מלחמת האפרטהייד הראשונה
בניגוד למלחמות העבר, במלחמתה הנוכחית ישראל לא מנסה לכבוש שטח או להשיג הסכם, אלא בעיקר לבצר את משטר האפרטהייד בין הירדן לים. גם אם לישראל יש הצלחות, ראוי לזכור שאפרטהייד הוא לא רק פשע, הוא גם משטר אלים ולא יציב
האפרטהייד נמצא בקווי היסוד של הממשלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
שנה לאחר מתקפת החמאס האכזרית של 7 באוקטובר, ועוד לפני שהאבק שקע מעל חורבות בארי, עזה, ג'נין וביירות – כיצד יש להבין את המלחמה הנוכחית? אני טוען שבניגוד לדעה הרווחת, יש לישראל אסטרטגיה: אנו נמצאים בעיצומה של "מלחמת האפרטהייד הראשונה" שלה. בניגוד לשמונה המלחמות הקודמות, שניסו ליצור סדר גיאוגרפי ופוליטי חדש, או היו מוגבלות לחבל ארץ מסוים, המלחמה הנוכחית מבקשת לעגן ואף להעמיק את הסדר הקיים, ולהחליש את האיומים עליו לתקופת מה.
>> ישראל החדשה כבר כאן, והיא מפחידה יותר מאי פעם
לסדר הזה, שכיניתי אותו בעבר "אפרטהייד זוחל" ולאחרונה "מעמיק", שורשים ארוכים בסכסוך, אך הוא הולך ומתגבש באופן שיטתי מאז כישלון שיחות קמפ דייויד בשנת 2000, בעיקר תחת הנהגתו של בנימין נתניהו. הוא מבסס שליטה ועליונות יהודית בין הירדן לים, ויוצר מדרג של כמה סוגים של מעמד אזרחי מפוצל ונחות לפלסטינים על פי שיוך אתני וגיאוגרפי, תוך ניסיון לרסק ולהעלים את העם הפלסטיני וזכויותיו.
מטרה זו הוצפנה שנים ארוכות מאחורי שיח מדיני חלול, תעלולים פוליטיים ומשפטיים, ואמירות ריקות כגון "כיבוש זמני" או "תהליך שלום". אולם קווי היסוד של ממשלת ישראל הנוכחית מגדירים את המטרה בבירור: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל…". המפה, שהציג נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2023, חושפת את העתיד שהוא נכסף לו במזרח התיכון – מדינה יהודית בין הירדן לים, תוך איון העם הפלסטיני וזכויותיו.
משטר אפרטהייד מוגדר בכמה אמנות בינלאומית מחייבות כפשע נגד האנושות. באמנת רומא (1998), המשמשת יסוד לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, אפרטהייד מוגדר כ"משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על קבוצה או קבוצות גזעיות אחרות תוך כוונה לשמר משטר זה".
באופן אירוני (ויש יגידו טראגי), קמפיין האפרטהייד מקבל סיוע מחמאס ושותפיו. פעילות הטרור הנמשכת כבר עשרות שנים, והשיח האסלאמי הקנאי המבקש להשתלט על הארץ כולה ולהנהיג בה מדינת שריעה אסלאמית, מעניקים רוח גבית לכיבוש הקולוניאלי, להפרדה ולדיכוי – אבני היסוד של האפרטהייד. ניתן לכן להבין ולבקר את מתקפת הטרור של 7 באוקטובר וחטיפת 250 בני ערובה לא רק כשפל מוסרי, אלא גם כ"מרד בומרנג", החוזר באופן ההרסני אל העם הפלסטיני, ומחבל קשות במאבקו הצודק להגדרה עצמית ולסיום הכיבוש. מתקפת חזבאללה בצפון, שקישרה בין הסכסוך בישראל/פלסטין לבין מאבק גיאופוליטי אזורי ועולמי, עוד הוסיפה שמן למדורה הפושעת של מרד הבומרנג, השורפת בתורה גם את מחולליה עצמם.
רבים טוענים שמתקפת הטרור של החמאס ב-7 באוקטובר – הגדולה והאכזרית בתולדות הסכסוך – מעידה על קריסת הקונספציה של "ניהול הסכסוך", בהובלת נתניהו, שכללה את המימון וההכלה של ה"נכס" – חמאס המורתע לכאורה – והמשך ייהוד וסיפוח מתקדם של הגדה. מומחים רבים גם טוענים שלישראל אין אסטרטגיה ומטרות מדיניות במלחמה, והמטרה היחידה היא הישרדותו הפוליטית של נתניהו.
טענות אלה מתנפצות נוכח המציאות הברורה בתום שנת המלחמה הארורה. הקונספציה של כיבוש, ריסוק ושליטה בעם הפלסטיני ממשיכה לנווט את מעשי הממשלה והצבא, ובמיוחד להוביל למטרה אסטרטגית ברורה: העמקת העליונות היהודית המוחלטת בטריטוריה מוגדרת – כל המרחב הדו-לאומי בין הירדן לים, כלומר המולדת של שני העמים.
7 באוקטובר לא הרס את הקונספציה של נתניהו. הגדר הפרוצה בדרום רצועת עזה אחרי מתקפת חמאס (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כאן חשוב לעשות אבחנה בין אמצעים לבין מטרות. חלק מהאמצעים למימושו של האפרטהייד ולקיבועו אכן קרסו בעקבות מחדלי 7 באוקטובר, ובמיוחד האשליה שניתן להעלים את העם הפלסטיני וזכויותיו, ובו בזמן להכיל ארגוני ג'יהאד רדיקליים כמו חמאס וחזבאללה ולהימנע ביודעין מהסכמים מדיניים. גם התפיסה שהתיישבות מעניקה ביטחון בגבולות – מיתוס ציוני ותיק – קרסה עם פינויים לאורך זמן של יותר מ-100 אלף איש ביותר מ-60 יישובים בתוך הקו הירוק, לראשונה בתולדות המדינה.
אך גם אם האמצעים כשלו, המטרה נשארה ברורה ובוהקת. בהתאם למטרה הזו, האלימות שישראל מנהלת כבר 12 חודשים לא נועדה להרחיב את גבולות המדינה, להגיע להישגים מדיניים או לחתור להסכמים או אפילו להפסקת אש, כפי שעולה מסירובה של ממשלת הליכוד זה שנים לכל מתווה של פיוס או הסדרה מקומית או אזורית, לפני המלחמה ובמיוחד עכשיו.
המלחמה האכזרית, שהשיתה סבל חסר תקדים על הפלסטינים והובילה את ישראל לספסלי הנאשמים בהאג באשמת השמדת עם (ג'נוסייד), מנוהלת אם כך בעיקר כדי להקטין – כנראה רק לכמה שנים – את האיומים על סדר האפרטהייד שישראל ביצרה וקיבעה בעשורים האחרונים. ביטוי לגישה זו היא ההחרבה המזעזעת והכמעט טוטלית של עזה – העיר הפלסטינית הגדולה ביותר.
מאחורי מסך העשן של האלימות בדרום, הואצה גם ההשתלטות הקולוניאלית על הגדה המערבית: השליטה הצבאית החריפה, הסיפוח המנהלי העמיק, הוקמו עשרות מאחזים וחוות חדשות, התגברו אלימות המתנחלים וגירוש קהילות פלסטיניות בדרום ומזרח הגדה, הוטל סגר כלכלי חונק, והדיכוי בערים הפלסטיניות בגדה, במיוחד במחנות הפליטים, נעשה אלים ותוקפני יותר. האבחנה הקלושה, שהיתה קיימת בעבר בין אזורי C, B ו-A נמחקה לחלוטין. הצבא פועל בחופשיות בכל השטח. המתקפה בלבנון, שניתן להצדיק במידה כהגנה מפני אויב חיצוני ותוקפני, משמשת גם היא להסטת תשומת הלב מהעמקת דיכוי הפלסטינים בשטחים.
בו בזמן הוגברו ההגבלות החמורות על הפעילות הפוליטית של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. אלה כללו אמצעי מעקב וריגול, פיטורים, השעיות והתעמרות ממשלתית, וגל הריסות בתים חסר תקדים, בעיקר בנגב. בו בזמן, נסוגה המשטרה מטיפול בבעיית הפשיעה החמורה ביישובים הערביים, והאלימות ומקרי הרצח שם התגברו. כך, בחסות המלחמה, מעמיקה הממשלה את דיכוי הערבים בתוך הקו הירוק ואת מעמדם כאזרחים סוג ב'.
במסגרת "מלחמת האפרטהייד" מתנהלת גם חזית – באמצעים מתוחכמים יותר – מול כוחות השלום והדמוקרטיה היהודיים. אנו עדים להמשך ניסיונות ההפיכה המשפטית, שנועדה להחליש את עצמאות הרשות השופטת ולעקוף את הדרגים המקצועיים, ולאפשר בכך את הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם ואת ריכוזו של כוח סמכותני בידי מפלגות גוש האפרטהייד (מה שמכונה לעיתים בטעות "גוש הימין"). מפלגת עוצמה יהודית של איתמר בן גביר מנהלת את חזית האפרטהייד נגד היהודים באמצעות חלוקת עשרות אלפי כלי נשק, בעיקר לתומכי העליונות היהודית, טיפוח שיח רעיל ומפליל כנגד "בוגדים", אלימות משטרתית חריפה נגד מפגינים, הסתה והשתקה של מוסדות אקדמיים ואומנים. גוש האפרטהייד יצר אווירה ציבורית של "יחד ננצח" לאומני, המשתיק כל ביקורת.
הדיכוי הולך גם פנימה, נגד החטופים. עינת צנגאוקר מול בית ראש הממשלה בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
ממד מחליא וציני במיוחד של מלחמת האפרטהייד הוא ההפקרה הנמשכת של החטופים בעזה. מעבר להתעלמות מסבל המשפחות, מהעוול לחטופים שהופקרו פעמיים ולשפל המוסרי, החזרתם מאיימת על הממשלה שכן היא עשויה לחשוף את מחדלי 7 באוקטובר. הישארותם במנהרות חמאס מאפשרת את המשך "הלחץ הצבאי", שמסכן כידוע את חיי החטופים, ומשמעותו גם המשך החורבן וההרג בעזה תוך התעלמות בוטה מהחוק הבינלאומי.
אפרטהייד הוא לא רק פשע נגד האנושות, ולא רק שפל מוסרי של גזענות ממוסדת, ועוד בידי עם שסבל בעצמו דורות של גזענות והשמדה. אפרטהייד הוא גם משטר מסוכן ולא יציב, המאופיין באלימות גואה, מרידות וטרור, מאבקים אתניים רב זירתיים, ופגיעה מתמשכת בכלכלה ובסביבה, במיוחד באזורי הקבוצות הנשלטות.
זיהוי אופייה ומטרותיה של המלחמה חשובים ביותר להבנה, ניסוח וארגון של המאבק המתמשך נגדה. משטר האפרטהייד, למרות האלימות העצומה שהוא מפעיל והתמיכה הלא מבוטלת בו בקרב היהודים, רחוק מניצחון. הכוחות המתנגדים לו הולכים ומתרבים, לא רק בקרב הפלסטינים ובמדינות מוסלמיות, אלא גם בשאר העולם, ובפרט בקרב יהודים, כך שישראל נהפכת למדינה מוקצית. ישראל גזענית וחשוכה לא תוכל להמשיך במלחמה הנצחית שפרויקט האפרטהייד דורש, שכן היא תאבד את מעמדה, קשריה, חוסנה הכלכלי, המדעי והחברתי, ובסופו של תהליך גם את עליונותה הצבאית.
המאבק נגד מלחמת האפרטהייד מורכב ודורש התגייסות בינלאומית משמעותית כדי לאכוף את הדין הבינלאומי, כמו גם שותפות יהודית-פלסטינית, שתתחיל לפורר את חומות ההפרדה והאפליה החוקיים. המאבק הנדרש כאן הוא אזרחי, ובאופן מובהק לא אלים. מאבקים דומים נגד משטרי אפרטהייד בעולם, כמו בצפון אירלנד, דרום ארצות הברית, קוסובו או דרום אפריקה, הצליחו רק כשזנחו את דרך האלימות והטרור.
המאבק דורש גם אופק מדיני-פוליטי, מעשי ומוסרי. אופק אפשרי כזה של קונפדרציה שוויונית בה יקומו שתי מדינות בארץ לפי החוק הבינלאומי, עם חופש תנועה ובירה משותפת מציעה תנועת "ארץ לכולם – שתי מדינות, מולדת אחת". לא כאן המקום לפרט, מעבר לאמירה שרק קיום שוויוני לשני העמים בארץ יכול להתחיל לסובב את גלגל ההיסטוריה מהאסון המתגלגל של מלחמת אפרטהייד הראשונה, אל עבר מולדת משותפת, שוויונית ובטוחה לשני העמים. זאת כדי להפוך את מלחמת האפרטהייד הראשונה, גם לזו האחרונה.
פרופ' אורן יפתחאל הוא חוקר גיאוגרפיה פוליטית ומשפטית באוניברסיטת בן-גוריון ופעיל זכויות אדם
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
כאן אפשר להצטרף
לתמיכה – לחצו כאן
