newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך הפכו צווי איסור פרסום לצנזורה האלטרנטיבית

פרשת עזרא נאווי היא רק הדוגמא האחרונה: בשנים האחרונות מוציאים בתי המשפט יותר ויותר צווי איסור פרסום. עורכי דין טוענים שהמשטרה משתמשת בצווים כדי לפגוע בחשודים, ולארגן לעצמה יחסי ציבור אוהדים. המשטרה: אנחנו מתחשבים בזכות הציבור לדעת

מאת:

אחד מהפנים המוזרים והמטרידים בפרשת המעצר של עזרא נאווי והפעילים האחרים הוא ההיקף של צווי איסור הפרסום שהוטלו על המעצרים. נראה שאיסור הפרסום לא באמת מנע ממישהו לגלות מי הם העצורים, שהופיעו לאחרונה בתוכנית תחקירים בפריים טיים בטלוויזיה כידוע, וששמותיהם התפרסמו כל הזמן בכלי תקשורת זרים ללא הפסקה. מה שכן, הצווים הקשו ומקשים מאוד על קיום דיון ציבורי על עצם המעצרים, החשדות המיוחסים לעצורים ועל מהלכי המשטרה.

צווי איסור פרסום מוצאים בשם "טובת החקירה" או "מטעמי ביטחון", וניסוחים לאקוניים דומים, במעמד צד אחד – רק המשטרה (או השב"כ) מול השופט. מבט על שורה של צווי פרסום מהתקופה האחרונה במיוחד ומהשנים האחרונות בכלל מעלה את האפשרות שההגבלה של הדיון הציבורי שגורמים הצווים, שלא תמיד ברור איך היא תורמת למאמצי החקירה, אינה מקרית. רבים מצווי איסור הפרסום האחרונים, אגב, עוסקים בדקירות ובנסיונות הדקירה, ולכך עוד נחזור בהמשך.

"המשטרה יודעת שיש לה מה להסתיר" 

"המשטרה מאוד מבסוטה מהכלי הזה, שנותן לה כמה דברים", אומרת לאה צמל, עורכת דינו של נאווי, שנעצר לפני למעלה משבוע. "חקירה עם האפלה משרתת את ההאדרה של החקירה, יוצרת רושם שיש פה משהו מרשים ונורא וחשוב, מאפשרת לקשור לחשוד כל מיני כתרים.

"במקביל נהיה נורא קשה למתוח ביקורת על המשטרה, כי גם אם בית המשפט מותח ביקורת על דברים שנעשו במסגרת החקירה אז אי אפשר לשמוע על זה. איכשהו קורה שמכל איסור הפרסום דברים שרעים לנו כן יוצאים לתקשורת, אבל דברים טובים – לא. בדיוק לכן ביקשנו להסיר את הצו. לא מדובר במקרה של פיגוע או משהו, אלא בסיפור שאבד עליו הכלח, שכבר הייתה עליו תוכנית טלוויזיה".

> עיתונאי ששובת רעב 57 ימים טוען שביה"ח מטפל בו בכפייה

עזרא נאווי מובא לדיון הארכת מעצר, ירושלים, ינואר 2016 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עזרא נאווי מובא לדיון הארכת מעצר, ירושלים, ינואר 2016 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לדבריה של צמל מצטרפים בביקורת בימים האחרונים גם חברי הכנסת חנין זועבי ודב חנין (הרשימה המשותפת). מצטרף אליה גם עורך דינם של כמה מהעצורים בפרשת ההצתה בדומא, חי הבר, שמפריד בין איסור פרסום על חקירה סמויה – שהוא לגיטימי ונחוץ לטובת החקירה – לבין איסור פרסום לאחר מעצר, שלטענתו נועד לפגוע בביקורת הציבורית. "אנחנו מדברים על מצב שבו חשודים כבר נעצרו, ומי שקרוב להם, ושותפים אפשריים לעבירה, כבר יודעים מזה. ועדיין, רשויות החקירה רוצות להמשיך לפעול בעלטה, למנוע מהתקשורת לדון בכך שאנשים נחקרים בשב"כ, מנועים מפגישה עם עורכי דין, שנעשים בחדרי החקירות דברים שלא יעשו.

"ראינו מצב שבו גופי החקירה מוציאים את המידע שנוח להם. השב"כ עושה תדרוך לעיתונאים ואנחנו לא יכולים. הם עושים את זה כדי לנהל מלחמת יחסי ציבור, כי הם יודעים שיש להם מה להסתיר. באופן מצטבר אנחנו, הציבור, יוצאים מופסדים מהמצב שבו איסור פרסום הופך מהיוצא מן הכלל לכלל, וזכות הציבור לדעת נשחקת".

"צווי איסור הפרסום משמשים כדי לבודד את הנחקר ולהפעיל עליו יותר לחץ נפשי", מוסיפה עורכת הדין סאוסן זאהר מארגון עדאלה, שייצגה את העיתונאי החיפאי מג'ד כיאל. כיאל נעצר ב-2014 על ידי השב"כ כשחזר מביקור מקצועי בלבנון, והוחזק במעצר תחת צו איסור פרסום ומניעת פגישה עם עורכי דין – כמו מצבם של העצורים בפרשת דומא וכמו פעילי השמאל עכשיו. "התמונה שעוברת לנחקר דרך החוקרים היא שאין לו קשר עם העולם ואין מי שיגן עליו. בימים הראשונים של החקירה זה יוצר לחץ נפשי שהוא מאוד קריטי לחקירה, אבל אין לו הצדקה ביטחונית אמיתית, בניגוד לטענות שעולות בבית המשפט".

הצנזורה הליברלית 

האם באמת יש כל כך הרבה צווי איסור פרסום? ולמה זה קורה? על פי פרופ' משה נגבי מדובר בתהליך שנמשך ומתגבר מזה כעשור, שבמסגרתו רשויות האכיפה למדו להשתמש בצווי איסור פרסום בתור "צנזורה אלטרנטיבית", כדבריו, כשבאופן אבסורדי בתי המשפט מתגלים כמחויבים פחות לחופש הביטוי והעיתונות ולזכות הציבור לדעת מאשר הצנזורה הצבאית.

"הצנזורה בארץ היא די ליברלית, ונוהגת לפי פסיקת בג"ץ לגבי השאלה אם יש ודאות קרובה לפגיעה בביטחון (במקרה של פרסום מידע מחקירה, ח.מ.), ודווקא את בתי המשפט יותר קל לשכנע להטיל איפול", אומר נגבי, המרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ומשמש כפרשן המשפטי של קול ישראל. "למה זה קורה? להערכתי הרבה שופטים, בעיקר בערכאה נמוכה כמו השלום, כשבא אליהם גורם ביטחוני, קצין או איש שב"כ, עם חוות דעת ביטחוניות וחומרים סודיים, מתמלאים ביראת כבוד מאוד גדולה, דווקא בגלל שהם אזרחים. אין להם כלים לבקר את זה. הצנזור הוא חלק מהמערכת הביטחונית, ולא מתרשם יותר מדי מקצינים ויכול לבדוק עניינית.

"הצו בעצם הופך את המעצר לחצי חשאי. במצב כזה דמו של החשוד מותר לגמרי. אתה לא יכול לדעת מה עשו לו. זה ההיפוך של אור השמש שפועל כחיטוי הטוב ביותר. פה החושך עלול להיות המחטיא הגדול ביותר. אגב, זה לפעמים פועל כבומרנג. בנסיבות כאלה קל לחשוד להעליל שעינו אותו, כי לך תוכיח שכן ולך תוכיח שלא".

נראה שהבומרנג הזה משמש גם נגד השופטים עצמם, שבשל איסור הפרסום על עצם דיוני והחלטות איסור הפרסום – לא יכולים להתגונן בפני מבקריהם. מין מעגל אכזרי שכזה.

> מה באמת עושים הפעילים של תעאיוש בשטחים?

פעיל זכויות אדם שנעצר וששמו נאסר לפרסום מובא לדיון (אורן זיו/אקטיבסטילס)

פעיל זכויות אדם שנעצר וששמו נאסר לפרסום מובא לדיון (אורן זיו/אקטיבסטילס)

למרות ריבוי צווי איסור הפרסום, ניסיון השנים האחרונות מלמד שסופם של רבים מהצווים הוא להתבטל בגלל הכרסום ביישום הצווים – דרך התקשורת הבינלאומית מצד אחד, ודרך הרשתות החברתיות מצד שני. ב-2014 בוטל צו איסור הפרסום על פרשת רונאל פישר כשבית המשפט הבין שהצו כבר לא מיושם בפועל באינטרנט. מצב דומה היה גם בפרשת מג'ד כיאל וגם בפרשת ענת קם – אם כי שם הצו שרד זמן רב יותר. בכל המקרים האלה וברבים אחרים, המדינה עצמה לא פועלת לאכיפת הצווים ולא מגישה כתבי אישום נגד מי שמפרים אותם.

מסיבה זו, ובשל התמשכות הצו, אמרה בזמנו נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, כי היה מקום להסיר את הצו מוקדם יותר. בעקבות הפרשה מועצת העיתונות והמשטרה יזמו ב-2010 מהלך משותף שמטרתו צמצום השימוש בצווי איסור פרסום, והכנסת מועצת העיתונות כצד בפני בית המשפט בדיונים על צווי איסור פרסום בני יותר משבוע. היום אומרת דורנר לשיחה מקומית שהיוזמה ההיא לא התקדמה מעבר לאותן הצהרות ראשוניות, ולא נראה שתיושם.

הצווים שכן מצייתים להם

אך בניגוד לצווי איסור הפרסום בענייניהם של האזרחים העצורים – מפרשת דומא ועד נאווי, מכיאל ועד קם – צווי איסור הפרסום על חקירות הפיגועים, נסיונות הפיגועים והטענות לנסיונות פיגועים מהחודשים האחרונים מצליחים להחזיק מעמד. כמעט באופן אוטומטי קצת אחרי כל הודעה משטרתית על דקירה, דריסה או ירי מצד פלסטינים (שרובם "מנוטרלים", כלומר נהרגים) מגיעה גם ההודעה על צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה. כך קרה מאוקטובר ועד פרשת נשאת מלחם והירי בתל אביב.

בחלק מהמקרים נשמעות טענות של פלסטינים, שלעתים מגובות בסרטוני וידאו, שלמעשה לא היה ניסיון לפיגוע, לא היה סכין, או שהירי הקטלני בוצע אחרי שהתוקף כבר היה פצוע ו/או לא היווה איום על החיילים כלל.

כמו שאמר פרופ' נגבי לגבי הטענות לעינויים, גם כאן צווי איסור פרסום (וגם הניסיון למנוע נתיחת גופות לאחר המוות) פועלים כבומרנג. מצד אחד, לא ניתן לבחון באופן רציני ויסודי את הטענות לירי לא מוצדק, ולכן לא נפתחים הליכים נגד חיילים ושוטרים, גם במצבים שבהם יש ספק רב אם הירי הקטלני היה נחוץ. מצד שני, בהיעדר בדיקה יסודית, בהיעדר שקיפות ציבורית של החקירות, הספקות נשארים ומכרסמים.

כאמור, במקרים האלה לא מופרים צווי איסור הפרסום, וחקירות הפיגועים, נסיונות הפיגועים והטענות לנסיונות הפיגועים לא נחשפות ומתפרסמות ברבים. בין אם בגלל הצווים עצמם, בין אם בגלל שכלי התקשורת במיינסטרים מאמצים ברובם את הודעות דובר צה"ל והמשטרה ללא ביקורת, ובין אם בגלל שחייהם של פלסטינים בדרך כלל פחות מעניינים את הציבור בישראל – כאן השתיקה נשמרת.

צו איסור פרסום נוסף שהצליח לשרוד, כזכור, הוא הצו שיצא על החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון. אז נמתחה ביקורת רבה על הממסד, שעשה שימוש מניפולטיבי באיסור על פרסום הנתונים כדי לפתוח פתח למבצע צבאי בשטחים שלמעשה לא הייתה לו הצדקה.

תגובת המשטרה

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הניסיון לקשור בין הוצאת צו איסור פרסום במקרים בהם הדבר מחויב לצרכי חקירה לבין הימנעות מביקורת, לא כל שכן לסוגיות דוגמת מפגש עם עו״ד שכלל אינן קשורות לכך, הוא מופרך וחסר כל בסיס עובדתי.

"משטרת ישראל פועלת מתוך שיקולים של טובת הציבור בחתירתה לחקר האמת ולגיבוש ראיות כנגד מבצעי עבירות. שיקולי החקירה ואיזונים ראויים בינם לבין זכות הציבור לדעת הם הבסיס הבלעדי להוצאת צו איסור פרסום ולמשכו והבקשה להטילו לא זו בלבד שהיא מפוקחת ומבוקרת באופן קפדני על ידי דרג בכיר במשטרה, אלא מובאת להכרעת בית המשפט.

"בשנים האחרונות פועלת המשטרה בכפוף לנוהל מובנה שגובש בהתאם להמלצות ועדה שהוקמה ביוזמתה לבחינת המדיניות בנושא. בראש הוועדה עמדה שופטת בדימוס והופיעו בפניה גורמי אכיפה ותקשורת.

"במשטרת ישראל נפתחים מדי שנה מאות אלפי תיקים פליליים ורק על עשרות בודדות מתוכם בשנה מוטל איסור פרסום למשכים שונים, חלקם לימיה הראשונים בלבד של החקירה, זאת כאמור בהתאם לצרכי החקירה ומתוך אינטרס ציבורי מובהק למצות את החקירה ולהגיע לחקר האמת".

> מניפולציה רגשית המונית: על צו איסור הפרסום בפרשת רצח הנערים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf