מפורק, מדוכא, אבל קיים: ה"תחייה האיטית" של האסלאם בישראל
מיד אחרי 1948, ישראל פירקה את המועצה המוסלמית העליונה, הפקיעה את רוב נכסי הווקף והגבילה את החינוך האסלאמי. אבל האסלאם בישראל התאושש, קובע מאמר חדש, והוא היום שחקן שיש להתחשב בו
האם יש דבר כזה שנקרא "אסלאם ישראלי" או שהמונח מייצג סתירה פנימית? לפי פרופ' נתן ג' בראון, מומחה למדע המדינה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, "אסלאם ישראלי" הוא עובדת חיים. במאמר שפרסם ב-Carnegie Endowment for International Peace, הוא קובע כי עובדה זו תקפה לא רק עבור האוכלוסייה הערבית והמוסלמית בישראל, אלא גם עבור המדינה ומוסדותיה.
המאמר נפתח בסקירה של מצב האסלאם תחת האימפריה העות'מאנית המאוחרת. כמו מדינות לאום ואימפריות אירופיות אחרות, במאה ה-19 עשתה האימפריה העות'מאנית מאמץ לבניית מדינה ריכוזית, בירוקרטית והומוגנית הרבה יותר ממה שהיתה קודם לכן, ולשם כך כוננה היררכיה של מוסדות וחוקים דתיים תחת הסמכות השלטונית והמשפטית של המדינה. מוסדות מסורתיים יותר, שנהנו קודם מאוטונומיה רבה, איבדו מכוחם או הוכפפו למנגנון המדינה החדש.
כך, למשל, בתי הדין האסלאמיים המסורתיים, שבעבר נהנו מסמכות שיפוט בלעדית, איבדו בהדרגה את רוב סמכויות השיפוט שלהם לטובת מערכת חדשה של בתי משפט "חילוניים", שהתבססו גם על מקורות אסלאמיים וגם על חקיקה מודרנית. בתי הדין האסלאמיים המסורתיים שמרו על סמכויות מוגבלות, בעיקר בענייני משפחה. המדינה העות'מאנית הכפיפה את נכסי הווקף (הקדש) – נכסים ששימשו קהילות מוסלמיות ולא-מוסלמיות ברחבי האימפריה לצרכים ציבוריים – למשרד ההקדשים האימפריאלי. הדבר גרר גם את הכפפתם למדינה של רוב המסגדים, שכן בדרך כלל הם נבנו בתחומי ההקדשים.
לפני המהלכים הללו, מי שהיה אחראי למוסדות האסלאמיים ברחבי האימפריה היה שייח' אל-אסלאם – איש הדת הבכיר ביותר באימפריה, שתפקידו כלל בין היתר מינוי שופטים ופונקציונרים דתיים אחרים. בעקבות השינויים, הפך שייח' אל-אסלאם מדמות ספציפית למערך ביורוקרטי מסועף, בעל תחומי אחריות נרחבים.
היחס של הבריטים, שכבשו את ארץ ישראל / פלסטין ב-1917 וכוננו בה משטר מנדט, למורשת העות'מאנית עוצב על ידי המתח בין רצונם לשמר את המוסדות הקיימים לבין הרצון שלהם לפעול למען הבטחתם להקים מדינה יהודית. כך איבד האסלאם את המעמד המיוחד, שנהנה ממנו תחת האימפריה העות'מאנית, והמוסדות האסלאמיים בפלסטין נותקו ממוסדות האם שלהם באיסטנבול. במקום זאת, הקימו הבריטים גוף חדש בשם המועצה המוסלמית העליונה, ובראשה עמד המופתי של ירושלים.
כשהמועצה הזו עמדה במוקד המרד הערבי הגדול ב-1936, דחקו אותה הבריטים לשולי המפה הפוליטית ופיטרו את רוב החברים בה, אך לא פירקו אותה. הם שימרו את חוקי המשפחה העות'מאניים, אך התירו לאנשי דת יהודים ונוצרים להקים בתי דין דתיים משלהם לענייני משפחה, והקימו מערכת חדשה של חינוך ציבורי לנוצרים ולמוסלמים. המוסדות היהודיים זכו לעצמאות גדולה יותר מזו של המוסדות המוסלמיים, בין השאר בתחומי החינוך, קליטת ההגירה ואף השלטון המקומי.
האסלאם במדינה היהודית
השבר האמיתי מול העבר העות'מאני התרחש, באופן לא מפתיע, עם הקמת מדינת ישראל. המדינה החדשה אמנם המשיכה לקיים את המערכות שירשה מן המנדט הבריטי, אולם חוללה בהם שינויים נרחבים, שעלו בקנה אחד עם מטרותיה. כאשר המטרות של ישראל לא עלו בקנה אחד עם שימור הסטטוס קוו, הוא שונה.
לשינויים האלה היו שלושה מאפיינים: פרגמנטציה, אינטגרציה ונישול. הפרגמנטציה באה לידי ביטוי במה שבראון רואה בו אולי הצעד מרכזי של המדינה הצעירה – ביטול המועצה האסלאמית מבלי להקים גוף חלופי. עד היום, אין לאסלאם בישראל גוף הנהגה מרכזי. המערכות הדתיות האסלאמיות המשיכו לפעול, אבל כל אחת בנפרד, ללא הסדרה או הנחיה של מסגרת קוהרנטית מלמעלה.
כל מרכיב בנפרד במערכות האלה עבר מסלול משלו של סיפוח ואינטגרציה אל תוך המערכות המדינתיות הישראליות. התפיסה השלטת היתה שהפלסטינים – כמעט כל הפלסטינים בתוך הקו הירוק היו מוסלמים – הם בגדר איום ביטחוני. החינוך האסלאמי, בתי הדין לענייני משפחה והתפילה שמרו על דרגה של אוטונומיה, אך תחת פיקוח ישראלי הדוק והגבלה על תכנים פוליטיים.
ככל שהדבר נגע לנכסים ולאדמות, המאפיין המרכזי היה נישול. במדינות פוסט עות'מאניות אחרות במרחב הערבי-טורקי עברו ההקדשים ממנהל ההקדשים העות'מאני לידי משרד ממשלתי. בישראל הם הוכפפו למשרד הדתות, שלא היה ממש חילוני (בוודאי שלא מוסלמי), אלא היתה לו זיקה מובהקת לממסד הדתי היהודי דרך של הרבנות הראשית. אולם רוב נכסי הווקף עברו לידי המדינה באמצעות "חוק נכסי נפקדים", שנחקק ב-1950 והגדיר את כל מי ששהה ב"מדינת אויב" עם קום המדינה כנפקד.
גם גופים כמו המועצה המוסלמית העליונה, שרוב חבריה היו "נפקדים", הוכרזה כנפקדת ולפיכך נכסיה עברו ל"משמורת" אצל האפוטרופוס הממשלתי לנכסי נפקדים. אולם האפוטרופוס לא "שמר" על הנכסים, אלא מכר את רובם לגופים כמו קק"ל, שלכאורה אינם שייכים לממשלה אבל למעשה שיתפו איתה פעולה. רוב העסקאות למכירת נכסי הקדש מוסלמיים נערכו בצללים וכמעט ללא תיעוד, כדי לחמוק מביקורת ולקבוע עובדות בשטח. רק ב-1965 הועבר תיקון לחוק, שאומנם היה אמור להסדיר את הליכי המכירה של נכסים כאלה בעתיד, אבל למעשה העניק הכשר למכירות שכבר נעשו. ועדות מקומיות בערים "מעורבות" הורשו להמשיך לאשר מכירת הקדשים.
הקרב על המסגדים
הטיפול במסגדים הופקד בידי ועדה של משרד הדתות (היום המשרד לשירותי דת). מכיוון שהנכבה גרמה לעקירה (פנימית או חיצונית) של רוב מוחלט של התושבים הפלסטינים, הפכו חלק עצום מן המסגדים ל"נכסי נפקדים". הוועדה, שכנראה התעניינה במסגדים בעיקר בגלל ערכם הארכיטקטוני וההיסטורי, הצילה רבים מהם. אולם מסגדים, ששכנו באזורים שבהם לא נותרה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, נהרסו עם הכפר כולו (אם היו קטנים), ולפעמים נותרו על תילם (אם היו גדולים יותר).
חלק מהמסגדים שנותרו על תילם ננטשו, ולפעמים הוסבו לשימושים אחרים. בעשורים האחרונים, ניסו מוסלמים בישראל להשמיש מחדש כמה מסגדים שנותרו עומדים על תילם בערים מעורבות או במקומות אחרים. כך, למשל, מסגד דהמש בלוד, שבו טבחו כוחות ישראליים בפלסטינים במלחמת 1948, נפתח מחדש בשנות ה-90 של המאה שעברה. בדרך כלל, ביישובים פלסטיניים אין מכשולים רבים בפני בניית מסגדים חדשים.
המאבקים לשיקום מסגדים עוררו מרבצם שדים מן העבר. כך קרה סביב המסגד בבאר שבע, עיר שהיתה אמורה להיות חלק מן המדינה הערבית, נכבשה לתקופה קצרה ב-1948 על ידי הצבא המצרי ואחר כך על ידי ישראל. התושבים המקוריים לא הורשו לשוב לעיר, אדמותיהם הפכו נכסי נפקדים, ובכללם המסגד, והעיר באר שבע "הומצאה מחדש" כעיר יהודית לחלוטין.
לאחר שמוסלמים – בדואים מהסביבה וסטודנטים פלסטינים – החלו לעבור לעיר, בשנות ה-90 ניסתה קבוצה של מוסלמים לפתוח מחדש את המסגד. בתגובה, העירייה הודיעה שהיא מתכוונת להפוך את המסגד למוזיאון. ארגוני זכויות אדם הגישו עתירה, אולם בג"ץ לא הסכים לאלץ את העירייה להרשות לתושבים להקים מסגד במקום. במעין "פשרה" משונה, קבע בג"ץ שעל המוזיאון שייפתח במקום להיות קשור לאסלאם, וכך הוקם "המוזיאון לתרבויות מוסלמיות ומזרח תיכוניות", שבהנהלתו אין אף לא מוסלמי אחד. בבאר שבע עד היום אין מסגד.
דוגמה נוספת היא בית צפאפא, כפר שמחציתו נכבש על ידי ישראל ב-1948 – וכך הפך הכפר להיות להיות השכונה הפלסטינית היחידה בירושלים המערבית לפני מלחמת ששת הימים. מחציתו האחרת של הכפר נכבשה ב-1967. לאחר שהחלק שנכבש ב-1967 סופח לירושלים, ביקשו התושבים לשפץ את המסגד שנמצא בחלקה ה"ישראלי" של הכפר, וגייסו כסף לשם כך. העירייה אישרה רק חלק מתוכניות השיפוץ, ולאחר מכן הוציאה צו הריסה למבנה בטענה שנבנה באופן לא חוקי ולא בטיחותי. לבסוף, הרשתה העירייה לתושבים להמשיך בבנייה, בתנאי שכיפת המסגד תהיה נמוכה מהמתוכנן וצבעה יהיה כסוף ולא מוזהב, מה שמוכיח שחששות העירייה היו בעיקר במישור הסימבולי ולא הבטיחותי. למרות זאת, ארגוני ימין קיצוני מחו נגד העירייה וקראו "לזרוק את המסגד לים".
חינוך ובתי משפט
בתחומים אחרים, ישראל שימרה סטטוס קוו מסוים. תוכניות הלימוד, שיועדו לאוכלוסייה הלא-יהודית במערכת החינוך של המנדט הבריטי, כללו חינוך דתי. ישראל שימרה תוכניות לימוד אלה, אולם הטילה עליהן פיקוח, והמורים נדרשו לקבל אישור ביטחוני מתחת לרדאר לשם העברתן. נוסף על כך, היא לא אפשרה לאנשי דת מוסלמים לקבל חינוך דתי בתחומה. כיוון שבשנותיה הראשונות, הפלסטינים שחיו בה תחת משטר צבאי היו גם מנותקים משאר העולם הערבי, לא היתה להם למעשה כל אפשרות לקבל חינוך אסלאמי. רק אחרי כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967, ניתנה למוסלמים בישראל האפשרות לקבל חינוך דתי באזורים האלה או במדינות ערביות אחרות.
גם בתי המשפט השרעיים המשיכו לפעול פחות או יותר באותו אופן. עד 2001 הם פעלו תחת משרד הדתות, ואז הועברה הסמכות למשרד המשפטים. אולם נעשו בהם שינויים חשובים: האכיפה של החלטות בתי המשפט, שסמכותם נגעה בעיקר לדיני משפחה, היתה נתונה לבתי הדין של המדינה. הדבר היה חשוב בעיקר בתחומי הירושה. כך, אכיפה של חלוקת רכוש בין יורשים על פי הדין האסלאמי נעשתה על פי הדין הישראלי, כלומר על ידי מכירת הנכס וחלוקת הרווחים, מה שלמעשה אילץ יורשים למכור את נכסיהם. בערים מעורבות, קבוצות יהודיות שונות ניצלו זאת כדי להשתלט על נכסים פלסטיניים.
המדינה גם נקטה צעדים שביקשו להבטיח את נאמנות השופטים בבתי המשפט השרעיים. לא רק שמשכורתם שולמה על ידי המדינה, הם גם אולצו להישבע לה שבועת אמונים. באופן כללי, העובדה שחינוך דתי אסלאמי לא היה זמין אפשרה להציב תנאים נמוכים במיוחד למשרת שופט בבית משפט שרעי. התוצאה היתה שאחד הקריטריונים העיקרים, אם לא העיקרי שבהם, היתה קרבה של המועמד לגורמים שלטוניים, כך שיעבור את האישור הביטחוני הנדרש.
התגבשות האסלאם הישראלי
למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-20, לפי בראון, החל האסלאם בישראל להשתקם במידה מסוימת. היו לכך כמה סיבות. אחרי ביטול הממשל הצבאי בסוף שנות ה-60, השלטון נקט יד יותר "ליברלית" כלפי הפלסטינים בישראל. במקביל נוצר מעמד ביניים פלסטיני, שכלל בעלי מקצועות חופשיים רבים. באופן מעניין, המוסדות המוסלמיים נהנו מהאוטונומיה שהממסד דתי היהודי השיג לעצמו במאבקו מול המדינה, משום שהמוסדות המוסלמיים היו כפופים במידה רבה לממסד היהודי. גם העובדה שישראל הסכימה שירדן תנהל בפועל את אל אקצא ואת המוסדות הדתיים הקשורים לו, במזרח ירושלים הוקמה מחדש המועצה הדתית העליונה (כשבסמכותה מזרח ירושלים בלבד).
השינויים העמוקים יותר, לפי בראון, נגעו לחידוש המגע בין המוסלמים בישראל לאלו שבגדה ובעזה ב-1967, מה שהוביל להזדמנויות בעיקר בתחום החינוך האסלאמי, ולהקמתה של תנועה פוליטית – התנועה האסלאמית. את התנועה האסלאמית בישראל בראון משווה בעיקר לתנועות ממשפחת האחים המוסלמים – תנועות אזרחיות הפועלות בעיקר בגלוי ומבקשות לקדם את האסלאם דרך השתתפות במרחב הציבורי.
בעיניו של בראון, אפילו הפיצול בין הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שדוגל בשיתוף פעולה רשמי עם המדינה, כולל השתתפות בבחירות ואפילו בקואליציה, לפלג הצפוני, ששולל שיתוף פעולה כזה, עולה בקנה אחד עם הפיצול בין תנועה בלתי רשמית למפלגה רשמית, שמאפיין תנועות "אחים" שכאלו בעולם הערבי. פיצול זה גם השתלם ברמה מסוימת. לאחר שמפלגת רע"ם של הפלג הדרומי נכנסה לקואליציה בשנת 2021, מהלך חסר תקדים עבור מפלגה ערבית, היא הצליחה להשיג גם תשומת לב ציבורית וגם, יש לשער, משאבים למטרות שלה ברמה המקומית.
גם לאחר שישראל אסרה רשמית על פעילותו של הפלג הצפוני, הפעילות הבלתי רשמית שלו ופעילויות שנעשות בהשראתו משפיעות על המרחב הציבורי המוסלמי בישראל. התנועה האסלאמית פעלה במישור המוסדי, בעיקר עם רשויות מקומיות בישראל, כדי לשקם מסגדים, לארגן קמפיינים חברתיים של צדקה, ולבנות מוסדות חינוך. כמו כן פעלה ליצור תוכני לימוד אסלאמיים, בנוסף לתכנים הרשמיים של המדינה, הנלמדים במערכת החינוך, ובעיני אנשי התנועה נראים כגרסה רשמית ומדוללת של האסלאם.
אנשי התנועה, יחד עם ארגוני זכויות אדם לא-מוסלמיים כמו עדאלה, גם פעלו נמרצות כדי לשקם נכסי וקף ולהפסיק את הפקעתם. הקמפיין שניהלו הפסיק כמעט לחלוטין את הפקעת הנכסים האלה, ושיקם את מעמדם ככלי של המשכיות אתנית ותרבותית. לצד שיקום ההקדשים, גם שיקום מסגדים מתבצע לרוב ברמת הרשות המקומית, מה שמוביל לעיתים למאבקים כמו אלו שצוינו קודם לכן. מסגדים משופצים לרוב בכסף שנאסף ברמה המקומית. לעיתים התרומות מגיעות מחו"ל, כמו במקרה של המסגד באבו גוש – המסגד הגדול ביותר בתחומי הקו הירוק – שהוקם בתרומת שליט צ'צ'ניה רמזאן קדירוב.
מאבקים שקטים מתנהלים מול המדינה גם בנוגע למשרות האימאם. כמו שופטים, גם משכורתם של האימאמים משולמת על ידי המדינה, והם גם עוברים אישור ביטחוני. למרות זאת, חלק גדול מהאימאמים מזוהים בפועל עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, האסור לכאורה על פי החוק. הממסד הביטחוני יודע זאת, אך מעדיף לתת לאימאמים האלה לפעול באופן גלוי כך שאפשר יהיה לפקח עליהם. רק במקרים נדירים ננקטות נגדם סנקציות, כמו במקרה של יוסף אל-באז, ששימש אימאם במסגד בלוד ונאסר לאחר מהומות מאי 2021 באשמת הסתה. באופן הזה, מסגדים הופכים גם למקום מפגש דתי וגם למוקד של התנגדות סמויה וגלויה.
גם תחום החינוך הדתי השתנה, לא רק בעקבות הקשר עם הגדה המערבית ועזה, שם הוקמו כמה מוסדות לחינוך דתי גבוה מאז שנות ה-70, אלא גם בעקבות מאמצים של התנועה האסלאמית להקים מוסדות שכאלו בתוך תחומי הקו הירוק. מוסדות כאלו קיימים כיום באום אל-פחם, בבאקה אל-גרביה ובכפר ברע.
חלק ממה שבראון מכנה "התחייה האיטית" של האסלאם בישראל הוא גם ניסיון לאינטגרציה מחודשת שלו עם רשתות דתיות אזוריות ובינלאומיות, למרות המגבלות שמטילה ישראל. התנועה האסלאמית בישראל, על שני פלגיה, מתכתבת עם מודלים דומים של תנועות אסלאמיות במזרח התיכון של פעולה אזרחית "מלמטה". דווקא הפלג הצפוני מוכר וחשוב הרבה יותר ברמה הבינלאומית, כנראה בגלל ההסתייגות של מוסלמים ברחבי העולם מן הנכונות של הפלג הדרומי לשתף פעולה עם הרשויות בישראל. גם חזב א-תחריר (מפלגת השחרור), ארגון פחות מוכר אך פעיל, מקיים קשרים שכאלו, אם כי בדרך כלל מחוץ לאור הזרקורים.
המוסלמים בישראל, כותב בראון, פועלים באופן שונה מהמוסלמים מעבר לקו הירוק. כך למשל, היו אנשי דת שביקשו לאמץ בישראל את המודל האסלאמי של פיקת אל-אקליאת (הלכת המיעוטים), מודל משפטי שפותח בהקשר האירופי כדי להסדיר את קיומו של מיעוט מוסלמי במדינת רוב לא-מוסלמית. תפיסה כזו שונה כמובן לחלוטין מהתפיסה של אנשי הדת בגדה או בעזה.
גם המוסדות המוסלמיים בישראל נפרדים לחלוטין מאלה שבעזה ובגדה. כך, למשל, בתי דין שרעיים בתחומי הרשות הפלסטינית פועלים ללא תיאום עם בתי דין שרעיים בישראל, ולמעשה אסור להם רשמית לאכוף פסיקות של בתי דין אלו. הדבר מוביל תכופות ל"תרגילים" משפטיים של בעלי דין, שמבקשים לנצל את היתרונות הנתונים להם על ידי פנייה למערכת בתי דין שתתאים להם או על ידי ניצול של היותם כפופים למערכת אחת כשבן הזוג או בת הזוג כפוף לשנייה. כך לדוגמה, בן זוג שהוא תושב הרשות עשוי לפנות לבתי הדין של הרשות במקרה שבית דין שרעי בישראל פסק כנגדו. בתי דין נאלצו, עקב כך, לפתח אסטרטגיות יצירתיות של התמודדות. במקרה כזה, למשל, בית הדין השרעי בגדה עשוי לפסוק במכוון כמו בית הדין הישראלי במקום לאכוף את הפסיקה שלו.
לסיכום אומר בראון כי לישראל אין שום בעיה לראות באסלאם חלק מן העבר, בעיקר הרחוק, של האזרחים המוסלמים שלה. אבל כאשר שאריות סימבוליות מהעבר הזה צפות ועולות בהווה, היא מתקשה הרבה יותר להתמודד עימן, כמו במאבק סביב שיקום מסגדים. הממסד הישראלי, הוא אומר, נע בין ראיית האסלאם כסכנה ובין ניסיון לשמר את הסטטוס קוו, שלפיו לאסלאם יש מקום מוגבל ומתוחם, אך גלוי מספיק כדי שאפשר יהיה לפקח עליו. מוסלמים בישראל, שמבקשים לדחוף לשינוי, פועלים לרוב דרך מאבקים משפטיים וקמפיינים, ומשיגים לעתים שינוי מוגבל.
האתגר לסטטוס קוו, אומר בראון, מגיע דווקא מן הימין היהודי-ישראלי, הרואה במוסלמים איום מבפנים. מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ניסו מפלגות הימין להעביר כמה צעדים ברוח זו, כמו הגבלה של הכרה בתארים מאוניברסיטאות פלסטיניות, הקמת "משמר לאומי" והשבת הפיקוח הביטחוני של השב"כ על מורים בחברה הערבית. לפי עמדתן, אירועי מאי 2021 צריכים להזכיר לפלסטינים שהם שוהים בישראל לא בזכות, אלא בחסדם של היהודים. מי שמרסן את הימין הם דווקא מוסדות המדינה – הממסד הביטחוני ולעיתים זה המשפטי, המבקשים לשמור על סטטוס קוו.
אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן