newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכתב לקוראים: שיחה מקומית והצנזורה

הצנזורה בישראל פועלת בדרך שאין דומה לה בשום דמוקרטיה מערבית. בצירוף העובדה שלשכת ראש הממשלה היא שמנפיקה תעודות עיתונאי, מדובר בהתערבות חריגה בחופש העיתונות. הודעה לקוראינו בעקבות פרשת הצנזורה והבלוגרים

מאת:

כותב: מיכאל שפר עומר-מן

לפני למעלה מחמש שנים ייסדה קבוצה של עיתונאים ובלוגרים ישראלים ופלסטינים את מגזין 972+, אתר חדשות באנגלית שלימים התגלגל גם לגרסה עברית – היא שיחה מקומית.

מייסדי 972+ החליטו כי האתר לא יחזיק בקו מערכתי או באג'נדה פוליטית מלבד שלושה עקרונות שהיו מקובלים על כולם: זכויות אדם, התנגדות לכיבוש וחופש מידע. בשיחה מקומית הוסיפו על כך גם חתירה לשלום, שוויון וצדק חברתי.

רוב העקרונות האלה ודאי ברורים לכל הקוראות והקוראים בשני האתרים, ובאים לידי ביטוי בכתבות שאנחנו מפרסמים. העיקרון של חופש המידע, לעומת זאת, מתבטא בעיקר מאחורי הקלעים, הגם שהוא מגלם את הרעיון העיתונאי עצמו.

בסוף החודש שעבר מגזין 972+ – ביחד עם כמה וכמה אתרי תקשורת, בלוגים וחשבונות פייסבוק – קיבל הודעה מחשבון הפייסבוק של הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בעניין "חובת ההגשה המוקדמת של ידיעות בעלות אופי בטחוני לצנזורה".

> נוהרים באוטובוסים: יומיים של יציאה המונית מעזה למצרים

סתימת פיות (אילוסטרציה: יוסי גורביץ)

הפחד הגדול: צנזורה עצמית (אילוסטרציה: יוסי גורביץ)

עושה רושם שאל"מ בן אברהם, אשר התמנתה לתפקיד הצנזורית הראשית רק לאחרונה, מבקשת להרחיב את תחומי העיסוק של משרדה ולנקוט במדיניות חדשה ומחמירה מול אתרי התקשורת החדשה והתקשורת החברתית.

עד לכתיבת שורות אלה, במשך למעלה מחמש שנים מגזין 972+ לא הגיש מעולם מאמר לאישור הצנזורה. שיחה מקומית, שפועל קרוב לשנתיים, עשה זאת פעמים בודדות.

לאחר התייעצות משפטית הגענו למסקנה כי בנקודת הזמן הזאת לא תהיה לנו ברירה אלא לשלוח לאישור הצנזורה הצבאית טקסטים מסוימים לפני פרסום – בשני האתרים (שגם פועלים במסגרת אותה עמותה – עמותת 972). למרות שנאסר עלינו לפרסם את הרשימה המלאה של נושאים המחויבים בצנזורה, הרי שזו כוללת כל דבר מציוד בו משתמש הצבא בגדה המערבית, דרך תנועת כוחות צבאיים, מיקום פגיעת טילים, זהותם של קציני צבא בכירים, ומידע מסוים לגבי תשתיות לאומיות.

אם וכאשר תדרוש הצנזורה הצבאית לבצע שינויים כלשהם באחד מהמאמרים שנגיש לעיונה, אסור יהיה לנו לספר לכם, קוראינו, מה צונזר ומדוע. למרות שאנחנו כן נענים בחוסר חשק לדרישה החוקית להגיש מאמרים לעיון הצנזורה, בכוונתנו להיאבק בכל המשאבים העומדים לרשותנו אם יהיה נסיון לצנזר אותנו בפועל.

מצב חירום נצחי

הצנזורה הצבאית בישראל שואבת את סמכותה מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום, שנמצאות בתוקף כבר למעלה משבעים שנה.

בעוד שבמדינות אחרות פועלים ערוצים רשמיים שמאפשרים למדינה לבקש מעיתונאים שלא לפרסם מידע מסוים הקשור לסוגיות של ביטחון לאומי – ישראל היא היחידה מקרב הדמוקרטיות המערביות המחזיקה בצנזורה ממלכתית המחייבת מבחינה חוקית. בשום מקום אחר דיווחים עיתונאיים לא צריכים לעבור אישור מקדים.

בישראל זה היה מצב העניינים מאז ומעולם. המצב הזה היה אפקטיבי ואפשרי כל עוד שמספר העיתונים וכלי התקשורת שהצנזורה הייתה צריכה לאשר היה מוגבל. ואולם בעידן האינטרנט, אשר הוריד באופן משמעותי את רף הכניסה לעולם העיתונות והפצת המידע ההמונית, נהלי הצנזורה הצבאית גובלים לא פעם במחוזות האבסורד: מידע שמצונזר בתקשורת המסורתית נגיש באותו הזמן ממש בבלוגים פרטיים, במדיה החברתית ובפלטפורמות חדשותיות מעבר לים, הנגישות לכל אדם שיש לו חיבור לאינטרנט.

אחד המקרים המופרכים בשנים האחרונות היה פרשת ענת קם. במשך חודשים רבים היה דבר מעצרה של קם בבחינת סוד גלוי, עד שעיתונאים, בלוגרים ואזרחים מן השורה איבדו את סבלנותם. בסופו של דבר, כל מי שהסתובב באזור תל-אביב נכח לראות כמה קל עד כדי גיחוך לעקוף את הצנזורה הצבאית (או, במקרה הזה, את צו איסור הפרסום. על כך בהמשך), כשקירות העיר קושטו בכתובות גרפיטי כמו: "חפשו בגוגל 'ענת קם'".

הצנזורית הצבאית היוצאת, אשר סיימה בסוף 2015 תקופת שרות בת עשר שנים, לא הסתירה את רצונה בשינוי מערכתי לטובת התנהלות וולונטרית ואזרחית יותר, אשר תעמיד את ישראל בשורה אחת עם דמוקרטיות מערביות אחרות. החזון של הצנזורית החדשה, עושה רושם, הפוך במאה ושמונים מעלות.

בתגובה לפנייתנו לצנזורה הצבאית טענו שם שלא חל כל שינוי במדיניות הצנזורה וכי בלוגרים פרטיים ועמודי פייסבוק שלחו מאמרים לאישור הצנזורה גם בעבר. כאשר הם התבקשו להתייחס לפנייה היזומה שלהם לבלוגרים ולאנשי מדיה חברתית, ולשינוי המדיניות שעליו מעידה פניה זו – אנשי הצנזורה סירבו להגיב.

אחד הבלוגרים שלא קיבל פניה כזו מהצנזורה החליט לאחרונה להגיש למרות זאת מאמר לאישורם. בתגובה אמרו לו בצנזורה שאם הוא לא קיבל פנייה ישירה אז הוא יכול פשוט "להתעלם מזה". התשובה הזו מעלה ביתר שאת את השאלה למי כן הוחלט לשלוח את המכתב המדובר מהצנזורה, ומדוע.

> מהו "סיפור טוב" עבור אילנה דיין ו"עובדה"?

גרפיטי בתל אביב בימי צו איסום הפרסום על ענת קם (עידו קינן)

גרפיטי בתל אביב בימי צו איסום הפרסום על ענת קם (עידו קינן, Room404.net)

הסכנה בסודות

האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה שמציבה הצנזורה הוא בכך שהיא מגבילה את יכולתה של התקשורת לתפקד ככלב שמירה מול הממשלה והמוסדות בעלי הכוח והשררה. למנגנוני ביטחון חשאיים, לממשלה ולפוליטיקאים יש לא פעם אינטרסים שעלולים לעמוד בסתירה לאינטרסים הציבוריים, ותפקידה של תקשורת עצמאית הוא לשמש כמבקרת ומעין בלם על הכוח של המדינה.

ובכל זאת, כמובן שלמדינה יכולים להיות סודות לגיטימיים. בדיוק משום כך הקודים האתיים העיתונאיים ותחושת האחריות מחייבים את העיתונאים ואת העורכים לשקול תמיד בכובד ראש את האינטרס של זכות הציבור לדעת, אל מול הנזק האפשרי שבפרסום המידע. הבעיה עם סינון מקדים של מידע על ידי צנזורה מטעם המדינה היא שסינון כזה מאפשר למדינה, ולה בלבד, להחליט מהו האינטרס הציבורי. כשתהליך קבלת ההחלטות הזה הוא חד צדדי, התנאים בשלים לניצול לרעה של כוח, שחיתות, דיכוי, וטיוח של כל אלה גם יחד.

אלה לא חששות חסרי בסיס, ודאי שלא בישראל. המקרה הבולט ביותר – ככל הידוע לנו – שבו הצנזורה הצבאית שיתפה פעולה עם טיוח ממשלתי היה פרשת קו 300, בה קצינים בכירים ניצלו את הצנזורה כדי לטייח הוצאות להורג בלתי חוקיות. זהו, אגב, מוטיב חוזר. גם חשיפותיה של ענת קם עסקו בהוצאות להורג ללא משפט.

מה עושה התקשורת הזרה

כאמור, האבסורד במדיניות הצנזורה הישראלית היא שהרבה מהמידע המצונזר מוצא את דרכו החוצה במוקדם או במאוחר (קחו לדוגמה את האסיר איקס, ענת קם, קו 300, עסק הביש, תוכנית הגרעין הישראלית "לפי מקורות זרים", ועוד). חלק הארי של התקשורת הישראלית משתף פעולה עם הצנזורה הצבאית, אבל חלק משמעותי מהתקשורת הזרה לא נוהג כך.

בעוד שכמה מסוכנויות הידיעות הבינלאומיות ומכלי התקשורת הזרים המרכזיים אכן מגישים לעיון הצנזורה חומרים לאישור, אחרים נוקטים בגישה שכינה הניו-יורק טיימס "אל תשאל, ונקווה שהם לא יגידו כלום". גישה זו מתעלמת מהחובה המשפטית, למרות שגם כאן העניין לא לגמרי ברור.

כששאלנו את אנשי הצנזורה הצבאית אם הם הגבירו את אכיפת חוק הצנזורה גם על התקשורת הזרה הפעלת בישראל, נציגה מטעם הצנזורה השיבה כי התקשורת הזרה משתפת פעולה גם ככה. כשהיא נשאלה על אלה שלא, השיבה כי הצנזורה הצבאית אמנם יכולה להגיש תלונות במשטרה נגד כלי תקשורת אלה, אבל סירבה לומר אם אכן נקטו בצעד שכזה בשנים האחרונות. "אנחנו פועלים במדינה דמוקרטית ומודעים למגבלות כוח האדם שלנו", היא הוסיפה.

עיתונאים במחסום קלנדיה בהפגנות יום האדמה, 2013 (אן פאק / אקטיבסטילס)

עיתונאים במחסום קלנדיה בהפגנות יום האדמה, 2013 (אן פאק / אקטיבסטילס)

אלא שבעוד שישראל לא תבעה בשנים האחרונות (ככל הידוע לנו) אף עיתונאי על הפרת חוקי הצנזורה, לממשלה יש דרכים משלה "לעודד" את שיתוף הפעולה מצד העיתונאים.

"אתה לא יכול לעבוד במדינה הזו בלי תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)", מבהיר לוק בייקר, יו"ר איגוד העיתונאים הזרים, בראיון ל-972+. "ואתה לא יכול לקבל תעודת עיתונאי מבלי לחתום על הסכם לפיו אתה מתחייב לכבד את חוקי הצנזורה".

הממשלה מחליטה מי עיתונאי

באמצעות השימוש בתעודות העיתונאי, המדינה יכולה להשפיע במגוון דרכים על איזה מידע ידווח, כיצד ידווח, ומי יכול לדווח אותו. במאמר מוסגר יצוין שכדי לפרסם עיתון בישראל, יש צורך ברישיון מטעם משרד הפנים. כפי שפורסם בחודש שעבר ב"הארץ", רק בעשור האחרון דחה משרד הפנים 62 בקשות כאלה.

תעודת העיתונאי מקנה לעיתונאים גישה לאירועים רשמיים ולזירות תקשורתיות משמעותיות, ולא פעם מהווה תנאי לקבלת שיתוף פעולה מצד דוברים רשמיים. כמו כן התעודה הזו מספקת הגנה מפני מעצר כאשר מסקרים הפגנות, למשל. במלים אחרות, ההכרה הממשלתית הופכת את עבודת הדיווח להרבה יותר קלה ובטוחה. עיתונאים זרים זקוקים לתעודת הלע"מ כדי לקבל בכלל ויזת עבודה בישראל.

אך כשהיא לוקחת לעצמה את הזכות לקבוע מיהו עיתונאי לגיטימי, לשכת העיתונות הממשלתית (הפועלת במסגרת לשכת ראש הממשלה) מוסמכת בפועל לקבוע גם מי איננו עיתונאי לגיטימי. וכמו כל החלטה המתקבלת על ידי בירוקרטים הכפופים לפוליטיקאים, גם החלטה זו עלולה להיות מושפעת משיקולים פוליטיים.

זה היה נכון בעבר וזה נכון גם ביחס לממשלה הנוכחית. לא פעם עיתונאים נדרשים לשכור עורכי דין כדי להוציא או לחדש את תעודת העיתונאי שלהם. מוקדם יותר החודש אמר מנהל לע"מ, ניצן חן, כי הוא ישקול לבטל תעודות של עיתונאים המפרסמים כתבות עם כותרות שלא מוצאות חן בעיניו.

ואולם לשכת העיתונות הממשלתית איננה רק משרד המטפל באישורים ותעודות של עיתונאים. בו זמנית היא משמשת גם כזרוע תעמולתית עבור הממשלה. על פי דו"ח של הכנסת מחודש דצמבר על מאמצי ההסברה הרשמיים של המדינה, "בפעילויותיה עם עיתונות הזרה מנסה לע״מ לקדם את ההסברה של מדינת ישראל". שאיפה זו מומנה ב-36.5 מיליון שקל בין השנים 2010 ל-2014.

האדם הסביר יכול רק לנחש את ממדי הסכנה למעורבות פוליטית ולניגוד אינטרסים כאשר גוף ממשלתי ותעמולתי באופיו הוא גם זה האחראי על מתן הכשר לעיתונאים, שעשויים להיות ביקורתיים ביחס למדיניות הממשלתית.

(זה המקום לציין שעמותת 972 מנהלת יותר משנה מאבק כדי לקבל את הכרתה הרשמית של לשכת העיתונות הממשלתית ולספק תעודות לע"מ לעיתונאי 972+ ושיחה מקומית).

בנימין נתניהו בתדרוך לכתבים זרים (עמוס בן גרום, לע"מ)

לשכת העיתונות הממשלתית פועלת בתוך לשכת ראש הממשלה. בנימין נתניהו בתדרוך לכתבים זרים (עמוס בן גרום, לע"מ)

הצנזורה השנייה: צווי איסור פרסום

דרך נוספת באמצעותה משבשת מדינת ישראל את חופש המידע היא צווי איסור הפרסום.

הצנזורה הצבאית אולי מבקשת כעת להרחיב את תחום החלישה שלה על המדיה החדשה והמדיה החברתית, אך בפועל בשנים האחרונות היא מתאפיינת ביחס מצמצם לתפקיד שלה עצמה. ככלל, הצנזורה הצבאית העלתה את רף הנושאים שעליהם היא בוחרת להפעיל צנזורה, והקפידה להגביל את מעורבותה לנושאים הנתפסים בעיניה כ"סכנה ממשית ומיידית" לביטחון המדינה.

בתגובה, גופי הביטחון הישראליים – מהמשטרה דרך השב"כ, צה"ל והמוסד – פנו לבתי המשפט שוב ושוב בבקשות להתערב ולשמש כמגן מפני חשיפת הסודות שלהם.

כיום, בשנת 2016, עיתונאים ועורכים מקבלים לפחות אחת לשבוע צו איסור פרסום באימייל, בפקס, ואפילו באמצעות קבוצות וואטסאפ. בשונה מהצנזורה הצבאית, אשר ככלל מצנזרת רק את הפרטים הרגישים ביותר בכתבה או תבקש לשנות ניסוח ספציפי, ברמה של מלים בודדות, צווי איסור פרסום היוצאים מבית המשפט יכולים להיות כוללניים מאוד ולאסור פרסום של כל פרט מפרשה כלשהי. הרבה פעמים הם מסתירים אפילו את קיומו של צו איסור הפרסום עצמו.

בניגוד להתנהלות מול הצנזורה הצבאית, שנעשית בין עורכי כלי התקשורת לבין אנשי הצנזורה, במעמד ההחלטה על מתן צו איסור פרסום לא נוכח בדרך כלל עיתונאי שייצג את זכות הציבור לדעת ויאבק נגד הוצאת הצו.

צנזורה עצמית

למרות כל הנאמר לעיל, הדרך הבעייתית ביותר שבאמצעותה המדינה שולטת במידע המגיע לציבור היא למעשה הערוץ שבו היא מפעילה את מידת השליטה המזערית ביותר: הצנזורה העצמית.

בסביבה תקשורתית שמאז קיומה נתונה למגוון שיטות של התערבות וצנזורה מצד המדינה, בסופו של דבר התקשורת מתחילה לצנזר את עצמה. זהו המקום המסוכן ביותר אליו אנחנו עלולים להגיע.

אנחנו ב-972+ ובשיחה מקומית מתחייבים לעמוד על המשמר ולא לאפשר לצנזורה העצמית להשפיע על הכתיבה שלנו.

> כך הפכו צווי איסור פרסום לצנזורה האלטרנטיבית 

המשטרה חוסמת כניסת עיתונאים לאזור ההפגנה בשער שכם, במהלך אירועי יום ירושלים, ה-28 למאי, 2014. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשטרה חוסמת כניסת עיתונאים לאזור ההפגנה בשער שכם, במהלך אירועי יום ירושלים, ה-28 למאי, 2014. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

וכמה מלים על התקשורת הפלסטינית

ועדיין, כל מה שנאמר לעיל הוא כאין וכאפס בהשוואה לממדי המגבלות וההפרות הישראליות ביחס לתקשורת הפלסטינית – הן בתוך ישראל והן בשטחים הכבושים.

בסוף 2015 סגרה המדינה מספר עיתונים בשפה הערבית, הקשורים לתנועה האסלאמית. במות תקשורת אחרות נתונות לפיקוח הדוק מצד כוחות המודיעין והביטחון.

בשטחים הכבושים הצבא סוגר כלי תקשורת פלסטינים כדבר שבשגרה, ומשמיד ומחרים ציוד שידור ותקשורת. עיתונאים פלסטינים דיווחו לא פעם על היחס האלים לו זכו מצד חיילים.

בלוגרים ישראליים יצטרכו אולי להעביר סטטוסים בפייסבוק לאישור הצנזורה, אבל עיתונאים פלסטיניים נעצרים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות. העיתונאי הפלסטיני מוחמד אלקיק גוסס ברגעים אלה ממש בשל שביתת הרעב הארוכה שלו במחאה על מעצרו המנהלי, ללא משפט וללא כתב אישום.

ישראל גם מגבילה באופן דרקוני את חופש התנועה של עיתונאים פלסטיניים. בעוד שתעודת הלע"מ מאפשרת לעיתונאים ישראלים לעבור בחופשיות דרך מחסומים צבאיים, ואפילו להיכנס ערים בגדה המערבית שאסורים לכניסה למרבית הציבור היהודי בישראל, לשכת העיתונות הממשלתית חדלה מזמן להנפיק תעודות עיתונאי לעיתונאים פלסטיניים.

לעיתונאים פלסטינים אין את אותו חופש תנועה שיש לעמיתיהם הישראלים, וכתבים ערבים מדווחים שוב ושוב על יחס מפלה, חיפושים גופניים משפילים ועיכובים באירועים רשמיים אליהם הוזמנו.

בשנה שעברה ישראל דורגה במקום ה-101 בדירוג חופש העיתונות העולמי של ארגון "עיתונאים ללא גבולות", בעיקר עקב דיכוי חופש העיתונות בקרב פלסטינים. ועוד לא דיברנו בכלל על היחס החמור פי כמה לו זוכים עיתונאים פלסטינים מצד הרשות הפלסטינית וחמאס.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר מגזין 972+, האתר האח של שיחה מקומית. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי אורלי נוי

> ארגון העיתונאים לרמטכ"ל: עצור את האלימות נגד עיתונאים בגדה המערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf