במסגד לא שותים אלכוהול. גם אם בבאר שבע הפכו אותו למוזיאון

שימש מסגד פעיל עד 1948. המסגד בבאר שבע שהפך למוזיאון (צילום: ויקימדיה, Eman, CC0)

עיריית באר שבע מקיימת כבר כמה שנים בחודשי הקיץ את "שני במוזיאון" – סדרת אירועי מוזיקה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח שבתוך מוזיאון הנגב לאמנות. היוזמה כשלעצמה נהדרת, מציעה מוזיקה, ריקודים וחגיגה חברתית בעיר פריפריאלית מתפתחת. אך מיקומה גורם לרבים תסכול רב.

מקור התסכול הוא בכך שהאירועים מתקיימים בשטח המסגד הגדול ההיסטורי, ששימש בית תפילה פעיל מימי האימפריה העות'מאנית עד 1948. היום (שני), למשל, מתקיימת שם הופעה של שלום חנוך עם משה לוי, ובשבוע הבא יופיע במקום אביתר בנאי.

מנהיגי החברה הבדואית נאבקים כבר שנים, בדרכים רבות, לפתוח את המסגד למתפללים. אך הרשויות מתעקשות להמשיך לקיים אותו כמוזיאון. לכאורה, המוזיאון נועד לחזק את התרבות המוסלמית ותרבות המזרח. אבל אם חשוב לעיריית באר שבע לחזק ולהנכיח את התרבות המוסלמית, למה המסגד לא נפתח למתפללים, כפי שמבקשים רבים מאיתנו בנגב? ומדוע מתקיימים בו מופעי מוזיקה, ריקודים, ואפילו, כפי שכתוב באתר רכישת הכרטיסים, מופעל בו דוכן אלכוהול בתשלום – דבר שאינו מכבד את הדת האסלאמית?

קוראים יהודים יקרים, דמיינו מה היה קורה אם בבית כנסת עתיק היה מתקיים פסטיבל שבו מוגשים בייקון ושרימפס. דמיינו שהופכים בית כנסת עתיק, שמתפללים מבקשים להתפלל בו, למוזיאון. זה לא רק חוסר כבוד, אלא גם גישה אוריינטליסטית:  מבקשים להנציח את התרבות שלנו כאילו שהיא כבר לא קיימת. אבל אנחנו עודנו פה. אנחנו עדיין מוסלמים. אנחנו מייצגים תרבות מזרחית רחבה, שחוצה גבולות של מדינות ועידנים היסטוריים. וכמו עם ישראל, גם אנו רואים בעצמנו עם נצחי. אפילו יש לא מעט ממשקים בינינו.

בג"ץ קבע ב-2011 שהמסגד ישמש כמוזיאון, לאחר שנים של התדיינות משפטית, שבמסגרתה טענה עיריית באר שבע כי "אין זה מתקבל על הדעת להפעיל בלב עיר יהודית מסגד פעיל". בית המשפט הציע פשרה, שלפיה מבנה המסגד יהפוך למוזיאון, שיוקדש באופן ייחודי לנושאים הקשורים בתרבות האסלאם. העירייה והמדינה קיבלו את הפשרה באופן חלקי, וכך הוקם במקום "מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח".

משמרת מחאה מול המסגד בבאר שבע (צילום: סלימאן אלתיהי)

טענתה של עיריית באר שבע כי מדובר בעיר יהודית מתעלמת לחלוטין מכ-20 אלף תושבים מוסלמים שחיים בעיר הזאת. כל מי שמסתובב בבאר שבע שעה יראה בדואים בכל מקום. אנחנו עובדים, מבלים, חיים ונושמים את העיר הזאת כמוקד תרבותי וחברתי מרכזי בנגב. בין השאר, אנחנו תורמים רבות לכלכלת העיר.

אבל באותה נשימה שבה מדברים איתנו על הרגעת הרוחות, על דו קיום ועל חיים משותפים, מונעים מאיתנו לקיים את אחד מהמרכיבים העמוקים ביותר בזהות שלנו – הדת שלנו. ולא מסתפקים רק בזה, אלא גם מקיימים במרחב קדוש שלנו אירוע עם מרכיבים שאינם מכבדים את אותו מרחב.

בראייה רחבה, לא מדובר רק במסגד, הניואנס הוא כבר לא ניואנס. הנרטיב שלא מכיר במסגד כמרחב קדוש הוא בדיוק אותו נרטיב שטוען שלא צריך להכיר בכפרים הבדואים ההיסטוריים, כי אנחנו "פולשים" או "שודדי קרקעות". על היישוב עתיר תוכנן היישוב יתיר, על אום אל חיראן תוכנן היישוב חירן, ועל מסגד קדוש הוקם מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח.

ההיסטוריה של העם היהודי ספוגה באפליה, בהדרה מהמרחב הציבורי, בהפרדה בין יהודים לבין אוכלוסיות אחרות, והוצאתם מהמרכז התרבותי לשוליים. זה בדיוק מה שקורה לבדואים בנגב בישראל של 2022. מה שאנחנו, התושבים הבדואים, נאלצים לבקש, כי זה לא מובן מאליו כנראה – זו הכרה, לא הדרה.

סלימאן אלתיהי הוא חבר בארגון נגב מדיה וחבר בהנהגת עומדים ביחד