מעצר הוא חוויה קשה לכל אדם. לאוטיסט זה עינוי, התקפה על הנפש

הארגונים שאמורים להגן על אוטיסטים לא השמיעו קול. משמרת מחאה למען שחרורו של הנער האוטיסט מיפו, 23 בנובמבר 2025 (צילום: אורן זיו)

סיפורו של הנער האוטיסט בן ה-14, שהוחזק במעצר יותר מחודש עד ששוחרר למעצר בית, מעורר זעם בקהילה האקטיביסטית האוטיסטית. אנחנו, אוטיסטיות ופעילות זכויות אדם, רואות כסיוט את המצב שבו המנגנונים והארגונים, האמורים לייצג ולהגן על אוטיסטים, הפכו לכלי להתעללות בנער אוטיסט ולהזנחתו.

>> גזר דין מוות: 98 פלסטינים מתו במעצר מאז 7 באוקטובר

הנער – אוטיסט פלסטיני, אזרח ישראל מיפו – נעצר במהלך ביקור משפחתי בגדה המערבית לפני כחודש. מסכת הייסורים שלו החלה בפשיטה אלימה לפני עלות השחר. חיילים כיוונו פנסים ורובים אל הנער ובני משפחתו – אירוע טראומטי במיוחד עבור ילד אוטיסט עם רגישות חושית מוגברת. זו לא היתה פעולת מעצר, אלא תקיפה שיכולה לרסק את נפשו עוד בטרם נשאלו שאלות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מאז מעצרו הוחזק הנער בתנאים קשים. לפי הדיווחים, הוא נאלץ לישון על רצפת בטון, סבל מקור, רעב וכאבים, כמו גם מאלימות מצד סוהרים ועצירים. עורכי דינו התריעו שוב ושוב בפני בית המשפט ושב"ס על מצבו, ובין היתר, דיווחו על כך שהוא נאלץ "לעשות דברים" לשותפים מבוגרים לתא, איתות ברור לסכנה מיידית. אזהרות אלו הגיעו לשופטת נוער, מי שאמורה להגן על הילד. השופטת לא הורתה על העברתו ולא דאגה להגנתו. רק לאחר דיווח מפורש על תקיפה מינית, נפתחה חקירה. תגובת הרשויות לא היתה תיקון המחדל אלא החרפתו – הילד המותקף הועבר לבידוד. לאחר שלא מנעו את התקיפה, הענישו את הקורבן ועינו אותו בבידוד.

בפורומים שלנו דנו במקרה בכאב עז. אנו מבינות את האימה החושית, את שבירת השגרה האכזרית ואת הסכנה הטמונה בפרשנות שגויה של תקשורת אוטיסטית תחת לחץ, פרשנות שעלולה להיות קטלנית. אולם מחוץ למרחבים אלו, שררה שתיקה כמעט מוחלטת.

סיפור זה חושף אמת מרה; כאשר אוטיזם מצטלב עם זהות פלסטינית בתוך המערכת הישראלית, כל מנגנוני ההגנה קורסים. ילד שאמור היה להימצא תחת אחריותם של שירותי הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך, הארגונים הפועלים למען זכויות אנשים עם מוגבלויות – לא עניין כמעט איש. ארגונים גדולים כמו אלו"ט ו"אותי", שעניינם הוא סיוע לאוטיסטים וייצוגם, בלטו בשתיקתם. גם התקשורת לא התעניינה יותר מדי.

התלונן ש"נאלץ לעשות דברים". בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים שם הוחזק הנער האוטיסט, מרץ 2020 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

ילד אוטיסט הושלך למכונת העינויים של מערכת הכליאה, אולם הקולות שאמורים להגן עליו נאלמו והוא ננטש לגורלו. שתיקה זו חושפת סדרי עדיפויות מעוותים, היררכיה של אנושיות ומנגנון המפקיר ומשעתק את הדרתם של אלו הנדחקים לשוליים.

סיפורו של הנער אינו מקרה בודד. הוא משקף מדיניות של התעללות שיטתית שהחריפה באופן דרמטי מאז 7 באוקטובר 2023. עדויות פלסטינים, שתועדו על ידי ארגונים כמו אדאמיר ובצלם, חושפות דפוס עקבי של התעללות במתקני כליאה בישראל: הרעבה ומניעת מזון מכוונת, מכות, אלימות מינית והפשטה כפויה, הזנחה רפואית, צפיפות קיצונית, כפיתה וכיסוי עיניים לזמנים ארוכים.

לפי בצלם, מערכת בתי הכלא הישראלית הפכה ל"רשת של מחנות עינויים". נכון ליוני 2025, שב"ס החזיק 10,550 פלסטינים על רקע "ביטחוני", ביניהם 3,613 עצורים מנהליים המוחזקים ללא אישום או משפט, עלייה דרמטית לעומת 1,319 עצירים מנהליים לפני המלחמה. לפיכך, סיפורו של הנער האוטיסט מייצג תופעה רחבה הרבה יותר.

שלוש זהויות הפכו את הנער לפגיע במיוחד והעמידו אותו בסיכון. כפלסטיני הוא נתפס קודם כל כחלק מ"האחר" הקולקטיבי. האוטיסט בן ה-14 אינו נתפס כילד עם מוגבלות, אלא כחלק מאוכלוסייה חשודה. הוא מופשט מסובייקטיביות, מזכותו לחזקת החפות ומכל תביעה לאמפתיה מהמערכת שמחזיקה בו.

כילד, החוק הבינלאומי, כולל אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, חד משמעי. מעצר וכליאה של ילדהם אמצעי שיש להשתמש בו אך ורק כמוצא אחרון, למשך הזמן הקצר ביותר הנחוץ. יש להפריד ילדים מעצורים בגירים ולהגן עליהם מפני כל צורות של אלימות והתעללות. המעצר הממושך של הנער, שהוחזק בתנאים קשים עם מבוגרים שתקפו אותו, מהווה הפרה בוטה של עקרונות בסיסיים אלה.

כאוטיסט, חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית, תשס"ו-2005) מחייב חקירה בידי חוקר "מיוחד" ומיומן. אוטיזם נכנס במפורש תחת הגדרות המוגבלות בחוק הזה, המחייב פרוטוקולים ספציפיים. פרוטוקולים אלה הופרו באופן שיטתי במקרה זה. המכות מצד סוהרים, היחס המשפיל, וההיעדר המוחלט של התאמות – כפי שדיווחו עורכי דינו – מוכיחים שההגנות שהחוק מספק בהקשר זה נרמסו לחלוטין. זאת, כנראה, מפני שהן נשללות מפלסטינים.

ב"מקום הכי חם בגיהינום" דווח כי הצעת חוק, שאמורה להבטיח נוכחות של עורך דין בחקירת אנשים עם מוגבלויות, מחריגה את מי שנחשד בפרסום "תעמולה תבוסתנית", הפצת דעות שעשויות "לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה", התאגדות כנגד השלטון או עידוד מחאה. במילים אחרות, חוק זה לא יגן על פלסטינים, על פעילות מחאה, על מפגינים ועל עיתונאיות שפרסמו תוכן באינטרנט.

ההגנות נעלמות כשמדובר בילדים פלסטינים. מעצר ילד פלסטיני ליד חוות מעון (צילום: נאסר נוואג'עה, בצלם)

מעצר הוא חוויה מסוכנת וקשה לכל אדם. עבור ילד אוטיסט, זוהי צורה ייחודית וחריפה של עינוי. הסביבה החושית הכאוטית של בית סוהר – הזמזום המתמיד של מנורות פלורסנט, הקקופוניה הבלתי צפויה של צעקות, צפצופים ודלתות נטרקות, הריחות במרחב סגור – מהווה תקיפה מתמשכת. עבור מערכת עצבים אוטיסטית, המעבדת מידע חושי בעצמה מוגברת, מצב מתמשך של עומס חושי מוביל לכאב גופני ולסבל נפשי.

עבור אוטיסטים, יציבות מושגת בסביבה ניתנת לחיזוי. תנאי כליאה, כמו אלה שהוחזק בהם הנער הפלסטיני, ממוטטים את היציבות הזו ויוצרים מצב של מצוקה פסיכולוגית מתמדת, חרדה וחוסר ויסות מתמשך.

מערכת העצבים מופעלת ללא הפסקה ומעוררת תגובה מתמדת של "הילחם או ברח", אך אפשרות הבריחה אינה בנמצא. כאוטיסטית, אני מכירה את המצב הזה שאינו נחווה כלחץ רגיל, אלא כדיסאינטגרציה והתפרקות נפשית. זהו מצב שבו העצמי מתחיל להתפורר תחת התקפה נוירולוגית בלתי פוסקת.

יתרה מכך, תחת הלחץ הקיצוני של תנאי המעצר, התנהגויות אוטיסטיות, שמהוות מנגנוני ויסות עצמי טבעיים, עלולות להתפרש באופן מוטעה על ידי סוהרים או חוקרים לא מיומנים. הפער בהבנה יוצר מעגל מסוכן של הסלמה וענישה: סטימינג (התנהגויות חזרתיות כגון פסיעה, נדנוד, נפנוף ידיים), "כיבוי" (shutdown) או חוסר יכולת לדבר בתנאי פחד ואימה – עלולים להתפרש כתוקפנות או התרסה ולהוביל לצעדי ענישה; קשר עין מופחת עלול להתפרש כסימן לאשמה או לרמאות, ולפיכך להסלים את הלחץ בחקירה; עיבוד פקודות מילוליות תחת לחץ עשוי לקחת זמן רב יותר ועלול להביא לענישה על אי-ציות, כאשר למעשה זהו סימן לעומס עיבוד קוגניטיבי ולמצוקה.

המעצר וההתעללות בנער האוטיסט בן ה-14 הם תוצאה של מדיניות שמפרקת באופן שיטתי את האנושיות של פלסטינים, מפרה זכויות יסוד של ילדים ומתעלמת במכוון מצרכים בסיסיים של אנשים עם מוגבלויות. מקרה זו הוא עדות מצמררת לכישלון מוסרי ומשפטי עמוק. שום תירוץ ביטחוני לא יכול להצדיק את ההכחשה המכוונת של הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר של ילד – ביטחון, יציבות, שלמות גופנית והזכות להליך הוגן. אלה אינם "צרכים מיוחדים" שיש לבחור אם לקיים אותם. אלו זכויות אדם בסיסיות והן חלק מהאחריות הבסיסית ביותר של המדינה כלפי כל אדם הנמצא במשמורתה, על אחת כמה וכמה כלפי ילד עם מוגבלויות.

אלה קורילן היא אוטיסטית, אשת חינוך, גרה בתל אביב, פעילה למען זכויותיהם של אוטיסטיות ואוטיסטים וסטודנטית בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. עבודת התיזה שלה עוסקת ברווחה נפשית וחוסן אוטיסטי מנקודת מבט נוירו-אפירמטיבית. כמו כן, היא חברה בפורום שתיקה היא פשע