newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גנז המדינה: אנחנו מנסים לשלב את הצנזורה בתוך תהליך עבודת הארכיון

כחצי מיליון עמודים הועברו מארכיון המדינה לצנזורה. הארכיון ציית לצנזורה והשחיר מסמכי נייר שכבר שוחררו, למרות שהחוק לא מחייב אותו. יעקב לזוביק, גנז המדינה, מספר בראיון למה אין לו ברירה אלא למנוע גישה לתיקים מנייר ולמה זה לא כל כך נורא

מאת:

גנז המדינה, יעקב לזוביק, מאשר שארכיון המדינה העביר לצנזורה הצבאית מאות אלפי עמודים לאישור לפני פרסום, שיתכן שיש מסמכים שנחשפו בחדר העיון של הארכיון ויוחזרו לחיסיון לדרישת הצנזורה, ושנעשה ניסיון לשלב את הצנזורה יותר בתוך התהליכים הפנימיים של הארכיון. עוד הוא מוסיף שהארכיון "הגדיל ראש" והשחיר חומרים שכבר שוחררו לידי הציבור, אם נמצאו כבעייתיים מצד הצנזורה – למרות שהחוק לא מחייב אותו לעשות כן.

עם זאת, הוא אומר, בארכיון כן מתווכחים עם הצנזורה, ולעתים מצליחים לשכנע אותה לאשר פרסום של מסמכים שבתחילה התנגדה אליהם. בנוסף, הוא מבקש להדגיש את החשיבות והמהפכנות של פרויקט הדיגיטציה – שכשלעצמו אכן אין ספק שהוא מבורך.

דיברתי היום ארוכות עם לזוביק בעקבות הכתבה שפרסמתי כאן אתמול בבוקר, שעסקה בהחלטה המפתיעה של ארכיון המדינה להפסיק את פעילות השאלת תיקי הנייר בארכיון, ומעתה לאפשר לציבור גישה למסמכים רק דרך האתר החדש של הארכיון.

הצעד, שננקט כמעט ללא הודעה מוקדמת, גרר ביקורת של אקדמאים ומשפטנים, הן בשל היעדר קיום דיון ציבורי לגביו, הן בשל נזקים שחוקרים חוששים שייגרמו למחקר, והן בגלל המעורבות הגוברת של הצנזורה בפעילות הארכיון שנגזרת מהמהלך. מכיוון שהעלאת מסמכים לאתר הארכיון נחשבת כפרסום לפי תקנות הצנזורה, אך חשיפתם כנייר בחדר העיון לא נחשבת כך, נוצר מצב שבו מסמך מסוים עשוי להיות מותר בחשיפה לציבור כנייר אבל לא בפרסום באתר. מרגע שאין יותר גישה למסמכי נייר, מתבטלת מעצמה האפשרות להגיע לחומרים שאינם תחת סמכותה של הצנזורה.

 > פרסומי ארכיון המדינה יוכפפו לצנזורה הצבאית, תמנע גישה למסמכי מקור מנייר

חדר העיון בארכיון המדינה (תמר הירדני)

חדר העיון בארכיון המדינה (תמר הירדני)

בארכיון לא הגיבו לכתבה המקורית, אבל היום לזוביק – בעל תואר ד"ר ביהדות זמננו, המשמש בתפקיד גנז המדינה מזה כחמש שנים – ביקש להסביר בהרחבה את מהות המהלך. בשיחה פתוחה ולבבית הוא גילה שמעורבות הצנזורה בארכיון עמוקה עוד יותר ממה שנחשף אתמול. אגיע לזה בהמשך.

"לא עלה בדעתי שזה יפריע"

"ראשית כל אני חייב להגיד שאני המום ממתקפה של אנשים, שחלקם מתפרנסים מכלי תקשורת שהם רק דיגיטליים או בעיקר דיגיטליים, ועובדים בעולם הדיגיטלי, שמתקיפים אותנו על המעבר מנייר לדיגיטל", פתח לזוביק. "יש לנו משאבים מוגבלים, ואנחנו לא יכולים לעשות גם וגם וגם. אנחנו צריכים לעשות החלטה: או נייר או מקוון, וקיבלנו החלטה להתמקד במקוון.

"אני שומע וקורא בעיתון אמירות של אנשים שמסבירים למה המעבר לתיעוד דיגיטלי מהווה פגיעה קשה עד אנושה במחקר ההיסטורי. אני דוחה את זה בשעשוע רב. לא עלה על דעתי שאנשים רציניים ומשכילים יטענו טענה כזאת בשנת 2016. זו נראתה לנו החלטה כל כך ברורה מאליה. בנוסף, אנחנו כן הצגנו את המהלך בפורומים כאלה ואחרים. יש החלטות ממשלה מ-2012 ומ-2013, והיו דיונים על זה בבלוג של הארכיון והיו עוד כתבות בעניין".

אבל החלטות הממשלה והפרסומים עסקו בפרויקט הדיגיטציה, לא בהחלטה למנוע גישה לנייר במקביל. אין מחלוקת על הטוב שבדיגיטציה, אלא רק על כך שלא ניתן יהיה לגשת לניירות.

"יתכן. אני לא עשיתי את ההבחנה הזאת אצלי. גם לא הייתה החלטה מוקדמת כזאת. כמה שבועות לפני שעלינו עם האתר החדש פנו אלי הצוות הלוגיסטי ואמרו שצריך לבחור, שאי אפשר גם וגם, אז בחרתי בדיגיטציה ולא בנייר. אגב, זו הפעם השנייה שאני מקבל את ההחלטה הזאת. בשנת 2000, כשהייתי מנהל ארכיון יד ושם, קיבלנו גם החלטה כזאת והעברנו את הצפייה למיקרופילם ולצילומים. במקרים הנדירים שהסבירו לנו למה חייבים לראות את המקור – הראינו אותו. וגם עכשיו נעשה את זה.

"אז אני מודה: לא עשיתי הליך ציבורי רחב, כי לא עלה בדעתי שזה בכלל יפריע למישהו. אם תקח תיק סרוק באתר תראה שהכל השתמר בסריקה: צד קדמי ואחורי, הערות בכתב יד, פתקים, הכל. ואפשר לעבד את זה, להנדס, להכניס הערות, לעשות OCR. כל מיני דברים. אם היו לי הכלים האלה בדוקטורט הייתי גומר אותו בשנתיים".

צפו: ראיון עם ד"ר יעקב לזוביק בארכיון המדינה, לפני כשנתיים:

צנזורה יותר יעילה מהאמריקאית

בשלב הזה עברנו לדבר על יחסי הארכיון עם הצנזורה. תקנות הצנזורה מפרטות רשימה ארוכה של נושאים שפרסומים עליהם מחייבים את אישורה, רק שהרשימה עצמה אסורה בפרסום בעצמה, ונמצאת בידי גופים מפרסמים כמו כלי התקשורת, לאחרונה גם מספר עמודי פייסבוק, וגם – מתברר – ארכיונים ממשלתיים. לדברי יעקב לזוביק בערך 5 אחוזים מהחומר בארכיון הדיגיטלי, ובכל מקרה לא יותר מ-10 אחוזים, נשלחו לאישור הצנזורה. בשביל לסבר את האוזן נזכיר שלפי פרסומי הארכיון יש בו כיום כ-10 מיליון עמודים סרוקים, כך שאנחנו מדברים על קנה מידה של כחצי מיליון עמודים שנשלחו לצנזורה. הצנזורה, אגב, גם אוסרת לפרסם שעל כתבה או מסמך מסוים, או אפילו על מילה מסוימת, הוטלה צנזורה.

כאמור, הבעיה שממנה דואגים מבקרי המהלך של הארכיון היא שעם העברת כל פעילות החשיפה של הארכיון לאינטרנט, הפכה הצנזורה למסננת נוספת של כל חומריו. אם בעבר מסמך אושר לחשיפה על ידי צוות הארכיון (ששוקל בעצמו שיקולים ביטחוניים), היה זמין לקריאה בחדר העיון וכלל לא נסרק, או נסרק ונפסל לפרסום באתר על ידי הצנזורה, עדיין ניתן היה לעיין בו בחדר העיון – טענו המבקרים.

"למעשה אין פה חידוש בכלל", אומר לזוביק. "מזה כמה שנים, עוד לפני תקופתי פה, הצנזורה דורשת מכל הארכיונים להעביר חומר שעוסק בנושאים ביטחוניים דרכה, בהתאם לחוק. זה קורה שנים וזה לא הפריע לאף אחד. איפה נוצרה הבעיה? בזה שפתאום יש צונאמי של חומר שהעברנו להם לבדיקה, ועל זה צריך להתגבר, ובינתיים בתפר יכול להיות שיש חומר שהגיע לאולם הקריאה, שאנחנו פתחנו, ולא הגיע לצנזורה, אבל אחרי שנתגבר על המצב החד פעמי הזה – נחזור למצב שאף אחד לא רואה את זה [את תהליך הצזורה, ח.מ.].

"אגב, המרווח בין מה שאנחנו פותחים לפי החוק שלנו [חוק הארכיונים, ח.מ.], לבין מה שהם מעירים, הוא קטן מאוד. זה אחוזים בודדים או פחות מזה. אנשי החשיפה אצלנו ואנשי הצנזורה מכירים את אותו החומר וההחלטות שלהם הן בגדול אותן ההחלטות. ועדיין, בפועל אם אנחנו רואים שהצנזורה מעירה לנו על משהו, שכבר שמנו בחדר העיון ואנשים באים וקוראים, ואז כשאנחנו מעלים אותו לאינטרנט הצנזורה אומרת שאת פסקה זו וזו צריך להשחיר – אנחנו חוזרים לאולם הקריאה ומשחירים גם שם". (דברים שנעלמו במסתוריות מהארכיון לאחר שכבר פורסמו תוארו פה לאחרונה בפוסט הזה).

אתה אומר לי שבעצם אתם ממילא נתתם לצנזורה דריסת רגל בתוך אולם הקריאה, למרות שהחוק לא מאפשר להם למנוע חשיפה שם?

"כן. תראה, זה היה תהליך איטי. אמרו לנו שלא יעלה על הדעת מצב שבו יש רשויות שונות, עם חוקים שונים, שאחת פותחת משהו והשנייה לא. אז את התפר הזה, את המרווח הזה, גילו לפני כמה שנים, וסוגרים אותו כבר מזמן – לטוב או לרע. לו היינו עומדים על זה שאנחנו שונים מהצנזורה ואסור להם להתערב באולם הקריאה, כי החוק לא מאפשר להם, אז סביר להניח שהיו משנים את החוק ואז כן היינו כפופים בחדר העיון.

"אם יש סיבה אמיתית שמשהו יהיה מושחר, ואנחנו לא שמנו לב, נתקן ונסגור ונשחיר. יש גם מצב הפוך שאנחנו מתווכחים והם מקבלים את דעתנו והחומר נשאר פתוח – ואתם שמחים.

"בעוד חצי שנה עד שנה, כשנסגור את הפער שנוצר, אנחנו נעביר לצנזורה את הכל בשוטף כחלק מהתהליך. יש גם שיטה שאנחנו מנסים פשוט לשלב אותם בתוך התהליך שלנו".

כלומר, שהצנזורה תשב ממש בתוך הארכיון?

"כן, שהם יהיו פשוט פה. דיגיטלית יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אנחנו עובדים קשה איתם לבחון צורה שבמקום שאנחנו נסתכל ואז הם יסתכלו ואז נתקן או לא נתקן או נריב – נוכל לעשות את זה יעיל יותר".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מה שטוב בגישה של סנדרס כלפי ישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf