newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מלחמות מראות שרק לשמאל יש פתרון. אילו רק היה פה שמאל

כשהתותחים רועמים, פוליטיקאים ואזרחים זזים ימינה. אבל מלחמות מוכיחות עד כמה לימין ולמרכז אין פתרון מלבד המשך ניהול האלימות. השמאל מבין שנדרש יותר מזה, אבל דוקא כשהוא הכי חיוני הוא הולך ומצטמק

מאת:

קודם כל, חייבים להודות באמת – מלחמות מראות כמה מחנה השמאל קטן. בין מלחמות אנחנו יכולים לטפח אשליות על תמיכה ציבורית רחבה, להיתלות במחאה נגד נתניהו, מאבקים סוציאל דמוקרטיים, או אולי אפילו תמיכה כללית ברעיון שתי המדינות.

הדרך היחידה לפתרו תהיה הפחתת השנאה והפחד בין הצדדים כדי ליצור רצון טוב ואמון בסיכוי לחיים משותפים. הפגנה ביפו נגד המלחמה על עזה (אורן זיו)

יחד עם זאת, זמני מלחמה מחדדים את המציאות שנוח להתעלם ממנה. הם חושפים כיצד האלימות של המפעל הציוני מצויה בקונצנזוס המוחלט, בעוד אנחנו מחוץ לו. בימים האחרונים המצב החמיר כאשר המלחמה אינה רק חיצונית מול עזה, אלא גם בתוך ישראל בערים היהודיות-ערביות כגון לוד ורמלה.

בשגרה, גם אם הנשיא ראובן (רובי) ריבלין אינו נמנה עם מחנה השמאל, הוא נוטה להזדהות עם ערכיו. ריבלין הוא הנשיא הראשון שהשתתף באירוע לזכר טבח כפר קאסם, ונשא את נאום השבטים על חיים משותפים בו התייחס לחברה הערבית כ"שבט" שווה לצד "שבטים" יהודים אחרים, ולא כמגזר נפרד.

יחד עם זאת, ביום רביעי בשבוע שעבר הוא התייחס לפורעים בלוד כאויבים, התעלם מהירי במוסא חסונה, והסית נגד מנהיגי הציבור הערבי בטענה כי הם שתקו למול הפרעות – זאת בעוד איימן עודה, מנסור עבאס ואחרים קראו לשקט לפני ציוציו של ריבלין.

בשלישי בצהריים בשבוע שעבר עמר בר-לב, מקום שני במפלגת העבודה, מתח ביקורת על נתניהו שהוא "מסורס" ביחס לחמאס, רק יום למחרת ההפצצה בה צה"ל הרג 20 בני אדם ו-9 ילדים.

במרצ לא איגפו את נתניהו מימין כמו בר-לב, אבל יו"ר המפלגה, ניצן הורוביץ, למשל, הסתפק רק בקריאה אמורפית למנוע מלחמה ממושכת, בלי ביקורת על ההפצצות שנתניהו וגנץ פתחו בהם או אפילו קריאה להיענות למו"מ עם חמאס להפסקת אש. רק אחרי שנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, קרא להפסקת אש מצאו במרצ לנכון לקרוא שלשום (שלישי) להפסקת אש.

הפוליטיקאים אינם היחידים. גם האזרחים נוטים ימינה יותר במלחמות. אנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים עם אנשים שהפגנו לצדם במשך חודשים בבלפור שמצביעים למרצ והעבודה, ולצד זאת תומכים במלחמה ומדקלמים שקרים כמו למשל שצה"ל לא הורג ילדים. אווירת הנכאים של "שקט יורים" מאפילה על השמאל הציוני ומראה את המרחק ממנו כמחנה אל השמאל הנחוץ לנו.

מלחמות מראות דבר נוסף – השמאל הוא היחיד שיש לו פתרון. במהלך כל 2020 נתניהו חתם על לא מעט "הסכמי שלום היסטוריים" עם מדינות ערב. הסכמי הנורמליזציה האלו נועדו להראות כמה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עם הכיבוש והאפרטהייד, כבר לא רלוונטי, עד שאפילו למדינות ערב לא אכפת ממנו.

זו היתה מכה קשה לטענה השמאלית שחייבים לפתור את הסכסוך, אבל בסופו של יום, צדקנו. הסכסוך הוא לא "רסיס בישבן" שאפשר להתעלם ממנו, הוא מעגל דמים שלעולם לא נפסק, רק נרגע זמנית, ויכול להתפרץ מחדש ולגבות מחיר בכל רגע. כל הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב, הפתרון של הימין לניהול הסכסוך, לא ישנו את מה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. המדינה תמשיך לבעור כל עוד לא נסיים עם הכיבוש.

המלחמה הנוכחית מדגישה במיוחד כי גם למרכז אין פתרון אמיתי, בניגוד לטענותיו. הפתרון של המרכז כמו "מפקדים למען ביטחון ישראל" (לצד אנשים המוגדרים כשמאל כגון אהוד ברק ובוז'י הרצוג) הוא הפרדה בין ישראל לפלסטין. אלו לא מדברים בשפה של סיום הכיבוש, אלא "גירושין" או "הפרדה" מהפלסטינים, ודוגלים בפתרון חד-צדדי במקרה שלא תושג הסכמה על היפרדות במשא ומתן.

השיח הזה מתנהל בפנטזיה על שארל דה-גול, איש מרכז-ימין, שהכריע ב-1962 על היפרדות של צרפת מאלג'יר. הפנטזיה הזאת תמיד היתה רחוקה מהמציאות. בניגוד לצרפת, ישראל ופלסטין צמודות אחת לשנייה, כאשר ישראל אפילו חוצצת בין הגדה המערבית לעזה, מה שאומר שישראל תאפשר מעבר יומיומי ביניהן בשטחה. בכלל, הדרישה שפלסטין תהיה מפורזת תחייב פיקוח הדוק, ההיפך מהפרדה שאחריה מה שקורה בפלסטין "כבר לא הבעיה שלנו".

מעבר לכך, הפתרון של המרכז בעייתי במיוחד בהתחשב בכך שהם לא בוחלים בהסתה כלפי ערבים והגברת השנאה כלפיהם כדרך לשכנע את הציבור לתמוך ב"גירושין" מהם. 20% מאזרחי ישראל הם פלסטינים, וכמו שההסלמה האחרונה הראתה, אי אפשר להזניח גם אותם.

שוטרים עוצרים צעיר פלסטיני בשכונת שייח׳ ג'ראח שבמזרח ירושלים, 4 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

המלחמה עם חמאס לא פרצה בגלל עזה, העוטף, או אפילו הבחירות לרשות הפלסטינית, אלא בגלל מה שהתרחש בירושלים. שוטרים עוצרים צעיר פלסטיני בשכונת שייח׳ ג'ראח שבמזרח ירושלים, 4 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

המלחמה עם חמאס לא פרצה בגלל עזה, העוטף, או אפילו הבחירות לרשות הפלסטינית, אלא בגלל מה שהתרחש בירושלים עם הפלסטינים החיים שם. נוסף על כך, המלחמה הנוכחית היא לא רק חיצונית בין ישראל לחמאס, אלא גם פנימית. לוד, רמלה, יפו, וערים יהודיות-ערביות אחרות פשוט בוערות כאשר כנופיות של ערבים או מתנחלים מסתובבות שם ושורפות כל מה שעומד בדרכן.

הפתרון של המרכז הוא הסיסמה "אנחנו פה והם שם", אבל הוא רק בריחה מהמציאות שבה הפלסטינים לא רק "שם", אלא גם "פה", אתנו. אין דרך לסיים את הסכסוך ב"פרידה" המבוססת על שנאה הדדית.

הדרך היחידה לפתרון, לא משנה איזו צורה סיום הכיבוש ילבש, תהיה הפחתת השנאה והפחד בין הצדדים כדי ליצור קצת רצון טוב ואמון בסיכוי לחיים משותפים. דרך שנעשית קשה יותר ויותר עם כל הפגזה של חיל האוויר שהורגת עוד קרובי משפחה של הפלסטינים בישראל.

גם הימין וגם המרכז מציעים רק לנהל את השנאה הזו בדרך חסרת תוחלת. רק לשמאל יש פתרון, ועלינו לנצל את ההזדמנות בו כולם רואים את השלכות מדיניות הימין בערים היהודית-ערביות כדי לומר זאת בקול צלול.

אייל קוטנר הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה, סרבן גיוס בעברו ואקטיביסט נגד הכיבוש

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חוק האזרחות: הצפרדע שעלולה לחנוק את השמאל הציוני

כניסתן של מפלגות שמאל לממשלה החדשה מחייבת ויתורים ופשרות, אבל תמיכה בחוק האזרחות תבהיר שאין לשמאל הזה קווים אדומים והכל נתון לסחר-מכר פוליטי. את החוק הזה אי אפשר לתקן או למתן. הוא רקוב מוסרית מהשורש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf