לקשרי חוץ עם מדינות העולם, בעוד חמאס נטול כל מחויבות כזו בהיותו ארגון טרור.

אין בזאת כדי לטעון שלא היתה פנאטיות או רצח, באסיה או בפלסטין – כמובן שפשעי מלחמה מצד יפן וגם מצד חמאס הם רבים ומתועדים היטב. אך הן החברה הפלסטינית, הן זו היפנית, היו ועודן חברות מורכבות, ובמקרה של יפן, התיאור של אורבך את המדינה והחברה היפנית רחוק מאוד מהמציאות ההיסטורית. אם בכלל יש הקבלה תקפה למה שקרה ביפן, היא מצויה בישראל – ולא בפלסטין.

הבורות של "ההיסטוריון הצבאי"

בניגוד לעמדה השטוחה וחסרת ההבחנה המוצגת על ידי אורבך, אנחנו מבקשים להציג את הריבוי והמורכבות שהיו בצבא היפני (בדיוק כפי שרבים מצפים לשמוע ביחס למדינת ישראל כיום). אנו נדהמים לראות שמי שמגדיר את עצמו כ"היסטוריון צבאי" מציג בורות בכל הקשור לצבא היפני בשנות המלחמה. כהיסטוריון צבאי, אורבך אמור לדעת שהצבא היפני היה ארגון מורכב ולא גוף אחיד ומלוכד של מפקדים וחיילים פנאטיים. לאורך שנות ה-30 התחוללה בצבא מלחמה פנימית של ממש, כולל חיסולים של קצינים, בין "סיעת השליטה" המתונה יותר, לבין "סיעת הדרך הקיסרית" הקיצונית יותר. נוסף על כך, קצינים בכירים בתוך הצבא התנגדו למהלכים שהוצעו על ידי הממשלה והקבינט. מפורסם המקרה של האדמירל ימאמוטו איסורוקו, אשר התנגד באופן מפורש להתקפה על ארה"ב וראה בכך אקט התאבדותי מצד יפן. כתוצאה מהתנגדות זו, ימאמוטו נבחר לפקד על מבצע ההתקפה על פרל הרבור, שאותו ביצע בסיכומו של דבר בצורה מבריקה. אולם, קולו המתנגד לא היה בודד.

יפן מעולם לא היתה תחת שלטון הקיצונים. ההפך הוא הנכון: הקיצונים לכאורה בצבא ובממשל היפני הובסו ב-1936. שלא כמו בגרמניה או איטליה, לא היתה ביפן הפיכה שבעקבותיה סולקו המתונים, או, להבדיל, שלא כמו בעזה, שם זרקו את המתונים מהגגות. הממשלה המשיכה לתפקד והממסד הביטחוני והמדיני לא השתנה מהיסוד. אכן, היה תהליך של הקצנה הדרגתית ופנייה לאסטרטגיות ברוטליות, והטקטיקות נעשו נואשות יותר ויותר, אך יש לזכור שמצבה של יפן היה נואש.

אולי זה המקום להתייחס גם אל המודל הקיצוני ביותר של הפנאטיות היפנית, הקמיקזה. אנחנו רוצים לשרטט כאן קו מפריד ברור: פעילות המוּנעת מאמונה דתית ומוטיבציה אישית עמוקה, לעומת פעולה שנעשתה בפקודה. בניגוד לעמדה הרווחת, לא נמצאו כל עדויות לכך שמרבית טייסי הקמיקזה פעלו מתוך אמונה עיוורת או רצון למות "למען הקיסר". להפך, מחקרה המעמיק של אמיקו אונוקי-טיירני (Emiko Ohnuki Tierney) מראה כי טייסי קמיקזה לרוב לא פעלו מתוך מניעים של אמונה עיוורת או דבקות בקיסר, אלא ביצעו את פועלם מכיוון שהוכשרו לכך. היו בצוותים שזו היתה מטרתם, וקיבלו פקודה ברורה לצאת למשימת ההתאבדות.

לרוב לא פעלו מתוך מניעים של אמונה עיוורת או דבקות בקיסר. נערות מנופפות לטייסי קמיקזה

יש לציין כי המדינה היפנית ביסודה ביססה את עצמה על אתוס של לוחמים. התפיסה הלוחמנית נמצאה בדנ"א של השלטון – עוד מימי "המדינות הלוחמות" (מאות 12–17) וגם בתוך המהפכים הפנימיים של יפן המודרנית (המלחמות שהביאו בסיכומו של דבר לסילוק שלטון הסמוראים והקמת המדינה המודרנית). לכן, המחשבה בשנות ה-30 על "מלחמת נצח" ומאבק אינסופי כנגד אירופה נפלה על קרקע פורייה. הבעיה היתה לא רק בקיצוניים הלוחמניים, המשיחיים של יפן, אלא גם באנשי המרכז שאימצו חלק מהאתוס הזה. אולם, החל מ-1928 המדינה היפנית נגררה אחרי הקיצוניים, עד שהתהליך הזה נגמר בתבוסה ובהתרסקות מוחלטת.

בהקשר זה, הופעתם של דמויות אפוקליפטיות ומשיחיות בימין היפני – כמו אישיווארה קאנג'י – היתה בעלת חשיבות עליונה. רוב הפוליטיקאים והגנרלים היפנים לא קיבלו את תפיסתו המשיחית, שהיתה מבוססת על בודהיזם מכיתת ניצ'ירן, אמונה שעל פיה תתחולל לבסוף מלחמה קוסמית בין "בני האור" ל"בני החושך" באוקיינוס השקט. אולם, כאשר הוא וחבריו הרדיקלים פתחו במלחמה נגד סין ב-1931, הם גררו אחריהם את כל המערכת לשיתוף באידאולוגיה המשיחית.

עם יפני לבדד ישכון

יפן, בשונה מעזה, היתה אימפריה של ממש, עם צבא סדיר עצום ואליטות מתחרות, שבמובנים רבים התנהגה כמו מעצמות אימפריאליסטיות אחרות. אכן, היו ביפן מרכיבים יוצאי דופן, אך יש להשוות את יפן למדינות אחרות – לא לארגון טרור השולט ברצועת עזה, הקטנה והענייה, אכזרי ככל שיהיה.

אם כבר, ההשוואה ההיסטורית הראויה היא לא בין יפן לעזה, אלא בין יפן לישראל. יפן, כמו ישראל, היתה מדינה שבה שלטה תרבות צבאית. כך למשל, בשנים 1916–1945 שישה גנרלים מכהנים שימשו כראשי ממשלה. זה דומה מאוד למצב בישראל, שבה פוליטיקאים רבים הם גנרלים לשעבר. כמו בישראל, הביטחוניסטים לא יכלו לשלוט בקיצוניים שבתוך המערכת "שלהם". גם הפוליטיקאים היפנים, שוב ושוב, כמו בישראל, פירשו ביקורת חיצונית כאנטי יפניות וגינו אותה כשנאה. בדיוק כמו שישראל מתארת כל ביקורת כ"אנטישמיות" – שגם היא, כמו האנטי יפניות בזמנו, היא תופעה אמיתית.

בתקופת יפן הקיסרית, ובמיוחד לאחר העימות שבין יפן והמעצמות הקולוניאליות במהלך ועידת ורסאי ב-1919 והמאבק היפני להכרה ב"ביטול האפליה בין הגזעים" – הצעה שהוגשה ונדחתה על ידי המעצמות הקולוניאליות – יפן נדחקה למקום שבו מאמציה לשוויון הפכו עקרים. בפועל, המעצמות לא הסכימו לקבל את המודרניות של יפן וביקשו למקמה כמדינה "אסתטית" וחסרת ערך במגרש המשחקים הפוליטי העולמי. הפסד צורב זה הוביל את יפן לראות את עצמה כמנהיגת מדינות אסיה הנחושות להשתחרר מכבלי הקולוניאליזם הנצלני של אירופה. אנו מדגישים כי מדיניות זו גרמה בסיכומו של דבר לניצול אלים של מדינות אסיה בידי יפן עצמה, להתנשאות ופגיעה המונית בעמי אסיה, במשולב עם מדיניות בדלנית וניסיון להתרחק משיח עם מדינות העולם המערבי, מתוך תפיסה כי הן נוקטות במהלך אנטי יפני מכוון ונצלני.

לאחר הפלישה של יפן למנצ'וריה בספטמבר 1931, חבר הלאומים, הארגון הכולל של המדינות שמאוחר יותר הוחלף על ידי ארגון האומות המאוחדות, הוציא גינוי חריף נגד יפן. במרץ 1933 שר החוץ היפני הופיע בפני המליאה בג'נבה, ובהתרסה חריפה הודיע שמכיוון שהארגון לוקה בתפיסה "אנטי יפנית" וגזענית, יפן מבקשת לפרוש מן הארגון ולצאת לדרך משלה. ממש "עם לבדד ישכון". השר זרק את ניירותיו בהפגנתיות ועזב את אולם המליאה.

עמדה זו של יפן לפיה "העולם כולו נגדנו" והאשמת העולם בתפיסה אנטי יפנית בשל אי קבלת מהלכיה של יפן באסיה, היא מקבילה מעוררת אימה של תפיסת האנטישמיות בישראל והעובדה שביקורת על מהלכיה של ישראל נתפסת כעמדה אנטישמית מובנית. זאת מובילה בתורה לבדלנות ישראלית מן השיח הבינלאומי ולחוסר התחשבות בדעתה ובעמדתה של הקהילה העולמית. הן החברה היפנית של שנות ה-30, הן החברה הישראלית כיום הינן חברות המשוכנעות בצדקתן, דוחות כל ביקורת בטענה לצביעות וגזענות, ואינן רואות בדיפלומטיה פתרון. תחושה של "עם לבדד ישכון", היבריס, תחושת צדק פנימית ללא עוררין, ובחירה בכוח ובמלחמה כדרך הפעולה היחידה, משותפים לשתיהן.

אכן, כאן אנחנו מוצאים את קווי הדמיון הקרובים ביותר בין שנות ה-30 ביפן לבין הסכסוך הישראלי פלסטיני היום: זהו דמיון הנוגע במערך מדיני וצבאי המשלב בין אידיאולוגיה ממלכתית של המרכז ביחד עם ממסד ביטחוני מתבהם והולך, המקדש את הצבאיות והצבא, ובתוך כך מלוווה בתחושת קורבנות תמידית, אשר נגרר פעם אחר פעם אחר האלמנטים הקיצוניים והמשיחיים ביותר.

אבל אל תאמינו לנו. תקשיבו לאורבך עצמו. ב-2014, מעל הבמה הזו ממש, אורבך ערך את ההשוואה הזאת בעצמו. הוא גינה במאמרו את המרכז-ימין כ"בוגיסטי", על שם בוגי יעלון שבו ראה שמרן חסר מעוף המסכן את עתידה של ישראל. אורבך מסייג וטוען שאנחנו הישראלים איננו אכזריים חלילה, כמו היפנים, אבל שבמקרה זה "האנלוגיה הנכונה ביותר, לפי דעתי, היא דווקא יפן הקיסרית בשנות השלושים (…). מבחינת הדינמיקה של הממשל ומדיניות החוץ, יש דמיון רב בין שתי המדינות". אורבך ממשיך בציטוט אשר צריך להביא במלואו:

"חשוב לומר שהאווירה הציבורית ביפן של שנות ה-30 היתה דומה להדהים לזו שבישראל הבוגיסטית. דעת הקהל היפנית היתה בטוחה שהעולם לא מבין אותה: לא מבין את האילוצים הביטחוניים הדוחקים שמחייבים אותה לנהל מדיניות אקטיביסטית במנצ'וריה וסין; לא מבין את ההיסטוריה, הצרכים הכלכליים והאיומים הקיומיים שניצבים בפני יפן; לא מבין שסין היא בלגן כאוטי של אילי מלחמה רצחניים, ושכל חולשה תסכן את חייהם של המוני המתיישבים היפנים במדינה. לא להאמין, אבל גם עניין ההסתה עלה אז. בשיחה עם ועדה של חבר הלאומים ב-1932, ציטט גנרל יפני ספרי לימוד סיניים, והביא מהם שפע דוגמאות ל'הסתה נגד יפן והמערב'. בעיקר – יפן טענה, במידה מסוימת של צדק, שהעולם צבוע. כיצד בריטניה וארצות הברית מעזות להטיף ליפן, כאשר הן מחזיקות בקולוניות משל עצמן?".

אנחנו כמובן מסכימים. המון השתנה מאז 2014, כמובן (כולל אורבך עצמו, שכנראה גם "התפכח"), אבל נקודות אלה עדיין רלוונטיות. אנחנו יכולים להמשיך עם האנלוגיות ("חוגי המתיישבים" במנצ'וריה דמו להפליא למתנחלים. לא במקרה היפנים שלחו משלחות לימוד לפלסטינה בשנות ה-30 ודמויות חשובות ביפן העריצו את הציונות), אבל הנקודה ברורה. יפן של שנות ה-30 לא מקבילה לעזה. אם כבר, וגם זה צריך להגיד עם סייגים רבים, היא יותר דומה לישראל. אנחנו כותבים שורות אלה ב-6 באוגוסט. התאריך שמזכיר לנו שאם לא נתעשת, גם המלחמה שלנו יכולה להיגמר בחורבן.

פרופ' רן צוייגנברג, אוניברסיטת פנסילבניה, לימודי יפן ולימודי יהדות. ד"ר אילת זהר, אוניברסיטת תל אביב, החוג לתולדות האמנות, התמחות בהיסטוריה של אמנות מודרנית ועכשווית ביפן.