משרד האוצר נכשל, ומאשים את המורות בכישלונו
נשות ואנשי החינוך שפתחו במרד צודקים. בישראל אין מדיניות חינוך ארוכת טווח ואין השקעה מספיקה בחינוך, בראש המערכת לא עומד שר חינוך אלא האוצר, והניהול מבוסס כולו על הנחות שגויות ורעיונות שכשלו בכל מקום שבו נוסו. אבל במקום לקחת אחריות, מאשימים את הקורבן הקל
מורדים במערכת החידלון החינוכי. מורות ומורים מפגינים בתל אביב, ב-8 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
השבוע החל המרד הראשון בתולדות ישראל של נשות ואנשי החינוך, נגד מערכת החידלון החינוכי. הצדק איתם, שכן אין בישראל מדיניות חינוך ארוכת טווח. את המערכת לא מנהל שר חינוך ראוי (וזה נכון שנים אחורה), אלא דווקא משרד האוצר, המתעמר בחינוך באמצעות שליטה בתקציב ובהסכמי העבודה.
אך מה באמת מפריע למשרד האוצר? הבעיה היא שמערכת החינוך צורכת תקציבים הולכים וגדלים משנה לשנה, ומנגד – לא מציגה תוצאות שאנשי האוצר יודעים למדוד. ההישגים במבחנים הבינלאומיים לא משתפרים, והפערים בין קבוצות באוכלוסייה אינם מצטמצמים. באין מדיניות ובאין אחריות ממשלתית, האשמה נופלת על הקורבן הקל: המורות והמורים.
ההוצאה התקציבית לתלמיד הוכפלה
שיעור הילדים בישראל הוא גבוה מאוד, ולכן הדרך הנכונה לבחון השקעה בחינוך אינה בגודל התקציב בשקלים, אלא בהיקף ההוצאה השנתית לתלמיד. הנתון מופיע בדוחות השנתיים של ארגון המדינות OECD (ראו תרשים). מסתבר כי במהלך עשרים השנים האחרונות, התקציב לתלמיד ביסודי בישראל הכפיל את עצמו. מ-5,000 דולר (שווי כוח קנייה) ב-2003, עד ל-10,000 דולר ב-2020.
עוד מעיד התרשים שתקציב החינוך בישראל היה ונותר נמוך מזה הנהוג בממוצע המדינות. כמו כן, מגמת הגידול נכונה לכל מדינות העולם (ראו קו ממוצע המדינות). למשל, בצ'כיה התקציב לתלמיד קפץ מ-2,300 ל-8,400 דולר, ובארה"ב מ-8,300 ל-14.3 אלף דולר לתלמיד ביסודי.
ההישגים לא השתפרו
לנוכח הגידול בהשקעה, שואלים בכל העולם – מה התקבל בתמורה? מכיוון שהשאלה נשאלת על ידי אנשי משק וכלכלה, הם מחפשים את התשובה בתפוקות שניתן למדוד אותן. אף אחד לא יודע לכמת במספרים תלמידה או תלמיד שבזכות המורה שלהם חיזקו את תחושת המסוגלות, והם נכונים לחיים בוגרים אוטונומיים.
לכן התקבעה הדעה שניתן למדוד את התשואה של מערכת החינוך באמצעות ציונים במבחנים סטנדרטיים, מבחנים אחידים חיצוניים לבתי הספר. כאשר בודקים מבחנים אלה לאורך שנים, מתגלה תמונה עגומה: לא חל שום שינוי ראוי בעשרים השנים האחרונות, ודאי לא כזה שמצדיק את הכפלת התקציב.
ראו בתרשים את ציוני התלמידים במבחן פיזה בהבנת הנקרא. בציון של ה-10% המתקשים ביותר לא חל בישראל שינוי (ציון 305 ב-2002, לעומת ציון 306 ב-2022). בממוצע המדינות המצב גרוע יותר, שכן חלה נסיגה בציונים בהיקף של כ-30 נקודות.
הפערים, לא רק שלא הצטמצמו, אלא גדלו. בעשרים השנים שחלפו, הפער בין עשירון המצטיינים לעשירון הנכשלים גדל בישראל ב-40 נקודות, ובממוצע המדינות ב-15 נקודות. אלו חדשות קשות מאוד למערכות החינוך בעולם.
מבין 38 המדינות שעבורן יש מידע בשני המועדים (דוח 2002 ודוח 2022), הציון החציוני בהבנת הנקרא ירד ב-31 מדינות, והפערים גדלו ב-27 מדינות. יש רק שלוש מדינות שהצליחו גם לשמר ציונים גבוהים מעל ממוצע המדינות וגם לצמצם פערים: אירלנד, בלגיה ודנמרק.
המורות והמורים אשמים
מי אשם בתשואה האפסית לתקציב הגדל? כמובן שהמורות והמורים. האקסיומה הזאת נקבעה ב-2007, בדוח שפרסמה חברת מקינזי לייעוץ אסטרטגי בארה"ב. כותבי הדוח בחנו את ההישגים ב-25 מערכות חינוך בעולם, והגיעו למסקנה: "מהנתונים הזמינים לנו עולה שהגורם המרכזי המשפיע על הלמידה בבית הספר הוא איכות המורים".
חשוב לשים לב: הגורם האמיתי שמשפיע יותר מכל גורם אחר על הישגי התלמידים הוא המעמד החברתי-כלכלי של ההורים. אבל מבין משתני בית הספר (ומתוכם בלבד), שהשפעת כולם יחד היא נמוכה מאוד, המשתנה החשוב, על דעת מחברי דוח מקינזי, הם המורים.
אבל דוח מקינזי לא נקרא בזהירות המתבקשת, וכולם מיהרו לקבוע שהמורים אכן יכולים לשנות את העולם. כך למשל הוסבר באחד מדוחות בנק ישראל: "העלאת איכות כוחות ההוראה היא היעילה ביותר במונחי עלות-תועלת לשיפור הישגי מערכת החינוך".
לא רק שהטענה אינה מדויקת, אלא שהיא פתוחה לפרשנויות שונות, ואפילו מנוגדות. יש כאלו שמצטטים את דוח מקינזי וממליצים לשפר את שכר המורים ואת תנאי עבודתם כדי לחזק את החינוך הממלכתי; ויש כאלה שבשם אותו ציטוט ממליצים להפריט את החינוך ולחסל את החינוך הממלכתי.
הכול ידוע – והמלצות אין
את כל מה שכתבתי עד כה יודעים במשרד האוצר. במסמך האסטרטגיה הכלכלית המומלצת של בנק ישראל מ-2023, נכתב במפורש שההוצאה הציבורית על החינוך בישראל היא נמוכה בהשוואה בינלאומית. כך למשל, בגיל הרך ישראל משקיעה עשירית בלבד מהנהוג בממוצע המדינות.
הם גם יודעים שתנאי העבודה ירודים (למשל, הצפיפות בגנים), הישגי התלמידים נמוכים והפערים גבוהים. הם יודעים שהחינוך בחברה הערבית מופלה לרעה, והם יודעים שהחינוך החרדי ירוד וראוי להתבטל.
הם יודעים גם שהשכר בהוראה "נמוך יחסית לבוגרי תואר ראשון במגוון רחב של תחומים". הם אפילו מודים ששכר המורים נשחק עם הוותק, כך שהפער מול מקצועות אחרים באותה דרגת השכלה הולך ועולה עם השנים. זאת, בניגוד למרדף שניהל האוצר נגד השכר הגבוה לכאורה של המורים הוותיקים.
ואחרי שהכול ידוע, מה נדרש לעשות? מכיוון שאין בישראל מסמך אסטרטגיה חינוכית, מכוון עתיד החינוך באמצעות מסמך האסטרטגיה הכלכלית שהוזכר. רוב ההמלצות תלויות בתוספת תקציב, כך שהמפתחות הם בידי האוצר ולא בידי המורים. תוספת תקציב נדרשת, בין היתר, לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש, לצמצום האפליה של החברה הערבית, לשיפור החינוך החרדי, ולחינוך בגיל הרך. עוד מוזכרת תוספת שכר למורים במקצועות הלימוד שבהם יש מחסור.
לצד זאת יש שתי המלצות הנוגעות לאיכות ההוראה. בראשונה נכתב שיש להעלות את דרישות הסף לכניסה ללימודי חינוך והוראה. זה מוזר מאוד. בתנאי העבודה והשכר הירודים, מי בדיוק האנשים עם נתוני פסיכומטרי טובים יותר, שעד היום לא נכנסו למערכת החינוך ושיסכימו לעשות זאת בעתיד?
בשנייה מומלץ לתגמל מורים על בסיס "הצלחת בתי הספר שבהם הם מלמדים". גם זאת בדיחה, ואפילו כפולה. ראשית, כבר מ-2013 שכר המורות והמורים בישראל מוצמד לאיכות ההוראה. הוקמה יחידה מקצועית שתעסוק בכך ופותחו כלים להערכת המורים. דבר אחד לא ניתן – תקציב להפעלת מערך ההערכה של הצלחת המורים.
שנית, כבר ניסו את החוכמה הזאת בארה"ב, ב-2002, במסגרת הרפורמה "אף ילד לא נשאר מאחור". התוצאה היתה שמערכת החינוך התרסקה. תוך שנים בודדות החלו בתי ספר לברוח מהרפורמה, והיא נגנזה סופית ב-2015.
כל הנחות היסוד של האוצר שגויות
מערכת החינוך של ישראל חיה מיום ליום, ללא מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח. במצב כזה משרד האוצר מנהל את מדיניות החינוך. אך במקום להכניס את היד לכיס, ולממן חינוך איכותי, הם ממליצים על רעיונות שכשלו בכל מקום שבהם נוסו, ומתעמרים במורות ובמורים, שכביכול הם האשמים בחידלון.
האמת היא, שכל הנחות היסוד של האוצר שגויות. אין הוכחה שציונים במבחנים סטנדרטיים מעידים על איכות מערכת החינוך. טענה זאת פוגעת באיכות ההוראה ובמעמד המורה, שכן היא משטחת את מעשה החינוך. כדי שהתלמידים יצליחו במבחנים המורים נאלצים להעדיף כמות על פני איכות, הספק על פני הזדמנויות, ושינון על פני משמעות.
האשם אינו במורות ובמורים, אלא בכך שמדיניות החינוך מובלת על ידי מדיניות כלכלית, ולא להיפך. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אין הוכחה ששיפור בציוני תלמידים יניב תשואה לכלכלת המדינה וצמיחה בטווח הארוך. אם כבר הקשר הוא הפוך: מדינות עשירות משקיעות בחינוך, וכך משפרות את הישגי התלמידים לעתיד.
אין הוכחה שאיכות ההוראה יכולה לתקן את מערכת החינוך. הישגי התלמידים נמצאים בקשר ישר וחזק עם ההשכלה והמצב הכלכלי של הוריהם. גם כאן הקשר הוא הפוך. אם נצמצם את הפערים הכלכליים בין מגזרי האוכלוסייה, יצטמצמו גם הפערים בחינוך.
בשורה התחתונה, ישראל משקיעה בחינוך מתחת לממוצע מדינות העולם, ובתמורה מקבלת מערכת שהישגיה מתחת לממוצע המדינות. ככה פשוט. האשם אינו במורות ובמורים, אלא בכך שמדיניות החינוך מובלת על ידי מדיניות כלכלית, ולא להיפך.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
